מצורע | טומאת מצורע

מהפסוקים מתברר שהכהן שימש כמורה דרך רוחני אשר ליווה וסייע ליולדת להתכפר (ויקרא י"ב,ח) וגם התערב בעת צרה, כשהופיע נגע.

הרמב"ם מנה י"ג מיני טומאה שונים, כל אחת מצוות עשה נפרדת. הרמב"ם ביאר שאין איסור לא תעשה להטמא. אלא, עצם ההלכה שאדם שנגע בנבלה נטמא, מוגדרת כמצוות עשה. וכך לגבי כל טומאה וטומאה (ספר המצוות עשה צ"ו-ק"ח).

הרמב"ן משיג, שלא את מיני הטומאות אלא את ההלכות הנוגעות לאדם הטמא יש למנות במנין המצוות. טמא אסור בביאת המקדש ואסור באכילת קדשים (לא תעשה ע"ז וקכ"ט). בשל איסורים אלו פירטה התורה מהם סוגי הטומאה השונים הגוררים בעיקבותם את האיסורים הללו אולם אין מיני הטומאה עצמם נמנים במנין המצוות.

ראיה לדבריו מביא הרמב"ן מאסור הקדשת בעלי מומים  למזבח. איסור זה נמנה במנין המצוות (לא תעשה צ"א) אולם סוגי המומים אינם נמנים. התורה פירטה את המומים השונים על מנת להודיע אלו מומים הם בגדר מום הפוסל בהמה למזבח. כן הדבר, אומר הרמב"ן, בענייני טומאה. המצוות הם האיסורים לאכול קדשים ולהיכנס למקדש בטומאה. באיזו טומאה מדובר? לכך פירטה התורה את י"ג מיני הטומאה, אבל לא בכדי שימנו במנין המצוות.

ב"מגילת אסתר" (שם) תומך בדעת הרמב"ם ומחלק בין המקריים. אי אפשר להגדיר כל מום ומום כמצווה עצמאית. לעומת זאת, על האדם שנטמא חלים חיובים להתנהג על פי דיני טומאה וטהרה הנוגעים למעמדו כטמא. בשל כך כל אחת ממיני הטומאה נמנית כמצווה בפני עצמה.

אם נתמקד בהלכות מצורע נוכל להגדיר בצורה יותר מדויקת את אופי המצוה. בסוף השורש השביעי מביא הרמב"ם מהספרא שהכהן צריך להכריז על הטמא "טמא" ועל הטהור "טהור". וכך מופיע בהקדמה להלכות טומאת צרעת, שם מונה הרמב"ם שמונה מצוות, שהראשונה שבהם: "להורות בצרעת אדם כדינה הכתוב בתורה". הרמב"ם מתייחס למצוה המוטלת על הכהנים לבחון את הנגע ולפסוק את דינו.

בעל ספר החינוך מביא ותומך בדברי הרמב"ן, שלא מנה את הטומאות כמצוות נפרדות. אולם בכל זאת הוא דבק בדרכו ללכות בעקבות הרמב"ם במנין המצוות (מצוה קנ"ט וקס"ט). אמנם כפי הנראה החינוך הבין את המצוה באופן מעט שונה מהרמב"ם. החינוך כותב שהמצוה היא שכל מי שיהיה מצורע יבוא אל הכהן לידע מה דין הנגע. הכהן יפסוק בדבר ועל האדם להתנהג בהתאם לדין התורה על פי הוראת הכהן. אל לו לאדם להתיחס אל הנגע כמחלה שבאה לו במקרה, אלא יערוך חשבון הנפש ויבין שעוון חמור גרם לזה.

כפי הנראה, לדעת החינוך המצוה מוטלת על האדם עצמו ולא על הכהן. כך גם עולה בהמשך דבריו: "כל מי שנצטרע ולא התנהג על פי התורה הכתובה במצורע אלא שלקח הדבר בדרך מקרה ולא חש לבוא אל הכהן ולהראותה לו, ביטל עשה זה". במהדורת החינוך בהוצאת מכון ירושלים נדפס בהערה שכיוון שאין המצורע נטמא עד אשר יכריז על כך הכהן, לא ירצה שום אדם לבוא אל הכהן. לכן ציווה עליו הכתוב לבוא ולהראות לכהן את הנגע.

לפי הדברים הללו יתכן שנאמר שישנם ב' מצוות נפרדות. האחת מוטלת על הכהן, והשניה על האדם שמצווה להראות את הנגע לכהן.

הגדרה שלישית למצוה אנו מוצאים בדברי הזוהר ( חלק ג' פרק מ"ה, מובא ב"תורה שלימה"  ויקרא י"ג, כ"ג). הזוהר מדגיש שמלשון הכתוב "והובא אל הכהן" (י"ד,ב) משתמע שעל כל אחד מהציבור מוטלת החובה להביא את הנגע אל הכהן, אפילו נגע שבאחרים. בדומה מפרש האבן עזרא (י"ג,ב) שיש להביא אל הכהן אדם שנצטרע אפילו בעל כרחו.

המנחת חינוך (קע"א) דן בשאלה האם מצוה זו נוהגת בקטנים. אם המצוה היא על האדם להגיע אל הכהן ולהראות לו את הנגע כשיטת החינוך, קטן יהיה פטור. אולם המנחת חינוך מציע שיתכן שיש לחייבו מדין חינוך (בענין דין חינוך עיין רש"י ותוס' ברכות מח.).

נראה שלשיטת הרמב"ם שהמצוה מוטלת על הכהן ולשיטת הזוהר שהמצוה מוטלת על הציבור בכללותו, קטן יכלל במצוה זו.