טומאת בעלי-חיים

  • הרב מתן גלידאי

טומאת בעלי-חיים

כל דבר הראוי למאכל מקבל טומאה, בין אם מקורו מן הצומח ובין אם מקורו מן החי. ברם, הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין (ב', ו) קובע ש"כל האוכלין שהן מבעלי חיים אינן מקבלים טומאה עד שימותו" - אע"פ שבעלי חיים ראויים בסופו של דבר למאכל, אין הם מקבלים טומאה כל זמן שהם חיים.

האחרונים (כמו ה'מי נפתוח' בהקדמתו לטהרות) הציעו שני הסברים שונים לדין זה:

הסבר אחד הוא, שטומאה אינה חלה אלא על מה שמוגדר כ'אוכל', ובעלי חיים אינם מוגדרים כרגע כאוכל, אף שיהיו ראויים לאכילה לאחר מותם. אין להשוות בין בעל חיים, שטעון שחיטה כדי להכשירו לאכילה, לבין תפוח אדמה, למשל, שטעון בישול כדי שניתן יהיה לאוכלו. המעבר בין חיים למוות משמעותי יותר מאשר שינוי המרקם של החפץ באמצעות בישול, ולכן בעל חיים אינו נחשב 'אוכל' בחייו, בניגוד לתפוח אדמה לא-מבושל.

הסבר שני הוא שבעל חיים מופקע מטומאה מבחינה עקרונית, אפילו אם ניתן להגדירו כ'אוכל' במקרים מסויימים. באופן כללי ניתן לומר שטומאה חלה על מה שנמצא ב"עולם האדם": האדם עצמו, כלים, בגדים, אוכלים וכד', בניגוד למה שנמצא ב"עולם הטבע": אבנים, עצים, עפר וכד'. עצם העובדה שבעל חיים הוא חי מגדירה אותו כשייך לעולם הטבע, ולא לעולם האדם, כך שטומאה אינה שייכת בו כלל. דין דומה מצאנו בהלכות עבודה זרה: בהמה שהשתחוו לה אינה נאסרת בהנאה, כיוון שמעמד של 'עבודה זרה' אינו יכול לחול אלא על מה שיש בו 'תפוסת יד אדם', ולא על עולם הטבע (משנה בתמורה כח ע"א ורמב"ם הל' עבודה זרה ח', א).

במשנה בעוקצין (פ"ג מ"ח) נחלקו תנאים מאימתי דגים מקבלים טומאה: בית שמאי סבורים שהם מקבלים טומאה משעה שצדו אותם, ואילו לדעת בית הלל אינם מקבלים טומאה עד שימותו. ניתן לתלות את המחלוקת בשאלה שהעלינו: בית שמאי סבורים שבעלי חיים אינם מופקעים מטומאה באופן עקרוני, אלא פשוט אינם מוגדרים כ'אוכל', ולכן דגים, שאינם טעונים שחיטה, יכולים לקבל טומאה מאז שצדו אותם, שכן הצידה מגדירה אותם כ'אוכל'. לעומתם סבורים בית הלל, שעצם החיוּת מפקיעה את בעלי החיים מקבלת טומאה, ולכן דגים אינם מקבלים טומאה בחייהם, אף שאינם טעונים שחיטה.

נפקא-מינה דומה בין שתי ההבנות תהיה בכל מקרה שבו ניתן להגדיר בעל חיים כ'אוכל' עוד בחייו. כך, למשל, תוס' בחולין ב ע"ב (ד"ה "ובמוקדשין") מביאים שתי דעות בשאלה האם בהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת מקבלת טומאת אוכלין. אם נניח שבהמה זו נחשבת חיה מצד אחד אולם נחשבת 'אוכל' מצד שני, נוכל לתלות את שתי הדעות בשאלה שהעלינו. אמנם, הרמב"ם (הל' טומאת אוכלין ב', ו) פסק שדגים אינם מקבלים טומאה עד שימותו, ובכל זאת פסק שבהמה מפרכסת מקבלת טומאה, ומכאן שסבר שבהמה זו נחשבת מתה לעניין זה.