דילוג לתוכן העיקרי

תזריע | טומאת היולדת ולומדי בית המדרש

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא; וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא י"ב, ב'-ג')

מקובל להסביר, שכל הטומאות אותן מציינת התורה קשורות בצורה כזו או אחרת למוות: בעלי-חיים מטמאים רק במותם, בני-אדם נטמאים כאשר הם באים במגע עם גופת המת או כאשר הם לוקים בצרעת, שהיא מוות חלקי, ועוד. גם טומאת הנדה מבטאת נקודה זו: באופן כללי, דם הנדה מבטא זרע שלא בא לידי ביטוי. אופציה לחיים חדשים שלא מומשה. ניתן לראות זאת בכך שאשה בהריון איננה נדה. כיוון שבזמן ההריון כל הכוחות הנמצאים בקרבה מופנים ליצירת חיים חדשים, היא איננה מוציאה לריק את זרעה. אם כן, גם טומאת הנדה מבטאת מפגש עם פוטנציאל חיים שלא בא לידי ביטוי - מוות חלקי.

לפי הסבר זה, יש לתמוה מדוע יולדת מטמאה? הרי לפי ההסבר שהצענו כל טומאה קשורה למוות, ואם כן, יולדת איננה אמורה לטמא, שהרי היא נמצאת במהלכו של תהליך יצירת חיים חדשים? קושיה נוספת היא, מדוע התורה משווה בין טומאת היולדת לטומאת הנדה - "כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא"? קושיה אחרונה בפסוק, היא הציון של ברית המילה בהקשר לטומאות אלו - הרי על הציווי למול את הבן ביום השמיני סופר לנו כבר בספר בראשית, בימי אברהם, ואם כן מדוע לציין זאת שוב בסמוך לטומאת הנדה והיולדת?

ישנו מדרש מעניין מאד על פרשת השבוע שאולי פותח פתח להסבר העניין:

"דבר אחר: 'אשה כי תזריע' - הה"ד 'הן בעוון חוללתי'; רבי אחא אמר: אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעון. אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני? והלא לא נתכוון אלא להנאתו! תדע שהוא כן, שמאחר שעשו צרכיהן זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן... הה"ד 'אשה כי תזריע וילדה זכר'" (ויקרא רבה, י"ד)

בפרשת בראשית, קודם לחטא האדם הראשון, נאמר "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ". נדמה, שקודם לחטא האדם הראשון לא היה צורך ביצר המין. הקב"ה ציווה את האדם "פרו ורבו", וציווי זה הספיק לאדם בשביל לקיים את הצו. לא הייתה נזקקת ה'התבוששות' הקשורה לתהליך הלידה. רק לאחר החטא, בעקבות האכילה מעץ הדעת טוב ורע, האדם הגיע למצב בו הצו הא-לוקי איננו מספיק בשביל שיעשה את מה שדרוש. לכן, בשביל לוודא שהעולם ימשיך להתפתח ולגדול, נתן הקב"ה לאדם יצר מין. מאז ועד עתה, האדם נעזר ביצר המין בשביל ליצור חיים, כיוון שבלעדיו אין וודאות שהוא יעשה זאת רק מפאת הציווי הא-לוקי.

אולם, יש לזכור שעובדה זו היא חרפה לאדם. העובדה שהאדם אינו מסתפק בצו ה' ונזקק גם ליצר התאווה בשביל לקיים את צו 'פרו ורבו', היא דבר בו יש להתבייש, כפי שניתן לראות במדרש על דוד. בכל לידה ישנו גם יסוד של חטא, של עוון, משום שבכל תהליך כזה מעורב יצר ולא רק רצון טהור לקיום צו ה'. לכן, בכל תהליך של לידה יש גם טומאה. יסוד החטא שבעל כורחו של האדם מעורב בתהליך הלידה, הוא זה הגורם לאשה להיטמא במהלכו.

ישנו מדרש מפורסם במדרש תנחומא על הפרשה (ז'), המתאר דיון בין ר' עקיבא לטורנוסרופוס הרשע:

"שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזה מעשים נאים - של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם?! אמר לו ר' עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולים? אמר לו: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה; הביאו לי שבולים וגלוסקאות... אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם - אין אלו נאים?!"

מדרש זה מתאר את העובדה, שהקב"ה הטיל עלינו את האחריות לתקן את העולם. ישנן גישות, גם בימינו, המאדירות את הטבע ומעריצות אותו. לעומתן, גישת היהדות היא שהטבע דורש תיקון. ישנן גישות חינוכיות המיוסדות על השארת הטבע של הילד על כנו. אולם, אנו רואים מסביב את התוצאות של גישה זו. הטבע הוא לא תמיד טוב והוא זוקק תיקון. לכן, דווקא בסמוך לפסוק המציין את טומאת היולדת, הנוצרת בגלל יסוד היצריות הטבעי הקיים באדם, התורה מזכירה גם את הדרך לתקן 'פגם' זה - ברית המילה. באמצעות ברית המילה אנו מתקנים את היצריות הקיימת בנו, ומתקנים את הפגם הטבעי הקיים בעולם מאז חטא אדם הראשון. התורה מלמדת אותנו בכך, שהעובדה שיצר התאווה הוא טבעי איננה אומרת שיצר זה הוא טוב; יצר זה הוא מטמא, ויש לתקן אותו באמצעות ברית המילה.

כעת, אני רוצה להוסיף כמה דברי מוסר העולים מהדברים שאמרתי. אנו ראינו שטומאת הנדה נוצרת בגלל שהיה פוטנציאל חיים שלא בא לידי ביטוי. עלינו לזכור מסר זה: אדם שלא מממש את הפוטנציאל הטמון בו - חוטא ומטמא את עצמו. על האדם לא רק להתרחק מהחטא, אלא גם למצות את הכוחות הקיימים בו ולשפר את האישיות והמידות שלו. אדם שאינו מתקן את עצמו הוא חוטא!

נדמה, שהדברים אמורים בעיקר לנו, יושבי בית המדרש העוסקים בתורה. מוטלת עלינו האחריות למצות את הפוטנציאל הקיים בנו. אני כבר מבוגר, אולם אתם - צעירים; עליכם לעמול בשביל לשפר את עצמכם ולמצות את הכוחות הקיימים בכם. אין מדובר במשימה 'למהדרין', אלא מדובר במשימה שמי שבטל ממנה הוא טמא; "כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)