ליקוטי מוהר"ן | תורה רע"ח | חליף

השבוע נלמד תורה סתומה ואפופת סוד – תורה רע"ח בליקוטי מוהר"ן. בשיעור הקרוב ננסה אמנם להסביר את הדברים, אך עדיין יישארו חלקים רבים לוטים בערפל. כפי שנראה, ייתכן ועצם המסר של תורה זו הוא ההכרה בחלק הנסתר במציאות.

 

התורה

הבא נקרא:

"דַּע שֶׁעַל חֲלִיף [סכין שחיטה] טוֹב יְכוֹלִין לִרְאוֹת כָּל הַכֵּלִים שֶׁל הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵיזֶה פָּנִים יֵשׁ לָהֶם וְזֶה שֶׁכָּתוּב כְּשֶׁאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו שֶׁיִּבְדּק הַסַּכִּין וְיִשְׁחַט יָפֶה ''שָׂא נָא כֵלֶיך'' (בְּרֵאשִׁית כ''ז) רָמַז עַל כֵּלִים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהֵם נִרְאִים עַל הַסַּכִּין הַיָּפָה כַּנַּ''ל וְכֵן אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (בְּרֵאשִׁית פָּרָשָׁה ס''ה) שֶׁ כֵּלֶיך רֶמֶז עַל כֵּלִים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שָׁם : כֵּלֶיך זֶה בָּבֶל שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֶת הַכֵּלִים הֵבִיא בֵּית אוֹצַר אֱלהָיו'' נִמְצָא שֶׁכֵּלֶיך מְרַמֵּז עַל כֵּלִים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ ''בְּקַנְּאוֹ אֶת קִנְאָתִי'' (בַּמִּדְבָּר כ''ה) בְּחִינַת הַצַּדִּיק שֶׁאֵינוֹ מְקַנֵּא שׁוּם צַדִּיק לא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלא בָּעוֹלָם הַבָּא רַק אוֹתוֹ לְבַדּוֹ יִתְבָּרַך"

                                 (ליקוטי מוהר"ן, תורה רע"ח)

ישנם הרבה שאלות שניתן לשאול בעקבות קריאת תורה זו. ראשית, יש לברר למה כוונת רבי נחמן בציינו כי על ה"חליף" ניתן לראות את הכלים של בית המקדש, כיצד ומה הקשר בין השניים ואיזה מן "פנים" יש לכלים של בית המקדש? בנוסף, לא ברור מדוע יצחק שולח את עשיו עם הכלים של בית המקדש, וכן לא מובן לאן הוא שולח אותו?

יתירה מזאת, הפסוק שממנו לומדים שיצחק התכוון בעצם לכלי בית המקדש הוא הפסוק שמתאר את הבאת כלי בית המקדש אל בבל בחורבן בית ראשון. הייתכן שיצחק מדבר אל בבל ואדום, שני מחריבי בית המקדש שלנו – וממש שולח את עשיו להחריב את בית המקדש?!

 

א. הפנים של כלי המקדש

על אף שנשמע מוזר ומפתיע שיש לכלי בית המקדש פנים, כבר מהפסוקים נראה שאכן היו להם כאלו. כך, למשל, מתואר בתורה שאהרון העלה את הנרות "אל מול פני המנורה" (במדבר ח', ג'), שיש את "פני הכרובים" ומקום הנקרא "פני המזבח" (ויקרא ו', ז' לדוג'). נראה שהפסוקים לא מדברים במקרה על הפנים שיש לכלי המקדש, אלא באים ללמדנו שלכל בית המקדש יש בחינה של פנים.

יתירה מזאת, נראה שעיקרו של בית המקדש הוא להראות לנו את הפנים. כפי שניסחה זאת התורה במדויק:

"שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה"    (שמות ל"ד, כ"ג-כ"ד)

המפגש בין עם ישראל לבין המקדש בבית המקדש הוא מפגש של פנים. מה משמעות המילה "פנים"? פנים הם דבר שמרמז לנו על הסוד, על פנימיות כמוסה שאיננה נמצאת בחוץ.

בהגותו של עמנואל לוינס ה"פנים" הם מושג משמעותי. לוינס מסביר בספריו שהקב"ה אמנם לא מתגלה בעולם, אך הוא השאיר אחריו "עקבות". עקבות הם מקומות בעולם שאנחנו יכולים לראות בהם את העובדה שיש הסתר. ההסתר (כדרכו) איננו, אך הוא משאיר מאחוריו עקבות. הפנים של האדם הם דוגמא טובה לכך – פניו של האדם הם רק קצה הקרחון, הם ביטוי חיצוני בלבד וניכר שמאחוריהם מסתתר עוד הרבה. אדם המסתכל בפניו של אדם אחר יודע ומרגיש שיש עוד מה להעמיק, שהעיקר עדיין נסתר ואיננו. גילוי נסתרות זה הוא סודם של הפנים.

דברים אלו ניתן גם להשליך לגבי כלי בית המקדש. לכלי בית המקדש, כמו לכל כלי, יש חלל ויש פנים. מטרת כלי בית המקדש הוא להראות את הפנים, להראות את העקבות שמרמזות לנו ומורות לנו על הנסתר – על פני ה'.

 

ב. דרך הסכין - היראה

ההולך ב"עקבות" ה"פנים" הללו מגלה שהדרך שצריך לעבור בין הגלוי לנסתר, בין החיצוני אל הפנימי, היא דרך חדה ודקה. כמו בסכין, כך גם את הדרך הזו צריך להשחיז היטב כדי שלא ייפול האדם לא לימין ולא לשמאל, לא לעודף חסד ולא לעודף דין. גם קירבה יתירה וגם ריחוק רב מידי יכולים להחטיא את המפגש הדק שבין פנים לפנים. כמו קו העובר בין שתי נקודות – ככל שהנקודות נשארות פנימיות וחסרות מימד חיצוני כך גם הקו שביניהם דק וחד כסכין. לעיתים ההליכה ב"גשר הצר" הזה יכולה להפיל את האדם בחיצוניות יתירה, ולעיתים לפנימיות יתירה. איזור הדמדומים שבין הפנים ובין החוץ, בין ה"אני" לבין ה"אתה", הוא דרך חתחתים רצופה בהכרעות דקות להיכן להטות את המשקל ל"אני" או ל"אתה", לפנים או לחוץ, לפנים שלי או לפנים שלך ודקויות נוספות מעין אלו. סכין לא חדה מספיק, לא דקה, תפלס את דרכה תוך כדי פציעה של אחד הצדדים חלילה.

אבן המשחזת של סכין זו היא היראה. היראה היא מידה שדנה וחותכת את הדברים בעולם כמו סכין[1]. חשוב לשים לב שהיראה איננה פחד. בעוד שהאדם המפחד עסוק בעצמו, היראה עסוקה בשני. אכן, הבדל דק בין שניהם. בכל זאת גם הירא מרגיש היטב את חודו של הסכין מרחף על צווארו ומסמן לו ש"עד כאן הקצה, הגבול!".

 

ג. הפנים אומרות לא!

גם כאשר דיבר לוינס על ה"פנים" לא היה זה בחלל ריק, אלא הוא התבסס על סיפור אמיתי, הוא עשה "מדרש תמונה". הוא דרש את אותה תמונה של הילד היהודי מגטו ורשה שעומד עם פנים רדופות וידיים למעלה, ואמר לאירופה ש"הפנים הללו אומרות לא תרצח"! עומד יהודי באירופה בעולם אחרי שואה, ואומר לאירופה כולה "לא תרצח", ומסביר שהפנים הם אלו שאומרות זאת. בעצם, כל פנים באשר הם מבטאות את הלא תרצח הזה, וזאת כיוון שהפנים מרמזות על הנסתר, מראות לי שאינני רואה, מזכירות לי שאינני יודע, מגלות לי שיש פה משהו נסתר – הרי שהדבר הראשון שהפנים אומרות לשני זה קודם כל "לא"!

לוינס לא בא רק לגנות את המעשה הנפשע שקרה בשואה, אלא גם לחשוף את האידיאולוגיה מאחוריו, את המחשבה המערבית. במחשבה המערבית הנסתר לא היה אפשרי, לעולם הוא איננו חלק מהתמונה – ובניסיון האדם המערבי לגלות את הנסתר, לשלוח יד אל עבר הטרנסצנדנטי, אל עבר הפנימי, אלא עבר הנשגב ולהבין אותו, במקום הזה התחיל האדם המערבי גם לרצוח.

מושא החיפוש של המחשבה המערבית לחשיפה ולגילוי איננו רק חילול הקודש אלא גם החמצה של העיקר. עיקר התמונה הוא הפנימיות, וויתור על פנימיות זו איננה רק החסרה של פרט מן הפרטים אלא כיבוי ניצוץ החיים שבה – הרג, רצח שלה. אכן סכין לא חדה דיה יכולה לפצוע בדרך מן האני אל עבר האחר, והיראה היא האזהרה על כך, שכל דבר לא יעבור את גבולו.

 

ד. דווקא הגבול מוביל לאינסופיות!

מידת הדין, אם כן, חדה כסכין, וזאת משום שעניינה הוא לשים גבול בין דברים, לעצור את מי שיצא מחוץ לקו הרצוי. העולם נברא במידת הדין, כך שדבר בסיסי בבריאה הוא הגבול. יש גבול לחפצים, יש גבול למידות או לכל דבר בעולם. אך מדוע מידת הדין משתוקקת לשים גבולות לכל דבר? משום שהגבול מעורר את האינסופיות ומזכיר אותה ואת עקבותיה. אל אינסופיות זו כמהה מידת הדין. נסביר:

דווקא הגבלת המקום לכל דבר, מרמזת לכך שכל דבר ודבר בעולם איננו לבד, איננו בלעדי – יש עוד ועוד דברים מעבר לעצמו, עד לאינסוף. דווקא עובדה שמידת הדין נותנת גבול, היא המאפשרת לגלות את האינסופיות המסתתרת מאחורי הדברים ומעבר להם. גם האדם, אם ילמד שהוא איננו הכל, שהוא מוגבל, יגלה להפתעתו שיש בתוכו יותר מקום ויותר פנאי ולא פחות. הגבול, כך מתברר, יותר משהוא מגביל הוא מגביר ומעורר.

שניים מהניסים שהתרחשו בזמן שבית המקדש היה קיים היו:

"עומדים צפופים ומשתחוים רווחים... ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים"        (יומא כא.)

כיצד התרחש הפלא הזה? איך לכל האנשים היה מקום? לפי דברינו התשובה ברורה, שכשהאדם עומד מול פני ה' ומתמלא יראה מתפנה בתוכו מקום, ליבו רחב. היראה מלמדת את האדם שהוא עצמו איננו במרכז אלא שה' במרכז. אולם כאמור יותר משהיראה ששה לקחת היא נותנת, בכך שהיא קוצבת סוף לסופיות העסוקה בעצמה היא מבשרת לה את האינסוף (כפי שאבן המשחזת חותכת את הסכין שתפקידו גם הוא לחתוך ובכך יוצקת גם בה ענווה). יותר משאוהבת היראה לשים גבול אוהבת היא לבשר את שיש מאחורי הגבול, לספר שיש מקום בעזרה, יש מקום לכולם, לא צפוף, לא חסר. שפע זורם בבית המקדש, שפע לאין סוף.

מעין זה נאמר בגמרא:

"ההוא דהוה קאמר ואזיל כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן השתא דלא עזיזא רחימתין פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן"[2]                                                (סנהדרין ז.)

ומי יודע אם הסכין עליה דיבר איננה אלא הסכין שלנו...

ה. מהות השחיטה

ובכל זאת, תפקידה של הסכין הוא לחתוך – וזהו בדיוק הענין שקיים בשחיטה. בספרים הקדושים מובא ששחיטה היא העלאתה של הנפש, הוצאתה מתוך הבהמיות שלה. כשהאדם שוחט את הבהמה הוא מעלה אותה לדרגה גבוהה יותר. בדומה לכך פועלת מידת הדין, חותכת בבשר החי על מנת להתקדם על אף הכאב שכרוך בכך. יודעת היא, מידת הדין, שככל שהיא חותכת מפנה היא מקום לגבוה יותר. כשם שהשחיטה מעלה את הבהמיות לדרגה גבוהה יותר, כך גם לעיתים יש לחתוך את החלקים הבהמיים שבנו על מנת להעלותם לדרגם אדם. לפעמים יש לחתוך את הנמוך כדי להפרידו מן הגבוה.

הלכה למעשה, תהליך החיתוך מתחיל בהגדרתו בפה – ההגדרה עצמה באה מלשון גדר וגבול. לבטא בפה ובמילים פשוטות ומפורשות את הנמוך יכול כשלעצמו להיות תהליך כואב, אך ידוע שללא דיבור והגדרה של הנמוך אי אפשר יהיה גם להיפרד ממנו. כל עוד הטוב והרע מעורבבים וכרוכים ביחד בתוך נפשו של אדם הטיפול ברע יוזנח ויהפך יותר ויותר בלתי אפשרי. ההזנחה תוביל לריקבון, כמו כל דבר נמוך וסופי שחוזר אל טבעו, ובפעם הזו הוא גם יקח וידביק עמו גם את הטוב והגבוה ויוריד אותו עמו שאולה. ריקבון זה הוא ריקבונה של הנבלה, ולעומתה באה השחיטה ועצתה עימה  - אל תחכה! אל תחכה שהדברים ירקבו, שחט לפני, תחתוך, הפרד את הגבוה מן הנמוך לפני שהנמוך יחלחל אל הטוב ויעשה גם בו שמות. אל תתעלם, אל תנסה להתייפות ולהסתיר. דָבֵר! דבר על הכעס, על התסכול, על הנפילות. דבר גם אם זה כואב.

לא לחינם מקום השחיטה הוא מקום הדיבור[3], שכן רק ברגע שאדם יודע לדבר על החלקים הנמוכים שלו, על המחדלים שלו ולומר אותם בפה מלא יכול הוא אחר כך לטפל בהם – להעלות את הבשר על המזבח על מנת לשרוף אותו ולמסור אותו ל-ה'. למסור אותו ל-ה' במסירות נפש ולומר לעצמו די! צריך לשים גבול ולחתוך!

משמעות השחיטה בעבודת הנפש כוללת, אם כן, שני חלקים. ראשית, על האדם להיות מסוגל לדבר ולהצביע על המחדלים שלו. שנית, צריך לדעת אחר כך למסור על זה את הנפש, זאת אומרת לתת אותם ל-ה'. האדם צריך להגי: "אני מוותר עליהם שורף אותם ומוסר אותם לך ה', נותן לך ה' את הכעס, את התאווה, את העצלנות". עבודת השם אמיתית צריכה לדעת לעסוק גם בחלקים הנמוכים שלנו, לא לפחד להצביע עליהם – ובגבורה לטפל בהם ולא לחכות.

 

ו. הקב"ה שחט את בית המקדש

גם הקב"ה בכבודו ובעצמו לא "התבייש" להחריב את בית המקדש, כשהיה ברור שאין שם יראה, שאין שם פנימיות – שאין שם "פנים". אם אין בבית המקדש מסירות נפש, משמע שאין פנימיות ואין יראה. בית המקדש כבר איננו מקום של בשורת האינסוף בעולם וכבר לא שופע ממנו שפע של אור ולב רחב. כשהקב"ה הבין שאין שם יראה ואין שם פנים, הוא מבין שבית המקדש כבר לא באמת קיים.

עתה, עד כמה שסכין זו כואבת, החרבתו תהיה הצלתו, תהיה תזכורת לאינסוף שאמור להתגלות בו. החיתוך בבשר החי של בית המקדש של מטה איננו אלא הצלתו של בית המקדש של מעלה. בית המקדש שהושתת על יסודות העקידה ועל הבשורה של "בהר ה' יראה" אמור לדעת לקבל את סכין השחיטה גם כאשר היא מונפת על צווארו שלו, והפעם לבשר שוב ש"בהר ה' יראה", אבל לא בבית מקדש זה, אלא בבא אחריו. משעה שלא השתמשו באבן המשחזת של היראה לחדד את הסכין של מידת הדין לומר לעצמם די, הונפה סכין זו עצמה עליהם בעצמם. משעה שהסכין לא הייתה חדה דיה בבית המקדש הראשון מעודף חסד ובבית המקדש השני מעודף דין[4], לא הייתה ברירה אלא לצפות לשלישי הטוב מהם.

בית המקדש לא יכול להיות מקום של העמדת פנים, של זיוף והצגה. בית המקדש מוכרח להיות מקום עם פנים, מקום שהוא אינסופי ושיש בו מסירות נפש ויראה. ולשם כך צריך אדם ללמד את עצמו את סוד הגבורה, את סודו של יצחק, לדעת להגיד לעצמו לא! לפי דברינו מתברר שאין זה עוד פרט מפרטי עבודת השם, או רק דרך להיפטר מן הרע, אלא שבלי זה לא ייראו לאדם פני ה'. המרחב של עבודת השם, הוא בית המקדש הפנימי שלנו, לא יפרוש את מרחביו האינסופיים בלי אותה סכין שחיטה היודעת להגיד לא לסופי. בקצרה, בלי מסירות נפש אין עבודת ה'.

ז. מדוע יצחק היה זקוק לעשיו?

כל זאת ידע יצחק אבינו, שמידתו יראה. יצחק ידע את הסוד של מסירות הנפש ודווקא בגלל שהוא ידע את הנקודה הזו, הוא היה זקוק לעשיו בעבודת ה' שלו. הוא היה זקוק לעשיו, משום שעשיו ידע לחתוך את הדברים ללא רחם. משום שעשיו יודע להפריד בין הראש לבין הגוף, כמו כל החשיבה האדומית, הפילוסופיה המערבית והתפישה הנוצרית, כפי שנסביר עוד מעט. ובמסירות נפש, הפרדה זו בין הראש ובין הגוף, היודעת לחתוך דברים, הינה חיונית. יצחק היה זקוק לידיו של עשיו ועל כן כשיצחק הבין שמולו עומד אדם שקולו כ"קול יעקב" אבל הידיים שלו "ידי עשו" (בראשית כ"ז, כ"ב), לא ראה בכך סתירה ובניגוד למצופה לא נרתע, אלא להיפך – חשב שזו הדמות האידיאית. אדם עם קול של יעקב וידיים של עשיו, כך חשב, יידע לחתוך דברים, יידע ליישם מה שמידת הדין קובעת.

אפיונה של המחשבה המערבית, האדומית, בהפרדה הזו שבין הראש לגוף. כך מתחילה היא במקום גבוה מאוד, בכמיהה להרמוניה, להבנת כל דבר. אולם, מתברר שהיכולת להבין הכל, השאיפה להרמוניה מלאה, היא איכות שקיימת רק בתוך הראש, אך, למצער, בשבילה צריכים לוותר על הגוף, צריכים לסגף את החומר.

ראשו של עשיו אכן זכה להיקבר במערת המכפלה[5] באשר הוא מבטא את אותה כמיהה אינסופית להרמוניה ושלימות, אך ראשו בלבד. את הגוף השאירו האדומיים במחשכי ההפקר הניהיליסטי או לחילופין בסגפנות הנוצרית. כך או כך, הגוף נותר חסר תיקון, חסר תקווה. כך גם ראו צידוק לעצמם צאצאיו של עשיו – בתרבות המערב – להרוג בשם אידיאלים של שלימות כל גוף שעומד בדרכם. כך באינקוויזיציה, כך בכל מהפכות המאה ה-20 וכך גם בצורה המעוותת ביותר בשואה האיומה כפי שתיארנו בתחילת דברינו (אות ג), בדברי לוינס.

ובכל זאת אנו רואים שיצחק זקוק לעשיו, שכן גם המהפכנות הזאת מקורה במידת הדין של יצחק, מידת הדין שדורשת מאיתנו לראות את הדברים כמו שהם צריכים להיות, מידה שמעמתת את הראש עם הגוף, את המציאות עם החזון.

משרואה מידת הדין את המציאות של בית המקדש לעומת החזון נזכרת היא ביצחק והעדפתו את עשיו, נזכרת היא לאן שלחו בשולחו לצוד לו ציד:

"שא נא כליך זו בבל (דניאל א') ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו. תליך זו מדי (אסתר ו') ויתלו את המן על העץ". קשתך זו יוון שנאמר (זכריה ט') כי דרכתי לי יהודה קשת. וצא השדה זו אדום, ארדה שעיר שדה אדום"            (בראשית רבה ס"ה, י"ג)

על פי המדרש יצחק שולח את עשיו, בין השאר, גם להיות בבל, גם להחריב את בית המקדש. בשביל מה? בשביל שלא תהיה העמדת פנים, שלא יהיה בית מקדש בלי מסירות נפש. יצחק, שיודע מהי מסירות, לא יכול לתת למי שמרוכז בעצמו מנוחה, לא יכול לאפשר לבני ישראל לשכוח את הפנים.

ממילא, גם מובן מדוע רבקה ויעקב רצו כל כך לקחת את הברכה מעשיו, משום שהם ידעו היטב את המחיר ואת הכאב הכרוכים בכך. בפנותם ליצחק הם מבקשים רחמים. יודעים הם שעם ישראל לא נוהג כראוי כפי שיודעים הם גם שמעשה גניבת הברכות איננו על פי שורת הדין, אף על פי כן מבקשים הם רחמים. יודעים הם שבסופו של דבר מידת הדין היא הקובעת וגם לרחמים צריך לקבל את הסכמתה.

עתה יכולים אנו להבין מה עושה פנחס בסוף התורה של רבינו:

שֶׁכֵּלֶיך מְרַמֵּז עַל כֵּלִים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ ''בְּקַנְּאוֹ אֶת קִנְאָתִי'' (בַּמִּדְבָּר כ''ה) בְּחִינַת הַצַּדִּיק שֶׁאֵינוֹ מְקַנֵּא שׁוּם צַדִּיק לא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלא בָּעוֹלָם הַבָּא רַק אוֹתוֹ לְבַדּוֹ יִתְבָּרַך"                                 

פנחס, כמו יצחק, לא קינא לאף אחד (אפילו לא לנשיא ישראל אותו הוא הרג) אלא רק ל-ה'. משניהם ניתן ללמוד לא לתת לרע להסתתר מאחורי הטוב ולא לתת לערבוב שביניהם לבלבל אותנו. לדעת לחתוך גם בבשר החי, על אף הכאב, כדי להפריד ביניהם. אבל, צריך לזכור שהמטרה אף פעם איננה החורבן עצמו, אלא הטוב שיבוא תמורתו, חליפתו. על כן נקראת סכין השחיטה "חליף", כי כל עניינה זה להחליף את הטמא בטהור, את הסופי באינסופי – את החיצוני בפני ה'.

לפי דברינו אלה, בפינו בשורה: המתגדר ואומר לעצמו "לא!", ירגיש באופן מוחשי איך הוא מקבל כח מלמעלה, כיצד הסופי מתחלף באין סופי. גבורה אמיתית איננה, אם כן, כוחנות, אלא כח מלמעלה, רוח עליונה – קנאות. שהרי לא את קנאות עצמו הקנאי מחפש, אלא את קנאת ה'. "בקנאו את קנאתי"!

ח. מתי לא לחתוך...

עד כה דברנו על הסכין החותך, אמנם בפרשת משפטים נאמרת גם הוראה הפוכה:

"ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה"           (שמות כ', כ"ב)

מדוע אסור להניף את החרב על המזבח? כיוון שהסכין היא חדה צריך הרבה שכל ויראת שמים על מנת לדעת היכן לחתוך – והיכן לא לחתוך. הנפת סכין על המזבח, על אבנים עלולה לשבור את הסכין, לחתוך במקומות שלא אמורים לחתוך בהם.

האמת היא כי צריך שכל דק מאוד בשביל לדעת מתי אפשר לחתוך, ומתי לא. האדם נדרש לכנות על מנת לדעת מתי אין לו מספיק יראת שמים ודיוק הנצרכים בשביל לחתוך בבשר ולהישאר חי. רק אם האדם יעמוד בזה ה"חליף" אכן "יחליף" את הסופי באינסופי ולא ישאר ובידיו רק פגר מת. אדם צריך להיות קשוב לשאלה עד היכן כוחותיו באים, מתי הוא אינו מסוגל לתת את הקרבן הנדרש באהבה ובמסירות נפש.

 

סיום

כאמור, על הסכין אפשר לראות את הפנים של כלי בית המקדש. לפי דברינו אפשר להסביר ששאלת הגבולות (הסכין) הינה מראה משקפת של כל תפיסת עולם (הפנים שלה). מבטאת  היא את מדת העומק שלה ואת מידת הדביקת של ההולכים בה. איך אנו נראים במראה זו? זו שאלה שקשה לענות עליה. לעיתים נדמה שחסרים אנו את דמות הקנאי שידפוק על השולחן וידע להגיד לנו לא!

דמותו של יצחק אבינו היא דמות קשה למראית עין. בדרך כלל אנו "מתחברים" יותר לאברהם או ליעקב אבותינו. בשיעור שראינו מתברר שהוא מהווה חוליה חשובה ומהותית בשרשרת המידות ובעבודת השם. היכולת לומר "לא" הינה נקודת המהות לפחות בחצי ממערכת המצוות שלנו. בלי מילה קטנה זו מאבדת תפיסת עולמינו את העומק שלה, את הנסתר והאינסופי. בלי מוכנות להקריב קרבן, בלי מסירות נפש, אנו חסרים את העיקר, את המעורבות הפנימית והדביקות בעבודת השם. בלי יכולת "לחתוך" דברים לכאן או לכאן הדברים מאבדים את התוכן הפנימי שלהם וממילא את העומק שלהם.