עירובין | דף נב | טועי המידה

תחום שבת הוא אלפיים אמה. רשות מקומית אחראית, בוודאי ממנה נציגים מטעם המועצה הדתית לסמן באופן מדוייק את קצה התחום בשלט מאיר עיניים "עד כאן תחום שבת". היוצא חוץ לתמרור זה בשבת, אינו רשאי לזוז ממקומו; ומי שעשה את דרכו לעיר, וחנה בכניסת השבת במרחק הגדול מאלפיים אמה מן התמרור - לא יוכל להיכנס אל העיר בשבת. 

והנה, במשנה בדף נ"ב עמוד ב' למדנו:

"רבי שמעון אומר: אפילו חמש עשרה אמות יכנס, שאין המשוחות ממצין את המדות מפני הטועין".

לדעת ר' שמעון, הנמצא עד 15 אמה מחוץ לתמרור התחומין, רשאי להיכנס. אף שהרי"ף והרמב"ם לא קיבלו את דבריו, הרשב"א מצטט את דעת הראב"ד שדווקא היקל כדעת ר' שמעון, שכן הלכה כדברי המיקל בעירוב. 

בביאור דברי ר' שמעון הציע רש"י שני פירושים, אשר נבדלים זה מזה להלכה. על פי הפירוש השני, ר' שמעון ערך חישוב מדוייק של תחום שבת, וגילה כי הדרך שאותה קבעו חכמים למדידת 2000 אמה מודדת, למעשה, רק 1985 אמות. זאת, משום שהמודדים אוחזים בחבל המידה, וכך אינם מחשבים את מקום אחיזתם. על פי פירוש זה, שיעור חמש עשרה אמה שהזכיר ר' שמעון הוא שיעור מדוייק וחד משמעי, המבוסס על עובדה מציאותית. אם עובדה זו תשתנה, והמודדים ינהגו באופן מדוקדק, הקולא שייסד ר' שמעון תתבטל מאליה. 

אך הפירוש הראשון ברש"י קובע, שר' שמעון מתייחס לטעות מסוג שונה, והיא טעותם של אלה הרואים את התמרור "עד כאן תחום שבת", אך יש להם נטייה להתחכם, והם עלולים למצוא את עצמם מעבר לתמרור. לפיכך, הממונים על העירוב נוהגים להציב את התמרור לא בדיוק בקצה התחום, אלא כמה אמות פנימה, וכך גם מי שחלף על פני התמרור, יכול עדיין לבצע "פניית פרסה", ולשוב חזרה למקומו. אכן, רבים הם הנוטים באופן טבעי להלך עד הקצה ולהתחכם, והדבר מחייב את הרשויות לנקוט טווח בטיחות. 

הרמב"ם בפירוש המשנה הסביר, שהטעות איננה של אלה שעוברים את התמרור, אלא של המודדים עצמם. לדעת הרמב"ם, מדובר על טעות "מכוונת", הנובעת מכך שהם אינם מקפידים למדוד את התחום בדיוק על פי דרכי המדידה שקבעו חז"ל, והם נוטים פה ושם להחמיר מעבר לכך, בעיקר במדידת גבעות או עמקים. לפיכך, ניתן לשער שהמיקום שבו הציבו המודדים את התמרור איננו מדוייק בהכרח, ובהחלט ייתכן שבמדידה מדוייקת – ניתן היה להציבו מעט רחוק יותר. 

ברוח פירושו של הרמב"ם יש להעיר, שמדידה, מעצם טבעה, היא לא תמיד מדוייקת. בתחומים רבים בהלכה נקבע שיעור מדוייק: מקוה שחסר בו אפילו מעט מארבעים סאה - פסול לטבילה, והטובלים בו לא עלו מטומאתם. בעולם ההלכה המודרני, מרבים לדייק ולדקדק בשיעורים למיניהם: שיעור כזית הוא כך וכך גרם במשקל וכך וכך סמ"ק בנפח; שיעור אמה הוא כך וכך ס"מ וכן הלאה. דיקדוקים אלה נראים, לא פעם, כמאולצים. שיעור כזית שנמסר הלכה למשה מסיני מתייחס, ככל הנראה, לגודלו של זית. מטבע העולם, ישנם זיתים גדולים יותר וזיתים גדולים פחות, ועל כן יש להתייחס לשיעור בקירוב, ולא בערך אחיד מוחלט וחד משמעי. 

אין ספק, שקביעה זו היא מרחיקת לכת מבחינה הלכתית, ואף על פי כן, פירושו של הרמב"ם בדעת ר' שמעון, אכן עשוי להתוות כיוון כזה: מלכתחילה שיעור אלפיים אמה נמדד בקירוב, ולא בדיוק, וכך יש להתייחס אליו. ושמא נאמר "אחד המרבה ואחד הממעיט, אחד המדייק בשיעורים כחוט השערה ואחד המודד בקירוב, ובלבד שיכוון את ליבו לשמיים".