טבל ותרומה שנשתלו
הגמרא במנחות ע ע"א מתלבטת בשאלת דינה של שיבולת שהתחייבה בתרומות ומעשרות, ואחר כך נשתלה מחדש באדמה: האם מעמדה כטבל נשאר, כך שניתן להפריש עליה תרומות ומעשרות בעודה מחוברת לאדמה; או שמעמדה כטבל פוקע עם השתילה, כך שלא ניתן להפריש עליה עד שתגיע לעונת המעשרות מחדש, לאחר שתביא שליש ותיתלש.
מסברה, ניתן להבין שספק זה נוגע לכל האיסורים החלים על עולם הצומח - האם הם פוקעים כאשר הצמח נשתל באדמה. ברם, הרמב"ם (הל' תרומות י"א, כו) מפצל בין האיסורים, וסובר שהגמרא הסתפקה לגבי איסור טבל, ולא לגבי איסור תרומה: אם אדם הפריש תרומה מן השיבולת, ואחר כך שתלה באדמה - השיבולת נשארת תרומה, והאוכלה במזיד חייב מיתה.
מדוע יש חילוק בין טבל לתרומה לעניין זה? מה הדין באיסורים אחרים שנשתלו? הרב שלמה זלמן אוירבך, בספרו "מעדני ארץ", סבור שכל האיסורים החלים על צמח אינם פוקעים כאשר הוא נשתל באדמה, והגמרא הסתפקה בכך אך ורק לגבי טבל. הוא מציע שני הסברים אפשריים לכך שבטבל הדין יהיה שונה:
הסבר אחד הוא שתבואה הופכת ל'טבל' רק אחרי שנגמרה מלאכתה - דהיינו, רק אחרי שעברה את השלב של 'מירוח הכרי' (ההוצאה מהשדה אל הבית). כאשר אדם זורע שיבולת, הוא מחזיר אותה אחורה בתהליך הגידול, ומביא אותה למצב שמלאכתה טרם נגמרה, שהרי היא תצטרך לעבור מירוח מחדש. הדבר דומה למה שכתבו תלמידי רבנו יונה בברכות (כב ע"א באלפס) ע"פ הירושלמי, שאם לאחר המירוח חזר האדם ועירב תבן בתבואתו - תבואתו מותרת באכילה ופטורה בינתיים מתרומות ומעשרות, כיוון שהיא טעונה מירוח מחדש, והמירוח הראשון כאילו התבטל. סברה כזו שייכת רק לגבי איסור טבל, שכן איסורים אחרים אינם תלויים בשלב מסויים בתהליך הגידול.
הסבר שני הוא שיש מקום להסתפק האם ניתן בכלל להפריש תרומות ומעשרות משיבולת שנשתלה באדמה, שכן ייתכן שמבחינת מעשה ההפרשה - לא ניתן להפריש מדבר המחובר לקרקע. אמנם הגמרא לא תלתה את הספק ביכולת ההפרשה, אלא במעמד השיבולת כטבל, אולם הגרש"ז טוען שהדברים תלויים זה בזה: איסור טבל יסודו בכך שהאדם מחוייב להפריש תרומות ומעשרות, כך שאם לא ניתן להפריש - לא שייך לדבר על איסור טבל. ספק הגמרא האם התבואה מפסיקה להיחשב טבל לאחר שנשתלה תלוי אפוא בשאלה האם ניתן להפריש במחובר. ספק זה אינו שייך באיסורים אחרים, שאינם תלויים ביכולת מעשית כלשהי.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)