חריגים בנתינת טעם

נושאים בהלכות כשרות

שיעור מספר 13

חריגים בנתינת טעם

א. נותן טעם לפגם

מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון

בשיעור שעבר ראינו שאיסור שנתן טעם בהיתר - אסר אותו (לפחות מדרבנן, לכולי עלמא). אולם, המשנה בע"ז סה: קובעת שאם הטעם שהאיסור נתן בהיתר הוא טעם לא טוב (נותן טעם לפגם) - ההיתר לא נאסר:

זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם - אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם - מותר, כגון חומץ שנפל על גבי גריסין.

מדובר בחומץ של איסור שנפל לתוך גריסים של היתר; הטעם של גריסים בחומץ הוא טעם לא טוב, ועל כן התערובת מותרת אף על פי שטעם החומץ מורגש.[1] בגמרא (סז. - סז:) מובאת מחלוקת תנאים בעניין זה - רבי מאיר אוסר ורבי שמעון מתיר. מקורו של רבי מאיר הוא געולי נכרים (במדבר, ל"א, כא - כג), דהיינו הציווי להגעלת כלים שאיסור בלוע בהם. לדעת רבי מאיר טעם בלוע בכלי הוא תמיד טעם פגום, ומכך שהתורה ציוותה להגעיל את הכלים מוכח שנותן טעם לפגם אסור.[2] מקורו של רבי שמעון הוא היתר נבלה לגר ("לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה, או מכור לנוכרי..." [דברים, י"ד, כא]): התורה אוסרת לאכול את הנבלה ומתירה אותה לגר, ומכאן שדווקא נבלה הראויה למאכל לגר אסורה, אך נבלה פגומה, שאיננה ראויה למאכל, מותרת[3].

 

רמת הפגם המתירה

איזה פגם נדרש כדי שהטעם יהיה מותר?

הרא"ה (תורת הבית, בית ד', שער א, בדק הבית יט.), כתב שבאיסורים מדאורייתא כדי להתיר את הטעם יש צורך שהאיסור ייפגם כנבלה, שאינה ראויה למאכל, (גם אם התערובת ראויה למאכל), שהרי נבלה היא מקור הלימוד לנותן טעם לפגם. טעם הנפלט מכלי שאינו בן יומו מותר, למרות שלא מדובר בפגם כמו נבלה, כיוון שהמאכל עצמו הבלוע בקדירה אינו ראוי למאכל אדם (אי אפשר לאכול את מה שנבלע בכלי). באיסורים מדרבנן אין צורך בפגם של נבילה ודי בפגם מועט, כגון חומץ וגריסים.

רש"י (ע"ז, סז., ד"ה "כל שאינה"), תוספות (שם, ד"ה "אמר ר"ל"), ור"ן (לב. באלפס, ד"ה "ודאמרינן") כתבו שאין צורך שהאיסור ייפגם עד כדי כך שהוא איננו ראוי למאכל, אלא די בכך שהתערובת נפגמת מטעם האיסור. הראיה לכך היא כלי שאיננו בן יומו, אשר נחשב תמיד[4] לנותן טעם לפגם, למרות שהטעם עדיין ראוי למאכל. הבעיה בשיטה זו היא שרבי שמעון לומד שנותן טעם לפגם מותר מנבלה, ושם מדובר שהיא נפגמה עד שאינה ראויה למאכל גר.

הרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער א, יט.) הסביר שכאשר דנים על אכילת האיסור בפני עצמו יש לדרוש שהוא ייפגם לגמרי כנבלה כדי להתירו ובכך עסק הלימוד מנבילה. אולם, כאשר דנים בתערובת שיש בה טעם של איסור, גם פגם מועט מספיק כדי להתיר את התערובת, כיוון שהדין של "טעם כעיקר" לא חל בטעם פגום. ולכן, כל עוד ההיתר מרובה על האיסור, והתערובת אסורה רק בשל טעם האיסור, די בפגם מועט כדי להתיר אותה באכילה; אך כאשר האיסור מרובה, ואפילו מחצה על מחצה, דהיינו מקרים בהם התערובת אסורה משום האיסור עצמו, יש צורך שהאיסור ייפגם לגמרי, כנבילה.

לעומתו, הר"ן (שם) הסביר שניתן ללמוד נותן טעם לפגם מנבלה מכיוון שהדבר הנלמד הוא ההנאה: אדם שאוכל איסור (בפני עצמו, שלא בתערובת) שטעמו פגום במקצת עדיין נהנה, אלא אם כן האיסור לא היה ראוי למאכל, כנבלה; ומכאן לומדים שכאשר לא נהנים מן האיסור מותר לאכלו. אדם שאוכל תערובת של איסור והיתר, והאיסור נותן טעם פגום בתערובת, לא נהנה מן האיסור ואין זה נחשב כמעשה אכילה אפילו כאשר מדובר בפגם מועט, ולכן תערובת זו מותרת.

הר"ן עצמו (שם) מסביר שעל פי שיטתו אם ההנאה מהגדלת כמות התערובת (במקרה של איסור פגום במקצת) מאפילה על הפגם בטעם, התערובת אסורה למרות שיש רוב היתר, ובכך הוא חולק על הרשב"א. רבי עקיבא אייגר (שו"ת, קסו) מתאר מצב הפוך למצב שתיאר הר"ן, דהיינו מקרה של תערובת שיש בה רוב של איסור, ובגלל שהאיסור פגום לא נהנים ממנו. במקרה כזה הר"ן יתיר אף על פי שלא מדובר בפגם גמור כנבלה (בתנאי שהאיסור איננו בעין), שהרי בסופו של דבר לא נהנין מן האיסור, והרשב"א יאסור, כיוון שיש רוב של איסור.

השו"ע (ק"ג, א) פסק כרבי שמעון, שנותן טעם לפגם מותר. אולם לא ברור האם סובר כר"ן או כרשב"א (ובכל מקרה ברור שהוא לא סובר כרא"ה): הוא הביא תחילה את הרשב"א בתור "יש מי שאומר", ולאחר מכן את דעת הר"ן בתור "ויש מי שחוכך"; משתמע מכך שהוא סובר כרשב"א (כיוון ש"חוכך" איננו החלטי כמו "אומר"), אך קשה לקבוע כך בוודאות. בכף החיים (יז) כתב שבהפסד מרובה או בשעת הדחק ניתן לסמוך על הרשב"א.

נותן טעם לפגם באיסורי משהו

הראשונים נחלקו האם נותן טעם לפגם אסור בחמץ בפסח, שאסור במשהו.

הרשב"א (שו"ת, תצ"ט) אוסר, כיון שלדעתו ההיתר של 'נותן טעם לפגם' הוא חלק מ'טעם כעיקר', והוא מלמד שאין ביטול ברוב. חמץ בפסח אסור במשהו, ומכאן שהוא אוסר גם ללא טעם, ולכן גם נותן טעם לפגם אסור.

התוספות (ע"ז סו. ד"ה מכלל) הרא"ש (ע"ז, ב', ו) והר"ן (פסחים, ז: באלפס ד"ה "אמר רב") מתירים, כיון שלדבריהם נותן טעם לפגם מותר בשל הגדרת איסור אכילה: התורה אסרה אכילה רק בדרך הנאה, ולכן נותן טעם לפגם איננו בגדר הדברים שאסרה תורה.

השו"ע (או"ח, תמ"ז, י) פסק שגם באיסורי משהו נותן טעם לפגם מותר, אך הרמ"א (שם) החמיר ואסר^[5].

נותן טעם לפגם בדברים חשובים

הרמ"א (יו"ד, ק"ג, א) כותב (על פי האיסור והיתר, ל"ב, ו) שדברים חשובים, שאינם בטלים בשישים במין במינו, אסורים גם כאשר הם נותנים טעם לפגם,[6] אלא אם כן הם פגומים בעצמם כנבלה. הפתחי תשובה (ק"ג, א) מציין שהפרי מגדים (שפתי דעת, א) התיר דבר שיש לו מתירין הנותן טעם לפגם; אך הוא עצמו אוסר, כיוון שגם כאשר האיסור נותן טעם לפגם קיימת הסברה של 'עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר'[7]. לפי דעת הרשב"א שהוצגה לעיל לגבי חמץ סביר לאסור: הרשב"א הסביר שנותן טעם לפגם מותר כחלק מדין 'טעם כעיקר', אך דבר שיש לו מתירין לא בטל אפילו באלף. אולם, לפי שיטת הר"ן בחמץ, שנותן טעם לפגם איננו בגדר איסור אכילה שהתורה אסרה, גם דבר שיש לו מתירין צריך להיות מותר.

נותן טעם לפגם בכלים

הגמרא בע"ז עה: מסבירה שלפי הדעה שנותן טעם לפגם מותר, אם בושל בכלי איסור, מדאורייתא יש צורך להכשיר אותו רק כאשר הוא בן יומו, דהיינו שעוד לא עבר זמן מה (ובהמשך נעסוק בשאלה כמה זמן) מן הבישול; אך לאחר שעבר זמן זה הטעם שנפלט הוא טעם פגום, והוא מותר. רבנן אסרו להשתמש בכלי שבלוע בו איסור גם כאשר הוא לא בן יומו, גזירה משום שימוש בכלי בן יומו.

לפי הרשב"א לגבי חמץ מסתבר שלא יהיה היתר לכתחילה ליצור נותן טעם לפגם, שכן טעם פגום כשלעצמו הוא איסור, אלא שהוא בטל בתערובת מכיוון שלא נאמר בו דין 'טעם כעיקר'; ולאור זאת, מסתבר שבישול בכלי שאינו בן יומו נחשב לביטול איסור לכתחילה,[8] וכל הדיון הוא בנוגע לדיעבד. מאידך, לפי הר"ן לגבי חמץ מסתבר שלא יהיה איסור אפילו לכתחילה ליצור נותן טעם לפגם, וחז"ל אסרו רק משום גזירה שמא ישתמש בכלי בו יומו. ואכן, הרשב"א והר"ן נחלקו בשאלה מה הדין אם בישל במזיד בקדירה שאינה בת יומה: הרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער ד) פוסק, לשיטתו, שהתבשיל אסור, אך הר"ן (ע"ז לב. באלפס, ד"ה "ודאמרינן")מתיר.

גדר "בן יומו"

הראשונים נחלקו בשאלה מתי כלי נחשב לבן יומו.

רש"י (ע"ז, סז: ד"ה "לאו"), ר"ת (שם, עו. תוספות ד"ה "בת יומא") ור"ן (ע"ז, מ: באלפס ד"ה "לא") סוברים שלאחר לילה שלם הכלי נחשב לאינו בן יומו: יתכן שדי בתחילת הלילה או בסופו, אך כיוון שלא ידוע מהו השלב המדויק, יש להחמיר בלילה שלם. לעומתם, סברו הרשב"ם (הובא בהגהות אשר"י, ע"ז, ה', ט) הרא"ש (ע"ז, ה, לו), והתרומה (ע"ה) כי רק לאחר 24 שעות ("מעת לעת") הכלי נחשב לאינו בן יומו.

השו"ע (ק"ג, ה), פסק להחמיר, שצריך עשרים וארבע שעות, אך הוא הקל במקרה מסויים שיש בו קולא נוספת לסמוך על דעת המקלים (עיינו ק"ג, ז). על פי זה, המנחת יעקב (פ"ה, סד) כתב שבכל מקום שיש ספק נוסף מצרפים את דעת ר"ת לספק ספיקא, וכן משמע בחידושי רבי עקיבא אייגר (ע"א, ד), לפחות לגבי הפסד מרובה.

שאריות איסור הדבוקות בכלי

יש מחלוקת ראשונים האם הכלל של "בן יומו" תקף רק לגבי הטעם הבלוע בכלים, או אף לגבי שאריות אוכל ממש שנשארו דבוקות בכלים. מחלוקת זו נסובה סביב פרשנות הגמרא בע"ז עה:

וכולן שנשתמש בהם עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן - תני חדא אסור ותני אידך מותר. לא קשיא, הא כמ"ד[9] נותן טעם לפגם אסור והא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר.

לדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות, י"ז, ג; ונראה שגם הר"ן (ע"ז מ. באלפס ד"ה "וכולן") סובר כך לא מדובר בטבילה (שהרי אוכל שהתבשל בכלי לא טבול מותר גם לפי הדעה שנותן טעם לפגם אסור) אלא בנקיון הכלי. ולכן, כלי שדבוק בו איסור, ובישלו בו לאחר שעברו 24 שעות - האוכל מותר, כי גם איסור הדבוק נפגם. לעומת זאת, הראב"ד (הובא בר"ן שם), והרשב"א (מובא בטור, קכ"ב) סוברים שרק איסור בלוע נפגם אחרי מעת לעת; אך איסור דבוק הוא כגוף האיסור, ואיננו נפגם גם לאחר מעת לעת. כוונת הגמרא ב"עד שלא יטביל" היא לטבילה ממש - למרות שהכלי לא הוטבל, האוכל כשר.

השו"ע התייחס לדין זה בשני מקומות: באחד מהם (ק"ג, ה) הוא הביא את שתי הדעות ולא הכריע, ובשני (קכ"ב, ג) הוא הוא החמיר כדעת הראב"ד, שדבר הדבוק אסור גם לאחר מעת לעת. כאשר השתמשו בכלי שאינו בן יומו, ולא ידוע אם הוא היה נקי משאריות או לא, הש"ך (ק"ג, טו) כתב שמן הסתם הוא היו נקי, ללא שאריות, ולכן האוכל מותר. הרמ"א (ק"ג, ה) הוסיף שבדרך כלל השאריות הדבוקות בטלות בשישים, ואם מדובר בקדירה שאינה בת יומה, הרי שטעם הקדירה פגום, ושאריות בטלות בשישים. הרש"ל (פרק "כל הבשר", ס"ד) הבין שבמקרה שיש שאריות דבוקות גם הבלוע בקדירה הופך לשבח, אך הש"ך (ק"ג, טז) דחה את דבריו.

כלי לאחר י"ב חודש

כאמור, אסור לבשל בכלי שאינו בן יומו, אך החכם צבי (שו"ת, ע"ה) חידש שלאחר י"ב חודש הכלי מותר.[10] ראייתו היא מדין קנקנים של יין הנלקחים מן הגויים, שלאחר י"ב חודש הם מותרים (עיינו שו"ע, קל"ה, טז). אחרונים רבים חלקו על כך,[11] ולמעשה לא סומכים על החכם צבי, אבל לעתים הפוסקים צירפו אותו לקולות אחרות. הפרי מגדים (הנהגת הנשאל, סדר א', כד) כתב שבשעת הדחק והפסד מרובה ניתן לסמוך על החכם צבי (לפחות לעניין היתר בהנאה ולא באכילה, או להשהות את חמץ בפסח ולא לעבור משום בל יראה ובל ימצא).

ב. דין דבר חריף ותבלין

הרמ"א (צ"ח, ב; על פי איסור והיתר, כ"ה) פוסק שמלח ותבלינים, העשויים לטעם, אינם בטלים בשישים כאשר הם אסורים מחמת עצמם (ולא כאשר הם בלעו איסור, עיינו ש"ך לב).

הש"ך (כח) מבאר שהסיבה לכך היא שמן הסתם טעמם של מלח ותבלינים מורגש גם ביותר משישים; אבל במקרה בו ברור שהטעם לא מורגש, כגון קמצוץ מלח בסיר גדול מאוד, גם הם בטלים. בדומה לכך, הט"ז (יא) צמצמם דין זה לתבלין חריף בלבד, מכיוון שיש לו טעם עז שמורגש גם בתערובות גדולות, אך שומן וכדומה, בטל בשישים כיוון שהוא אינו מורגש.[12]

יש מחלוקת בשאלה האם הדין שתבלין לא בטל (כאשר יש שישים כנגדו) הוא דאורייתא או דרבנן: לדעת הש"ך (צ"ח, כט; על פי איסור והיתר, כ"ה, ז) זהו דין דרבנן, ולכן ניתן להקל בספק או על ידי טעימת גוי מסיח לפי תומו[13]. רבי עקיבא אייגר (צ"ח, ה) כתב בשם הר"ן, שאם הטעם מורגש אז זהו דין דאורייתא: ביטול בשישים הוא רק הערכה של ביטול מציאותי של הטעם, ובמקרה שיש טעם ביותר משישים אז מדאורייתא אין ביטול.

תכונה נוספת של דבר חריף היא חריגה מדין אינו בן יומו: הגמרא בע"ז לט. אומרת שסכין של גויים הבלוע מאיסור שאינו בן יומו, וחתכו בו חלתית (מאכל חריף מאוד) - נחשב לכלי בו יומו, שכן החלתית השביחה את הטעם הבלוע בסכין. ישנה מחלוקת בראשונים האם חריף יכול להשביח רק שמנונית או גם טעם פגום[14], וכמו כן, ישנה מחלוקת האם דין זה נאמר רק בחלתית או גם בדברים חריפים אחרים. השלכה מעשית לדין זה היא סיר שאינו בן יומו, ובשלו בו דבר חריף - המרדכי (ע"ז, תתל"ה) כותב שבמקרה זה הכל אסור, כי החריפות הופכת את האיסור לבן יומו, וכך פסק גם השו"ע (ק"ג, ו). הט"ז (ט) ציין שדין זה תקף רק כאשר רובו של המאכל חריף, ולא די בכל שמקצתו חריף.

ג. דבר המעמיד

הגמרא בחולין קטז. אומרת שאם העמידו בעור של קיבה, ויש בה בנותן טעם - אסור; מדובר בהעמדת חלב לצורך גיבונו בעור בהמה, הנאסר כתוצאה מתערובת חלב ובשר. הרשב"א (שם, ד"ה "מתני'" תמה על הגמרא, שהרי מדובר בדין פשוט של נתינת טעם, והסביר שלמעשה יש כאן קולא: בשר וחלב, שהתורה אסרה אותם בדרך בישול,[15] נאסרים במקרה של מעמיד רק בנותן טעם; אך דבר האסור מעקרו, כגון קיבת נבילה, אוסר בהעמדה גם ללא נתינת טעם, ולא בטל בשישים מפאת חשיבותו מדאורייתא. כך גם באר הר"ן (דף לב: באלפס ד"ה "בקיבת"), וכך סובר גם הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט', טז). לעומתם, ר"ת (ספר הישר, חלק החידושים, תע"ד) סובר שגם במקרה של העמדה התוצר אסור רק אם יש טעם, והאיסור בטל בשישים.

השו"ע (פ"ז, א) פסק כדעת הרמב"ם. הרמ"א שם ציין (על פי המרדכי, תשל"ג) שאם היה מעמיד היתר בנוסף למעמיד האיסור הדבר נחשב ל"זה וזה גורם" ומותר, והש"ך (לו) הסתפק מה יהיה הדין אם האיסור יכול להעמיד לבדו.

ד. חומרים בתעשיית המזון

מחלוקת הכרתי ופלתי והחוות דעת

מלבד ההיתר של נותן טעם לפגם שראינו לעיל, ישנו היתר של אכילת איסור שלא כדרך הנאתו, כפי שפוסק הרמב"ם על פי הגמרא בפסחים כד::

כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם...

(מאכלות אסורות, י"ד, י).

האחרונים נחלקו בשאלה מהו היחס בין "טעם לפגם" לבין "שלא כדרך הנאה":

לדעת הכרתי ופלתי (ז, ט [או טו] ד"ה "ובזה") מדובר במושגים זהים, ולכן בבשר ובחלב אין דין נותן טעם לפגם. אולם, לפי החוות דעת (ק"ג, א) מדובר בשני מושגים שונים: בנותן טעם לפגם הבעיה בחפץ עצמו; ובהנאה שלא כדרך ההנאה הבעיה היא במעשה האכילה. ישנן כמה השלכות לכך:

א. היתר נותן טעם לפגם קיים גם בבשר וחלב, וכך מקובל בפוסקים.

ב. היתר נותן טעם לפגם לא קיים כאשר הפגם איננו באיסור כשלעצמו, אלא בתערובת בלבד.

ג. היתר נותן טעם לפגם קיים גם כאשר המאכל היה פגום לגמרי ולאחר מכן הוא השביח.

להבנות אלו השלכה משמעותית להלכה: ישנם מוצרים רבים שאין בהם פגימה כשלעצמם, אלא כתוצאה מתוספת חומר. למשל, בחומרים רבים מוסיפים בתהליך הייצור סודה קאוסטית, המפרקת חומרים בתערובת. התערובת אינה ראויה לאכילה, אך לא בכלל פגם באוכל כשלעצמו, אלא בגלל הסודה. בפשטות יש מקום לומר שגם מקרה כזה נחשב לטעם פגום (וכך נראה בשו"ת הרדב"ז, ג, תתקט, ומתרומת הדשן, קכ"ט, שנפסק להלכה בשו"ע, או"ח תמ"ב, י), אולם לפי החוות דעת, מאכל זה לא יחשב למאכל פגום.

גליצרין

גליצרין הוא נוזל שקוף ומתוק, המוסיף סמיכות ומאפשר לחומר להתערב במים. הוא נמצא במשקאות, בקרם של ממתקים ועוד. בסוכריות הוא עוזר במניעת גיבוש של הסוכר, והוא נפוץ בסירופים רפואיים, שכן הוא מסייע בהמסת התרופה. הגליצרין נמצא בכל שומן - לעתים הוא מופק משומן כשר, ולעתים משומן לא כשר. בתהליך הפקתו אין פגימה של הנוזל, אבל יש שינוי כימי של החומר. האם שינוי זה מפקיע את האיסור, במידה והוא הופק משומן של איסור?

רבינו יונה (מובא ברא"ש, ברכות, פרק ו', סימן ל"ה) כותב כי מושק (חומר כימי המופק מאיילי מושק) הוא דבר שפירש מן הדם, וכיוון שהוא השתנה - הוא מותר. לדעתו, איסור שנפל לדבש מותר כיון שהדבש הורס את התאים של האיסור. הרא"ש מצטט את בעל המאור שאוסר את המושק, וסובר שזו זיעה היוצאת מהדם, ודינה כדם. הגמרא בבכורות ו: כותבת כי חלב של בהמה טהורה היה צריך להיות אסור, כי זהו "דם שנעכר", אלא שיש גזרת הכתוב להתיר. גמרא זו תומכת ברבינו יונה, לכאורה שכן עולה ממנה כי איסור שנשתנה מותר. אולם, המגן אברהם (או"ח, רט"ז, ג) מתרץ שאילולי גזרת הכתוב היה החלב אסור למרות שזהו "איסור שהשתנה".

הגר"א (רט"ז, ב', ד"ה "המוס"ק", בשם הר"ן) סבור שרבינו יונה התיר רק כאשר יש שלב ביניים בו האיסור נפסל לאכילה. החק יעקב (או"ח, תס"ז, טז) סבור כי איסור שהשתנה אסור, ולכן חלב היה אמור להיות אסור. ההיתר של איסור שהתערב בדבש נובע מכך שזהו איסור שהשתנה ונבלע בהיתר, ולכן הוא נחשב לחלק מן הדבש, וכן סבור שו"ת יביע אומר (ז', יו"ד, יא). החזו"א (הלכות דברים היוצאים מן החי, י"ב) סבר כי איסור שהשתנה מותר על פי רבינו יונה. לגבי חלב, אין זה איסור שהשתנה: הדם לא השתנה לחלב, אלא אִפשר את יצירת החלב (בעקבות השפעת הדם, נוצר החלב). ולכן, בגלל שלא השתנה דבר, היה מקום לאסור את החלב אילולי גזירת הכתוב. כמו כן, הוא סובר שרבינו יונה מתיר גם כשהאיסור לא נפסד; ואם האיסור נפסד, גם הרא"ש מתיר.

כיום נהוג להתייחס לאיסור שהשתנה כאיסור, אך ייתכן שיש מקום להתיר כדלעיל (כאשר מדובר בשינוי כימי, ולא רק בהפרדה למרכיבים שונים של האיסור). ביחס לגליצרין, כיום משתמשים בארץ בדרך כלל מגליצרין סינטטי, או מגליצרין מחיות טהורות.

ג'לטין

ג'לטין הוא חומר המיוצר מעצמות[16] המרוסקות לאבקה דקיקה, אשר בעזרתה ניתן לייצב מוצרי מזון בקירור. אבקה זו מומסת במים חמים, ונקרשת לאחר קירור התערובת. הג'לטין נוצר לאחר שקולגן, החלבון השכיח ביותר בגוף והמרכיב העיקרי של רקמות החיבור, מתפרק בתגובת הידרוליזה (תהליך כימי בו מולקולה מתחלקת לשני חלקים כשהיא מגיבה עם מולקולת מים).

 

ביחס לג'לטין, ישנו חילוק בין ג'לטין מבהמות טהורות, שהוכרע שאינו נחשב בשרי ומותר לערבו בחלב, לבין ג'לטין שהוכן מבהמה טמאה, ובו נחלקו הפוסקים האם הוא מותר או אסור.[17]

תרופות

מה הדין של תרופות שמכילות איסורים? ישנם כמה היתרים לכך:

א. רוב התרופות מרות ופגומות. אם האיסור בעין, הרי שיש בכך איסור מדרבנן (באופן עקרוני), אך בדרך כלל האיסור הוא בתוך תערובת. ראינו שאין בכך איסור, אפילו אם הרוב הוא איסור, וכיוון שבדרך כלל מדובר שרק חלק מן התרופה הוא איסור, התרופה תהיה מותרת אפילו לבריאים. אם האיסור פגום רק קצת, הרי שהתרופה מותרת רק אם רוב התערובת היא היתר.

ב. לעתים התרופה לא טעימה, אך ייתכן שהחלק האסור לא פגום, והפגם נובע מדבר אחר. במציאות זו, לכאורה לפי החוות דעת לא יהיה היתר, כי הפגם הוא חיצוני. אמנם, כפי שראינו, תרומת הדשן והרדב"ז חולקים עליו.

ג. שיעור האיסור בתוך תרופה הוא קטן מאוד. אמנם חצי שיעור אסור מן התורה, אך לדעת המהר"ם חלוואה (פסחים מד:) אם מדובר בפחות מחצי, הרי שגם לר' יוחנן אין בכך איסור תורה. אמנם לא פוסקים כדעתו, אך ניתן לצרפה לקולות הנוספות. בנוסף לכך, המאירי (יומא עג:) כותב שאם מדובר על חצי שיעור שלא יכול להצטרף לשיעור שלם - אין בכך איסור תורה.

ד. לחולה, אפילו חולה שאין בו סכנה, הותרה הנאה שלא כדרך אכילה (יו"ד, קנ"ה, ב - ג; ש"ך שם יד). לכאורה, בליעה היא שלא כדרך הנאה; אולם, הנודע ביהודה (פסחים כה:) סובר שאכילה שלא כדרך היא רק כאשר ניתן לאכול גם כדרך (דהיינו בדרך הרגילה), וכאשר אין אפשרות לאכול כדרך, הרי שהמצב הנוכחי נחשב כדרך אכילה. כיוון שהדרך היחידה לצרוך את התרופות היא על ידי בליעתן, הדבר נחשב לדרך אכילה, ולכן הנודע ביהודה אסר בליעת תרופות לחולה שאין בו סכנה. הרב אויירבך (מנחת שלמה, י"ז, ב) כותב שכיוון שבריאים אינם יכולים לבלוע את התרופה, אלא רק חולים, אין זו דרך אכילה, כי דרך אכילת חולים איננה נחשבת לדרך אכילה. היתר זה לא תקף לגבי סירופים וכדומה, שיש להם טעם, כיוון שבריאים לא אוכלים אותם לא בגלל פגם בטעמם, אלא בגלל החומר הרפואי, ובמקרה זה גם אין את ההיתר של נותן טעם לפגם.