חמץ של הקדש

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

הגמרא בפסחים מביאה ברייתא: *

"לא יראה לך שאור" – שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי? ת"ל "לא ימצא".                                            (פסחים ה:).

נראה כי הברייתא אינה עקבית: בחלק הראשון של הברייתא, נוכרים והקדש נכרכים כאחד. אולם בהמשך, רק חמץ של נוכרים נכלל באיסור פיקדון. מדוע הברייתא משמיטה את האיסור לקבל פיקדון של הקדש? האם איסור כזה אכן קיים?

לדעת הצל"ח והפני יהושע, אם אדם מקבל חמץ כפיקדון בימי הפסח הוא עובר עליו בבל ייראה ובל יימצא, גם אם מדובר בחמץ של הקדש. הם אף מסבירים מדוע השמיטה הברייתא איסור זה (אך לא נרחב בכך).

הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ד, ג) מזכיר רק את האיסור לקבל פיקדון מנוכרי, אך אינו מזכיר איסור זה ביחס להקדש. אף שהאור שמח מסביר כי הרמב"ם מתייחס בדבריו גם לחמץ של הקדש, נראה כי הרמב"ם מחלק בין חמץ של נוכרי ובין חמץ של הקדש. מה הבסיס לחילוק זה?

שמעתי פעם מהרב סולובייצ'יק ז"ל שאמר בשם אביו, הגאון הרב משה סולובייצ'יק, שברמת העיקרון, לחמץ של נוכרי ולחמץ של הקדש יש מעמד זהה; אלא שמבחינה טכנית, לא ניתן לקבל אחריות על חמץ של הקדש, ועל כן מקרה זה אינו מוזכר בברייתא (הסבר זה מניח כמה הנחות מוטלות בספק ומצריך קו מחשבה מורכב למדי; לא נדון בו במסגרת זו).

עדיין קיימת האפשרות העקרונית להסביר כי יש הבדל עקרוני בין חמץ של נוכרי ובין חמץ של הקדש (למרות העובדה  ששניהם נלמדים מאותו פסוק). הבדל זה ננסה ללמוד מהסוגיות העוסקות בהונאה בהקדש ובגוי.

הונאה בהקדש ובגוי

המשנה בבבא מציעא (נו.) ובשבועות (מב:), מונה את כל התחומים שאינם כלולים בדיני הונאה, כמו למשל עבדים, קרקעות והקדש. המשנה אינה מציינת נוכרים. אולם הגמרא בבכורות (יג:) פוסקת כי דיני הונאה אינם חלים על נוכרי. מדוע המשנה בבבא מציעא אינה מציינת כי נוכרי אינו כלול בדיני אונאה?

התשובה ברורה. המשנה בבבא מציעא דנה בחפצים בהם לא חלה הונאה, ואילו הגמרא בבכורות דנה באנשים עליהם לא חל דין הונאה (גברא). פטור קרקע מדיני הונאה אינו בשל הבדל מהותי בינה ובין שאר החפצים, אלא רק בשל העובדה כי היא אינה ניידת (בעיה בחפצא). לעומת זאת, חפצים של נוכרי אינם כלולים בדיני הונאה משום שהתורה קבעה כי יש צורך בבעלות של יהודי על מנת להחיל את דיני הונאה (בעיה בגברא), ולא בשל בעיה בחפצא. ממילא, למרות שדיני אונאה אינם חלים בשני המקרים, הם כתובים בשני מקומות שונים.

מכך שהקדש הוזכר בבבא מציעא ולא בבכורות אנו יכולים ללמוד את הדבר הבא: דיני הונאה אינם חלים על חפצי הקדש בשל היותם שונים במהותם מחפצים אחרים (הבדל בחפצא). כיסא של הקדש שונה באופן מהותי מכיסא רגיל (כולל כיסא ששייך לנוכרי). הבדל זה נובע מהקדושה שישנה בחפץ של הקדש, המעניקה לו את מעמדו המיוחד, ששונה ממעמדם של חפצים אחרים בהגדרה. מנגד, חפץ שאינו שייך להקדש שומר על זהותו הבסיסית בין אם הוא שייך ליהודי או לנוכרי. זהו ההבדל הראשון בין הקדש ובין חולין.

עם זאת, לדעת הגמרא בבכורות, ישנה הקבלה בין הקדש ובין נוכרי, ועל כן גם כשחפץ נקנה לצורך הקדש אין חלים עליו דיני הונאה. דבר זה אינו נובע מאופיו הייחודי של חפץ הקדש (שהרי לפני שהוא נקנה הוא אינו שייך להקדש). על כן, אנו מוכרחים להסביר כי הקדש אינו כלול בדיני הונאה בשל חיסרון בבעלות (בעיה בגברא). ממילא, הקדש אינו שייך בדיני הונאה בשל שתי סיבות.

ישנם מקרים בהם שייך פטור אחד, אולם הפטור השני אינו שייך:

חפצא של הקדש אך לא גברא – רש"י בבבא מציעא (נד. ד"ה "והקדשות") אומר כי דין הונאה אינו חל לגבי פסולי המקודשין (בהמות שיועדו להקרבה ונפסלו, וכעת בעליהם מוכר אותן). בעל הבהמה הוא המוכר אותה ולא ההקדש, ולמרות זאת יש פטור מדיני הונאה. צריך לומר כי פטור נובע ממעמד הקדושה העצמי של הבהמה שנרכש כאשר השתייכה להקדש.

גברא של הקדש אך לא חפצא – אם אדם הקדיש חפץ להקדש על מנת שלא יתקדש, וגזבר ההקדש קיבל חפץ זה ומכר אותו, לדעת חלק מן הראשונים לא יחולו עליו דיני הונאה. פטור זה נובע מכך שהמכירה נעשית על ידי גזבר ההקדש – גברא שהוא נציג ההקדש – ולא בשל זהותו העצמית של החפץ.

היות שיש שני פטורים בעניין הקדש, יהיה עלינו לקבוע בכל מקרה ומקרה ממה נובע הפטור – האם הפטור הוא בחפצא, בגברא (הבעלים) או בשניהם. לעתים החילוק בין שני הפטורים ברור למשל, הגמרא בבבא קמא אומרת כי דין תשלומי כפל (חובת פיצוי כפולה של הגנב תמורת החפץ שגנב) אינו חל על הקדש. בגמ' שם (סב:) פטור כפל בהקדש נלמד מן הפסוק "רעהו"; אך בסוגיה אחרת (עו.) הפטור נלמד מן הפסוק "וגנב מבית האיש" (הגמרא מדייקת: מבית האיש ולא מבית רעהו). תוספות (סג. ד"ה "רעהו") שואלים מה הצורך בשני פסוקים על מנת ללמוד פטור כפל בהקדש, ומציעים לכך מספר הסברים. מכל מקום, לפי החילוק שלנו, הצורך בשני פסוקים מובן מאד: המילה "רעהו" פוטרת הקדש כאשר החפץ הנגנב הוא בבעלות של הקדש (פטור בגברא), ואילו הפסוק "וגנב מבית האיש" פוטר מכפל חפץ בשל זהות ההקדש העצמית שלו (פטור בחפצא).

ניתן לומר כי מרגע שהבחנו בין שתי הרמות הללו הקיימות בהקדש, נוכל להשתמש בחילוק זה גם כאשר אין שני פסוקים. תמיד נוכל לדון בהקדש מצד שתי בחינות אלו.

נחזור כעת לסוגיה ונשתמש בהבנה זו.

חמץ של גוי ושל הקדש

רב אחא בר יעקב (פסחים כט.) מעלה את האפשרות כי מותר לאכול חמץ של גוי בפסח. העלאת אפשרות זו מתקבלת על הדעת רק אם נאמר כי חמץ של גוי הוא חפצא שונה מחמץ של יהודי. אולם רב אחא חוזר בו מרעיון מחודש זה, ואם כך, הכול מודים כי בעלות של גוי אינה משנה את הגדרת החפצא של החמץ. מותר ליהודי להשהות חמץ של גוי ברשותו בפסח, וזאת בתנאי שהיהודי אינו קשור בזיקה ממשית לחמץ, כלומר אינו מקבל על עצמו אחריות שמירה (פיקדון).

לחמץ של הקדש שני פנים. בגברא – חוסר קשר ליהודי כלשהו (בדומה לחמץ של גוי); ובחפצא – זהות שונה בחפצא מחמץ שאינו של הקדש.

אם כך, גם אם יהודי יקבל על עצמו אחריות על חמץ של הקדש, הוא לא יעבור על איסורי חמץ משום שהתורה לא אסרה בעלות על סוג כזה של חמץ.

ההבדל בין חמץ של הקדש ובין חמץ של נוכרי מובן: קבלת אחריות יוצרת קישור בין החמץ ובין מי שאחראי לו, באופן המאפשר התגברות על מחסום הבעלות. בעיית הבעלות היא הקיימת בחמץ של גוי. אולם בחמץ של הקדש, לבד מבעיית הבעלות יש פטור נוסף שהוא הגדרתו העצמית של החמץ כחפץ קדוש.

עיון מדוקדק בגמרא (ה:) סותר את ההנחות שהעלינו: לדעת רבי שמעון (עיין רש"י ד"ה "למאן דאמר"), הקדש פטור מכל דיני ממונות הרגילים (הונאה, כפל וכו') רק כשהוא נמצא תחת ידי הגזבר; אך אם אדם כלשהו קיבל אחריות על חפץ של הקדש, שוב חלים על החפץ הדינים הרגילים החלים על כל חפץ שאינו שייך להקדש. נימוקו הוא "דבר הגורם לממון כממון דמי", כלומר אם יקרה משהו לחפץ חיוב התשלום להקדש יהיה מצד מי שקיבל עליו אחריות. ממילא, החפץ נחשב כאילו הוא בבעלותו.

על פניו, נראה כי הכלל 'דבר הגורם לממון כממון דמי' אמור להתגבר רק על בעיית הבעלות. אם ר' שמעון סובר כי מי שאחראי על חמץ של הקדש עובר בבל יראה ובבל ימצא, הוא אינו מקבל את הסברה שהעלינו לפיה פטור חמץ של הקדש מן הלאווים הללו נובע מקדושתו העצמית. יתר על כן, נראה כי גם רבנן, שחולקים על ר' שמעון בעניין דבר הגורם לממון והמעמד שהוא יוצר, מסכימים כי בעניין חמץ דבר הגורם לממון כממון דמי. אם כך, איסורי חמץ עדיין שייכים גם בחמץ של הקדש, אם מישהו קיבל עליו אחריות שמירה. מסקנה זו עומדת בניגוד למסקנה אליה הגענו לעיל.

עם זאת, נראה כי מסקנת הסוגיה אינה צריכה לשמש כהוכחה למשהו, וכי החילוק בין חמץ של גוי ובין חמץ של הקדש נשמר. כל מה שנאמר בגמרא הוא כי הבסיס ליצירת קשר של בעלות בין אדם ובין חפץ שהוא שומר עליו, מושתת על דעת ר' שמעון. מר' שמעון למדנו כי אדם שקיבל אחריות על חמץ של גוי בפסח עובר עליו באיסורי חמץ. אולם אין כל הכרח כי שיטה זו חלה גם לגבי הקדש.

אולם בירושלמי נאמר בפירוש כי יש איסורי חמץ בקבלת אחריות על חמץ של הקדש. הדברים אמורים רק לדעת ר' שמעון ורק בקדשים שאדם חייב באחריותם. אם כך, לדעת ר' שמעון אין הבדל בין חמץ של גוי ובין חמץ של הקדש לעניין בל ייראה ובל ימצא. לדעת ר' שמעון, זהותו של חמץ ההקדש נקבעת לא על פי מעמד הקדושה העצמי שלו, אלא על פי הגוף שאחראי לו מבחינה ממונית. על מנת לקשור בין החמץ ובין האדם, די בעובדה כי ההפסד הממוני במקרה של אובדן החמץ ייפול על השומר. לא הקדושה של החמץ (שלדעת ר' שמעון עדיין קיימת בחפץ) ולא הבעלות על ידי ההקדש יכולים ליצור פטור מבל יראה ומבל ימצא.

מנגד, לדעת חכמים ולדעת הבבלי (אפילו בדעת ר' שמעון), זהותו הבסיסית של החמץ נקבעת על פי מצבו הנוכחי; ובשל כך, אפילו במקרים בהם אדם עובר על חמץ של גוי, אין הוא עובר איסורי חמץ בחמץ של הקדש.

סיכום

אסור להשאיר חמץ של גוי בבית יהודי, כאשר היהודי קיבל עליו את החמץ כפיקדון. לדעת הצל"ח והפני יהושע, ישנו איסור דומה גם בחמץ של הקדש.

מהרמב"ם אפשר להבין כאילו הקדש אינו כלול באיסור. לדעת הרב משה סולובייצ'יק זצ"ל, הדבר נובע מסיבה טכנית. אולם ניתן להציע כי לחמץ של הקדש ישנה זהות שונה לחלוטין מחמץ שאינו של הקדש, ועל כן, אין הוא נכלל באיסור. הבדל זה משמעותי גם בתחומים הלכתיים נוספים, דוגמת כפל ואונאה.

לדעת הירושלמי, ר' שמעון כולל הקדש באיסור; חכמים אינם כוללים אותו.

 

*   זהו סיכום של שיעור שלא עבר את ביקורת הרב.