דילוג לתוכן העיקרי

תורה ז | חנוכה

קובץ טקסט

וְזֶה בְּחִינַת חֲנֻכָּה. כִּי עִנְיָן חֲנֻכָּה, דַּע, כִּי כָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶׁזּוֹכֶה לִפְעל בַּקָּשָׁתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּהַיְנוּ בַּקָּשַׁת סְלַח נָא, כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲנֻכָּה. כִּי עַל יְדֵי סְלַח נָא נַעֲשֶׂה חֲנֻכָּה. כִּי משֶׁה רַבֵּנוּ בִּקֵּשׁ (בְּמִדְבַּר י''ד) : ''סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה'' עַל חֵטְא הַמְּרַגְּלִים, וְעַל יְדֵי חֵטְא הַמְּרַגְּלִים גָּרְמוּ חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, תַּעֲנִית כט ע"א) שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך אָמַר לָהֶם אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת. כִּי אוֹתוֹ הַלַּיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה שֶׁבּוֹ נֶחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּמשֶּׂה רַבֵּנוּ בִּקֵּשׁ עַל זֶה סְלַח נָא, כִּי בְּזֶה הַחֵטְא וְהַפְּגָם תְּלוּיִים כָּל הָעֲווֹנוֹת. כִּי עַל יְדֵי זֶה הַפְּגָם נֶחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבִזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, הָיִינוּ נְקִיִּים מֵעֲווֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב –  ''צֶדֶק יָלִין בָּהּ'' (ישעיה א, כא) ופירֵשׁ רַשִׁ''י, כִּי תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁל לַיְלָה וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁל יוֹם, כִּי יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ, לְפִי גּדֶל רוּחָנִיּוּתָם וְדַקּוּתָם אֵין יְכוֹלִיןל לישָּׂא עֲלֵיהֶם הַמַּשָּׂא שֶׁל עָווֹן אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד. עַל כֵּן אָנוּ צְרִיכִין אֶת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיְּכַפֵּר עָלֵינוּ בְּכָל יוֹם. וּמֵעֵת אֲשֶׁר חָרַב בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְנַקּוֹת עַצְמֵנוּ מִן הָעֲווֹנוֹת כִּי אֵין מִי שֶׁיְּכַפֵּר בַּעֲדֵנוּ. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁיָּדַע כָּל זאת עַל כֵּן מָסַר נַפְשׁוֹ עַל יִשְׁרָאֵל, וּבִקֵּשׁ: "סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה"ו וכוּ', כִּי יָדַע שֶׁבְּזֶה הַחֵטְא תָּלוּי חֻרְבַּן הַבַּיִת, שֶׁהוּא כּוֹלֵל כָּל הַחֲטָאִים כַּנַּ''ל. וּכְשֶׁזָּכָה לִפְעל בַּקָּשָׁתוֹ, מִזֶּה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת חֲנֻכַּת הַבַּיִת, בְּחִינַת חֲנֻכָּה, הֶפֶך חֻרְבַּן הַבַּיִת וְכֵן כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁזּוֹכֶה לִפְעל בַּקָּשַׁת סְלַח נָא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן פְּגַם חֻרְבַּן הַבַּיִת, כְּמוֹ כֵן נַעֲשֶׂה בְּחִינַת חֲנֻכַּת הַבַּיִת, בְּחִינַת חֲנֻכָּה. נִמְצָא שֶׁחֲנֻכָּה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי סְלַח נָא כַּנַּ''ל. וְעַל כֵּן רָמַז משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם צֵרוּף חֲנוּכָּה בַּפָּסוּק סְלַח נָא, כִּי "סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגדֶל חַסְדֶּך וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה" וְכוּ' הוּא רָאשֵׁי תֵבוֹת חֲנוּכָּה, כִּי חֲנֻכָּה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי סְלַח נָא וְכוּ כַּנַּ''ל.

רבי נחמן קושר בתורה שלפנינו מועדים שונים הנראים רחוקים זה מזה במהות, בזמן בו התרחשו ובמועד בו חוגגים אותם. חנוכה, יום כפור ותשעה באב. כמו כן, קושר רבי נחמן בין חטא המרגלים וחורבן הבית, כפי שכבר חז"ל קשרו ביניהם. ננסה להבין יותר לעומק את הקשרים הללו.

 

בכיה של חינם

"אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכיה לדורות" אומר הקב"ה על פי המדרש הקושר בין חטא המרגלים ובין חורבן הבית (תענית כט ע"א). אולם מדוע מגדיר ה' את חטא המרגלים כ"בכיה של חינם"? הלא כל כך הרבה בעיות נוספות היו טמונות בחטא זה: חסרון אמונה, לשון הרע, חסרון באהבת הארץ ועוד. מכל הבעיות הללו בחר המדרש דווקא בכך שהייתה כאן 'בכיה של חינם'? מדוע? ומה הקשר בין זה ובין ה'בכיה לדורות'? הרי ההיפך של 'בכיה לחינם' היא בכיה בשל סיבה וההיפך של 'בכיה לדורות' היא בכיה רגעית.  היינו מצפים שהעונש על הבכיה האחת יהיה הבכיה ההפוכה. מדוע אם כן קושר המדרש דווקא בין הבכיה של חינם לבכיה לדורות?

המסר ברור: גם בכיה לחינם חקוקה לנצח! בדרך כלל אנו חושבים שכל ה'התבכיינויות' שלנו, הטרוניות והמרמור שלנו, הינם סוג של אותנטיות תמימה ולגיטימית. גם אם יתברר שהם היו "חינם", הרי שעצם היותם לא גרמה נזק. כל הימנעות יכולה להיות אולי החמצה אך אין בה כשלעצמה שום רע. במובן זה גם הבכייה כנגד הכניסה לארץ יכולה הייתה להישכח כאירוע חסר משמעות היסטורית, כהמנעות בלבד, שהרי בסופו של דבר נכנסו עם ישראל לארץ. אך לדידו של המדרש אירוע זה לא יישכח לעולם. הוא חקוק לנצח, לדורות. מדוע?

 

בית

כשיש בית גם השתיקה רועמת, כל הימנעות הינה בעלת משמעות. כששניים קושרים את גורלם זה בזה ומקימים בית, גם אי עשייה היא סוג של מסר. התעלמות גם היא יכולה לפגוע, אפילו אם לכאורה לא עשתה דבר. הקמת בית הינה הצהרה שהקשר שבין באי הבית הוא קבוע וקודם לכל חשבון, הן של מעשים והן של תכונות. אנחנו שייכים זה לזה באופן עמוק ופנימי, מן המקום הראשוני של עצם הוויתנו, עוד לפני שיצאה זו אל הפועל באופן חיצוני, על ידי פעולות, מעשים ותכונות. כל אלו ייחשבו כחיצוניים אל מול הקשר בעומק ה"אני", זה שתמיד נסתר ב"אין" (אותיות אנ"י) ולעולם לא נמדד במדדים חיצוניים.

וזה גם המסר בהיות בית המקדש על תילו. הקשר בין הקב"ה לעם ישראל כל כך פנימי, עמוק וראשוני שהוא מעבר לכל עבירה או עוון שנעשו. עצם היות הבית, מכפר. קיומו של הבית, ותפעולו השוטף על ידי הקרבת קרבנות התמיד, שם גם את החטאים בהקשר שונה, חיצוני ופחות משמעותי. כזה שניתן לסלוח לו אם יבקש האדם זאת. ההתמדה של הקשר היא הערובה לכך. הקושי של אתמול ואעפ"כ ההמשך ביום שלמחרת בקשר, רק מחזק את הקשר ומוכיח בכל פעם מחדש שהקשר איתן ופנימי.

בעולם היווני אין בית, אין קירות. היווני לא אוהב את ההסתרה ולכן הוא מחפש כל הזמן להסיר אותה ולחשוף את שנמצא מאחוריה. נקודת המוצא לא תהיה הספציפי אלא דווקא הכללי והמופשט. המבט היווני על העולם הינו מבט-על המביט מהחלל על הקוסמוס. המנסה להכיל את הכל ובפרספקטיבה של נצח. הנצח לא יהיה עשוי מהחלטה יום יומית להתמיד בבקר ובין הערביים, אלא מאמון בסדר הטוב (קוסמוס מלשון סדר, מכאן גם הקוסמטיקה) המופשט והמתמיד. הספציפי לא יהיה אלא גילוי של המופשט ואם יחרוג מהסדר הטוב וכלליו ייחשב פשוט כ"מקרה" ועל כן כחסר ערך. הסדר הטוב ייחשב ליפה, וחריגה ממנו תיחשב כחסרת מובן ובלתי ניתנת להתייחסות. מחזות הטרגדיה היוונית יביאו את הצופה לגעת בקצה גבול ההבנה ובקוצר היכולת לפעול, כמזמינות אותו לגעת ב'קצה העולם' ולהתנגש עימו כבקיר.

ואילו בשביל היהודי קיר זה הוא תחיל בנייתו של בית. החריגה מהסדר הטוב איננה אלא הזמנה להיכנס פנימה ולהטות אזן למה שמאחוריו. עוון הינו דבר מצער, אך הוא מזמין את האדם להתקרב אל מעבר לפרוכת, אל האין ולעורר את עומק הקשר מן ה"אין", זה שאיננו תלוי בשום מעשה והינו ללא תנאי. אלא שה"מחיר" של קשר שכזה הינו התייחסות מתמדת ללא התעלמות, ללא הימנעות. בקשר מסוג זה, גם התמרמרות והתבכיינות ייחשבו כפגיעה, ובכייה של חינם תיצרב כבכייה לדורות.

גם הכפירה המודרנית, בת ביתה של התרבות היוונית, נראית בעיני עצמה כהימנעות תמימה מלקבוע קביעות מטאפיזיות גבוהות ומלפסוק בענייני הנסתר. כך אכן נראים הדברים ממרומי המבט הקוסמופוליטי של התפיסה המערבית. אולם, בתוך הבית הדברים נראים אחרת. שם, הכפירה מורגשת גם אם היא שותקת ונמנעת. בחדרי חדרים היא עלבון וכפיות טובה. בניית הבית היא הצהרה על קשר בכל מקרה גם כשקשה ולא טוב, כמו רבים ממזמורי התהילים בהם צועק דוד המלך על צרותיו, ומלמד אותנו כיצד קשר עם הקב"ה יכול להיבנות דווקא מתוך מציאות של צרות, גופניות ונפשיות, אם אכן ברית נכרתת. אותו דוד אשר ייסד את בניית הבית, הוא גם דוד שידע להודות בחטאו ולבקש עליו סליחה.

 

סלח נא

משה רבנו מבקש מה' שיסלח לעם ישראל על חטאם ובכך מייסד את בניית בית המקדש, מעמיק את הקשר שבין עם ישראל לקב"ה, והופך אותו להיות קשר ללא תנאי, שמקורו בפנימיות, מעבר לפרוכת ובתוך הלב. העמקת קשר זו היא גם זו שתתןכח לעם ישראל להחזיק מעמד בתקופה חשוכה כמו בימי היוונים, להילחם, ואף לזכות לניסים שהם מעבר לסדר היווני חסר החריגות. כל אלו, לא בכדי ארעו סביב בית המקדש, שכן הם מיסודותיו של בית זה ומהם מאיר אור החנוכה.

אולם, ראשי התיבות חנוכ"ה לא מתחילים מן המלים "סלח נא לעוון העם", אלא דווקא מהמילה המפתיעה, "הזה". כביכול רוצה משה רבינו להדגיש – ריבונו של עולם, מבקש אני שתקבל את העם "הזה"! כפי שהוא, על חטאיו ועל עוונותיו. החלפתו באחר תחתיהם, צאצאיי אחרי, תשאיר את עם ישראל ברמה המופשטת האידיאית, הגם שתהיה מושלמת, תהיה חסרה את עומק הקשר הספציפי, הכורת ברית עם השני באשר הוא – "זה".

"כגודל חסדך". מידת החסד, מידתו של אברהם, נקראת גם גדולה, וזאת כביטוי לכך שהחסד שמרעיף השם על ברואיו הינו 'גדול' מן המגיע להם ומבטא מחווה היוצאת מגדרה. לכן, האמונה בחסד השם איננה טוענת שהכל טוב. קל לראות שאין אלו פני הדברים. אך גם אם היה כך, לא היה בכך מחווה מיוחדת,חוצת קווים לנתינה. תיאור העולם כטוב בלבד, גם אם הוא נכון, איננו מבטא מערכת יחסים, אלא צילום של העולם והגדרתו המופשטת, כדרכם של היוונים. חסד מבטא יחס, שאף אם לא טוב, הכל לטובה. שאפשר שנמצא שמתוך החשך יבוא אור ומתוך המיצר תבוא הגאולה ועל המאמין לייחל ליחס זה, כיוון שהוא אפשרי. וייתכן שיתרחש נס, נס חנוכה. אך היתכנותם של אלה תהיה "כגודל" הבטחון והנאמנות של האדם בעומק הקשר הביתי שלו עם השם. דווקא יכולתו של החסד להיות או גדול או קטן, מדגישה את מערכת היחסים, אשר היא הקובעת אם יהיה כך או כך. משה רבינו, שיודע עד כמה יכול להיות חסד השם גדול, מבקש מהשם את הכי "גדול" שאפשר.

"וכאשר נשאת" – אך מהיכן יקבל היהודי את הבטחון הזה לסמוך על גודל חסדו של השם? מהיכן יקבל כח להישען על מערכת יחסים פנימית, על אף שבחוץ הכל נראה חשוך וקשה? כיצד יצפה המאמין ל"טובה", כשהכל נראה כאן ועכשיו לא טוב בכלל? תשובתו של משה רבינו היא: מן העבר! 'הלא אתה כבר מכיר אותנו ואת ה"שטיקים" שלנו. וכבר נשאת לנו על כל מחדלינו בעבר. מה שמחזק אותנו להאמין שהקשר שלנו איננו מבוסס דווקא על התנהגותנו הטובה, אלא על דבר בסיסי וראשוני יותר.'

היכולת להסתכל על העבר, מאפשרת גם להפוך את סדר הזמנים וסדר הערכים המקובלים. אם בדרך כלל אנו תופשים את המצב הטוב וההרמוני כמצב של 'סוף טוב' אליו אנו שואפים, הרי שהסתכלות דווקא לאחור מאפשרת לנו להסתכל על הדברים ללא אותו דחף תכליתי, ולהצליח לראות מעבר לטוב ולרע, את הקרקע היותר עמוקה עליה מערכת יחסים של בית עומדת.

ליווני אין עבר, אין מסורת, עובדות העבר כובלות את חירותו והוא מתייחס אליהן כאל גיבנת. הוא יהיה מוכן להיעתר לעובדות רק אם הם יתאימו לסדר הטוב, הנצחי והמופשט, שבנה לעצמו, וממילא ייראו בעיניו לא כעבר אלא כנצח. לא יהיה בקורות העבר מחווה, אלא עובדות, שיש להסבירן גם הן על פי הסדר הטוב וחוקי ההוויה.

האמונה, לעומת זאת, נשענת על העבר. הוא מקור כוחה להביט אל העתיד ולצפות לטוב. מסורת העבר מעוררת שוב ושוב את היות הקשר מעבר לזמן, את מרכזיות מערכת היחסים בהסבר המאורעות.

שוב ושוב נספר את סיפור נס פח השמן, שוב נפחד בתחילה ושוב ננשום לרווחה לאור הנס. וכך גם בשאר סיפורי מסורת ישראל. המבט אל העבר הסוער, מדגיש את הקרקע האחרת שעליה אנו ניצבים, קרקע בטוחה שהיא מעבר למאורעות, מעבר למעשים, מעבר ליש הגלוי, אלא במה שמאחוריו, ב"אין". שם הסליחה ושם גם התקווה!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)