דילוג לתוכן העיקרי

חכם ששמועתו רעה

קובץ טקסט

הגמרא בפרק השלישי עוסקת בדיני נידוי, ובכלל זה נידוי של אדם שעובר על ההלכה או פוגע בתלמידי חכמים באופן אישי. בעקבות כך הגמרא עוסקת בשאלת נידוי חכם, ובהקשר זה מביאה סיפור על רב יהודה (דף יז, א). מסיפור זו אנו יכולים ללמוד על הצדדים השונים שיש במציאות מורכבת כדוגמת מקרה של חכם שיצאה עליו שמועה רעה.

כדרכה של האגדה, אין אנו מוצאים בה הלכה פסוקה ופשוטה. המציאות מורכבת ויש אמת בצדדים שונים, והאגדה מכילה צדדים אלו ונותנת כלים לאדם כיצד להתמודד במקרים מורכבים.

בשיעור השבוע נעיין באגדה זו ונבחן את יחסם של חז"ל לתלמיד חכם שיצאה עליו שמועה רעה[1]. הסיפור מורכב ממספר 'סצינות' שיתכן ועבר זמן רב בין אחת לאחרת. מומלץ לקרוא את הסיפור בגמרא פעם אחת על הסדר, ולאחר מכן לחזור ולעיין בכל חלק בנפרד.

 

נידוי החכם

הגמרא מספרת על תלמיד חכם שיצאה עליו שמועה. הגמרא אינה מפרטת מהי השמועה ומה הרקע שלה, אלא סתמה בכך שיצאה עליו שמועה לא טובה[2]. בהמשך הסיפור יעלה רמז לאיזה תחום שייכת השמועה, אך נראה שלשלב הראשוני של הסיפור אין זה משנה. אין עדות מפורשת על המעשה אך אנשים מדברים על כך. בעקבות כך מתלבט רב יהודה:

אמר רב יהודה: היכי ליעביד? לשמתיה - צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה - קא מיתחיל שמא דשמיא.

רב יהודה מתלבט כיצד להתייחס לשמועה שהגיעה לאוזנו. מצד אחד, משמעות הרחקת החכם היא פגיעה בעולם התורה. מדובר על תלמיד חכם שמרביץ תורה ברבים, ונידויו ימעיט את לימוד התורה ואת איכותו. אך מצד שני, התעלמות מהשמועה תגרור חילול השם. האם ראוי שאדם שיצא עליו שם רע ילמד תורה? האם אין משמעות לאישיות המלמד, אלא רק לתוכן המילים? רב יהודה התלבט בנושא עד ששמע את דברי רבה בר בר חנה:

אמר ליה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא: אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו. שמתיה רב יהודה.

רבה קבע נחרצות שאישיות המלמד משמעותית ללימוד תורה. אין ללמוד תורה מאדם שאינו מלאך ה' צבאות. מיד רב יהודה קיבל את דבריו, ונידה את החכם. דברי רבה מעמידים רף גבוה לאישיות המלמד. האם רק אדם שדומה למלאך ראוי לחנך? האם הרב לא יכול להיות אדם? קשה לדעת מהי שיטת רבה, אך בכל מקרה ברור לשיטתו שאדם ששמועתו רעה כבר אינו ראוי ללמד תורה. המשמעות היא לא רק בתוכן של הלימוד אלא שהמלמד ואישיותו משפיעים לא פחות.

יש להעיר שרבה לא פושט את הספק של רב יהודה, אלא מעלה שיקול נוסף. סיבת הנידוי אינה חילול השם, אלא שאדם זה אינו ראוי ללמד ויש להרחיקו מהמשך הוראה. יתכן והדברים קשורים, אך הטיעון העקרוני אינו זהה.

בדרך זו כותב הרמב"ם על מעשיהם של תלמידי החכמים, שאף שאין בהם דבר עבירה עדיין הם יכולים לגרום לחילול השם:

ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילן, ואף על פי שאינם עבירות - הרי זה מחלל את השם:  כגון שלוקח ואינו נותן דמי הלקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרין תובעין אותו, והוא מקיפן; או שירבה בשחוק, או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהן; או שאין דיבורו בנחת עם הבריות...   

(הלכות יסודי התורה ה, יד)

עצם העובדה שיצא לחכם זה שם רע הרי יש כאן חילול השם, והוא כבר אינו מלאך ה' צבאות. עד כה הסברנו שהבעיה במלמד שיצא עליו שם רע היא מצד הלימוד תורה עצמו. לא ראוי ללמוד תורה מאדם זה שיצאה עליו שמועתו פגומה. אך יתכן ויש צד נוסף, וזה הריווח מהלימוד. תלמיד חכם שמלמד ושמועתו רעה יכול לגרום להרחקת תלמידים פוטנציאלים כפי שמובא בגמרא ביומא:

אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו...

(פו, א)

לאחר האגדתא, הגמרא עוסקת בנושאים אלו ומביאה מחלוקת שנוגעת לספקו של רב יהודה:

אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח - אין מנדין אותו, אלא אומר לו: הכבד ושב בביתך. חזר וסרח - מנדין אותו, מפני חילול השם.

גם במקרה זה ישנה מציאות מורכבת וההנחיה היא להימנע מלפגוע בחכם ולכן מורים לו לשבת בביתו. כך, מצד אחד הוא ימעט את הופעותיו הפומביות ומנגד לא יפגעו בו ובתורתו. אך אם הוא לא חדל ממעשיו, אזי אין מקום לחלוק לו כבוד ויש לנדותו משום חילול השם. לעומת זאת, ריש לקיש סובר שאין לנדות חכם בפרהסיא אלא יש לכסותו כלילה.

רב יהודה הכריע את הספק והחליט לנדות את התלמיד החכם. לא מופיע בסיפור האם הספק נותר והאם רב יהודה התלבט האם הכריע נכון. מהמשך הסיפור נוכל ללמוד זאת.

 

פגישה חוזרת

לסוף איחלש רב יהודה, אתו רבנן לשיולי ביה, ואתא איהו נמי בהדייהו. כד חזייה רב יהודה חייך אמר ליה: לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא אלא אחוכי נמי חייך בי? אמר ליה: לאו בדידך מחייכנא אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי דאפילו לגברא כוותך לא חניפי ליה.

לאחר שנים חלה רב יהודה ונכנסו תלמידיו לבקרו. בתוך קבוצת התלמידים נכנס גם אותו תלמיד שנידה. כאשר רב יהודה הבחין בו הוא חייך, ועל כך הוא נשאל האם לא מספיק שנידה את אותו תלמיד, למה הוא מוסיף עוד לחייך 'לאידו' כשהוא רואה אותו.

רב יהודה עונה שהוא לא מחייך כלפי אותו אדם, אלא כלפי בית דין של מעלה. רב יהודה מגיע לבית דין של מעלה נקי כפיים, כאשר גם כלפי תלמיד חכם זה הוא לא החניף – אלא נהג כהלכה ונידה אותו.

ממפגש זה אנו יכולים ללמוד מספר נקודות חדשות: 1. התלמיד החכם שרב יהודה נידה לא היה תלמיד רגיל ופשוט. מדובר על תלמיד חכם גדול שהיה צריך תעצומות רבות כדי לנדותו, ומן הסתם המהלך העביר ביקורת ציבורית. יתכן ואדם זה נשאר מקובל אצל חלק מהחכמים מהקבוצה שבאו לבקר את רב יהודה. 2. רב יהודה היה איתן בדעתו. למרות הספק הראשוני, רב יהודה החליט בצורה ברורה שיש במקרה זה חילול השם ולא "אין חולקים כבוד" לרב זה.

 

התלמיד החכם שנודה הרגיש בנוח לבוא לבקר את רב יהודה. מתוך הסיפור ניכר שהם לא נפגשו זמן רב, אך הנידוי לא מנע את הביקור. הסבר אפשרי הוא שחכם זה רצה לבקש מרב יהודה להתיר את הנידוי לפני פטירתו, אך בעקבות החיוך וההסבר מדוע הוא מחייך הוא הבין שגם לפני פטירתו הוא לא ישנה את דעתו.

המהרי"ל נשאל האם מותר לשונא לקיים מצוות ביקור חולים (שו"ת סימן קצז). בתשובתו הוא מעלה סברה שלא יבוא לבקר, הואיל "אם הוא בעצמו ירא שיחשדוהו ששמח לאידו של שונאו". המהרי"ל מביא ראיה מסוגייתנו:

ועוד ראייה מפרק אלו מגלחין דגרסי' התם דרב יודא שמתיה לההוא צורבא מרבנן... פי' לבקרו, על איהו נמי בהדייהו כו', ושונאו הוה כדמוכח התם. ואי הוה נראה כשמח לאידו חלילה וחס דרבנן שבקוהו ליה למיעל בהדייהו משום כבודו דרב יודא. וגם כל ישראל אינם חשודים שישמחו לחלי חבריהם, אף על פי ששנאו, אין שמחין למיתתו, וכל חלי מסוכן הוא...

המהרי"ל מבין שאין חשש שנראה כשמח לאיד, שאם הדבר היה כך חבריו הרבנים לא היו נותנים לו להצטרף לקבוצתם. הרמ"א (דרכי משה יו"ד שלה, א) דוחה את ראיית המהרי"ל בשתי דרכים:

  1. לא בטוח שהתלמיד החכם היה שונאו של רב יהודה. יתכן והוא קיבל את הדין באהבה.
  2. לא בטוח שחבריו הרבנים שמחו מהצטרפותו. יתכן ומחו בו והוא לא הקשיב להם, אך הם בחרו שלא לבטל את הביקור בגללו.

 

בדרך זו הרמ"א פסק להלכה (שלה, ב) שאין לשונא לבקר, וכן כתב הב"ח והוסיף הערה שיש לבחון כל מקרה לגופו – "ומיהו הכל לפי מה שהיא השנאה ולפי מה שהן השונאים" (סו"ס שלה). ניתן לשים לב שכל אחד מההסברים (הסבר המהרי"ל ושני הסברי הרמ"א) נותן פרשנות שונה לביקור של החכם המנודה. השאלה נוגעת ליחס שבין המנדה למנודה, לשאלת קבלת הנידוי והדין והאם הוא עשה תשובה. כמו כן, זה נוגע ליחס של הסביבה כלפי המנודה ולשאלה האם קיבלו את נידויו של רב יהודה.

 

התרת הנידוי

לאחר פטירת רב יהודה התלמיד החכם אינו מוותר. כעת נפתחה לו הזדמנות חדשה לבטל את הנידוי:

נח נפשיה דרב יהודה, אתא לבי מדרשא אמר להו: שרו לי! אמרו ליה רבנן: גברא דחשיב כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך, אלא זיל לגביה דרבי יהודה נשיאה דלישרי לך.

התלמיד החכם שסרח מבין שאחרי מותו של רב יהודה אין לחכמים אומץ כמו לרב להמשיך עם הנידוי. אך מצד שני, הם רואים את עצמם כתלמידים של רב יהודה ולכן הם גם לא מעיזים לבטל את הנידוי. בתור פתרון הם שולחים אותו לארץ ישראל לרבי יהודה נשיאה (נכדו של רבי).

אזל לקמיה, אמר ליה לרבי אמי: פוק עיין בדיניה, אי מיבעי למישרא ליה - שרי ליה. עיין רבי אמי בדיניה, סבר למישרא ליה. עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים - יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה! אמר רבי זירא: מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא, דהא כמה שני לא אתא. שמע מינה לא מיבעי למישרא ליה. לא שרא ליה.

רבי יהודה נשיאה הפנה את החכם המנודה לבית דינו של רבי אמי להכרעה בעניינו, ורבי אמי חשב להתיר את הנידוי. השיקולים לא פורטו בסיפור ויתכן כי רבי אמי ראה את הראיות והשמועות ולפי דעתו הדברים לא הצדיקו נידוי של אדם גדול זה. אך כאן נכנסה דמות נוספת – רבי שמואל בר נחמני, האמורא שגר בלוד, המפורסם כבעל אגדה שלא הרבה להופיע בבית המדרש. רבי שמואל בא ואמר שלא ניתן לנהוג בקלות ראש ולהתיר נידוי של רב יהודה. הופעה זו הותירה רושם גדול על רבי אמי, והוא ביטל את ההיתר.

גם כאן אנו רואים שהיו צדדים להקל בדינו של אדם זה עד כדי כך שבית הדין רצה להתיר את הנידוי. אך מצד שני, האמוראים שמרו על פסקו של גדול הדור והכפיפו את עצמם להחלטתו. ודאי שהדבר גרר פגיעה באותו תלמיד חכם, ועורר מן הסתם הדים ומחלוקות. אך הפסק נשאר.

 

סיום הנידוי

ניתן רק לדמיין את האכזבה של אותו תלמיד חכם, שכה ציפה אחרי מותו של רב יהודה לחזור לבית המדרש. בעקבות כך מתואר סוף טראגי לסיפור:

נפק כי קא בכי ואזיל, אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה, ושכיב. עיילוהו למערתא דחסידי - ולא קיבלוהו, עיילוהו למערתא דדייני - וקיבלוהו.

אנו נפגשים כעת עם רגשותיו של המנודה. הבכי מתאר את דחייתו מהחברה ללא משפט וללא ראיות מפלילות. אך דווקא כאן נראה שהוא קיבל עונש מן השמים: הגיעה צירעה ועקצה אותו באמתו ובעקבות כך הוא נפטר. הגמרא משתמשת בלשון נקיה לאבר שבו נעשתה העבירה. ונראה שכאן הגמרא מגלה לנו על מה יצא לחכם זה שם רע, והדבר קשור לניאוף ועריות כפי שמפרשים התוספות:

נשכו אאמתו ויש מפרשים מדה כנגד מדה משום דנחשד בזנות.                       (ד"ה וטרקיה)[3]

הגמרא רומזת לנו את סיבת הנידוי, וכן יש כאן התערבות אלוקית שמראה שהנידוי היה מוצדק. לאור כך אין להתרשם מהבכי והנזק שנגרם לחכם זה, שהרי הוא קיבל עונש מידה כנגד מידה במקום של העבירה.

אך למרות השפיטה האלוקית המתגלה לנו, אנו מוצאים מורכבות נוספות והיא קשורה למקום הקבורה. גם אם האדם עבר עבירה יש שאלה כיצד אנו שופטים אותו לאחר פטירתו. האם נתייחס בעיקר למעשיו הטובים או שמא העוונות מאפילים על זכויותיו. ההמון שכנראה לא הסכים עם הנידוי של גדול החכמים רצה להביאו לקבורה בין החסידים, שם סברו שמגיע לו להיקבר לפי מעמדו. לאחר שלא התאפשרה הקבורה בין החסידים, הם מנסים לקוברו בין הדיינים (רש"י: ראשי בית הדין), ושם אכן מקבלים אותו.

מה היחס בין חסידים ובין דיינים? מדוע אדם זה ראוי להיקבר בין הדיינים? ניתן להציע מספר הסברים. יש ראשונים שפירשו בצורה שונה מפירוש רש"י ל"מערת דיינים":

למערתא דדייני. פרש"י ז"ל ראשי ב"ד כלומר שעושין דבריהם בדין, ובתוספות יש שפירשו מערת הנידונים שכבר קיבלו דינם ונתמרקו עוונם.

כך הגירסא דעבד כר' אלעאי. פי' לכך קבלוהו במערתא דדייני מפני שהתלמיד הזה כבר עשה כדברי ר' אלעאי אלא דלא הוה מצי כייף ליצריה, וכיון שכן שנתנדה והוא אומר שמתנחם מחטאיו ראוי היה לקבלו. (חידושי הריטב"א על אתר)

תוספות הופך את ההבנה של רש"י: אין הכוונה לאנשים היושבים בדין, אלא לאדם שקיבל את דינו ומילא את עונשו. לפי פירוש זה התלמיד החכם שסרח כבר קיבל את דינו ולכן עוונו עבר. הבסיס לפירוש זה הם דברי רבי אילעאי המובאים בהמשך העמוד בגמרא:

דתניא, רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.[4]

לפי פירוש זה החכם נהג כהלכה ועוונו עבר לאחר שקיבל את דינו. מכיוון שחטא הוא לא ראוי להיקבר במערת חסידים, ולכן הוא מגיע למערת החוזרים בתשובה שלמה. הקושי בפירוש זה הוא ההקשר של הסיפור, שנראה ממנו שחכם זה לא חזר בו ממעשיו אלא ממשיך להילחם על צדקתו ויושרו. גם דרך פטירתו מן העולם מעידה על העבירות שהוא ביצע וכנראה ניסה להעלים ולא לקבל עליו את העונש.

הסבר אחר שניתן להציע הוא לאור דברי רש"י. למרות שיצאה על חכם זה שמועה רעה הוא בכל זאת נקבר ליד ראשי הבית דין. חכם זה לא הורשע בדין וגם לא הוגש נגדו כתב אישום. יצאה שמועה כנגדו, אך אין עדים ואולי אין מעשה עבירה. אדם זה אינו חסיד, אך לא ניתן לקחת ממנו את מעשיו וידיעותיו. בנוסף, הכרעת הנידוי אינה בעולם ההלכה אלא באגדה: הכרעת רב יהודה התקבלה מדרשה בענייני מוסר והנהגה. יתכן ובימי רב יהודה לא יכלו למצוא סעיף בשו"ע הדורשבהכרח נידוי בעניין זה. גם לאחר מכן רבי אמי וחכמים נוספים סברו לבטל את הנידוי. מי שעמד על הרגליים האחוריות הוא רבי שמואל בר נחמני, המסמל את עולם האגדה. עולם ההלכה כביכול נכנע בפני עולם האגדה שמסמל את ההלכה הלא כתובה – ומקבל את הנידוי. לכן אדם זה אינו ראוי להיקבר בין החסידים (המסמלים את המוסר ועולם האגדה), אך אין מניעה לקוברו בין הדיינים (המסמלים את ההלכה הכתובה).

פירוש זה ממשיך את ההבנה שעקיצת הצרעה היא העונש על מעשיו ועד רגע זה הוא לא קיבל את דין הנידוי (בשונה מפירוש תוספות והריטב"א). לפי כיוון זה יתכן ועקיצת הצרעה רומזת לפסוק בספר דברים:

וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ:

(ז,כ)

הצרעה היא שליח ה' להעניש את אלו שעושים את חטאיהם בסתר. בחכם זה נתקיימו דברי רבי יוחנן בן ברוקא: "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם" (משנה אבות ד, ד).

 

הלכה ומעשה בדברי הרמב"ם

הצורך להתמודד עם שאלת היחס לחכם ששמועתו רעה עולה לצערנו בכל דור. הסוגיה לא עסקה בסוג מסוים של שמועות, ושאלת היחס נוגעת לשמועות בענייני שמירת מצוות, ממונות וצניעות במידה שווה.

הרמב"ם פוסק את סוגייתנו להלכה בשלושה מקומות שונים: בפרק ה' בהלכות יסודי התורה, ובפרקים ד' ו- ז' בהלכות תלמוד תורה. בהלכות יסודי התורה הרמב"ם קובע שכל אדם שעושה עבירה בשאט נפש הרי זה מחלל את השם (הלכה י'). כאשר מדובר על אדם גדול בתורה גם שמועות רעות נחשבות חילול השם. על התלמיד החכם להתנהג בצורה מוסרית ולברוח מכל שמועה רעה (הלכה יא). הרמב"ם הרחיב עקרונות אלו באיגרת השמד.

בפרק ד בהלכות תלמוד תורה הרמב"ם כותב מי ראוי להיות תלמיד ומי ראוי להיות רב: תלמיד בישיבה הוא אדם הגון במעשיו שהבריות לא ירננו אחריו. לגבי דמות הרב הרמב"ם פוסק כדברי רב יהודה:

וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אע"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו אם לאו אל יבקשו תורה מפיהו.                                                                                                                                       (הלכה א)

רב יהודה חשב בתחילה לנדות את התלמיד החכם בגלל חילול השם שיצא מהשמועה הרעה. ההתלבטות נבעה מדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה. אך בסופו של דבר הוא השתכנע שיש לנדותו בעקבות הלכות תלמוד תורה, וכדי למנוע ממנו להמשיך ללמד. הלכות יסודי התורה עוסקות בהנהגה הראויה, אך כנראה העובר על כך עדיין אינו חייב נידוי. בפרק ז', הרמב"ם פוסק את העולה בהמשך הסוגיה לגבי היחס לתלמיד חכם בעל שיעור קומה מיוחד שסרח, ומתי מנדים תלמיד חכם:

חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו, אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה, שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה אע"פ שכשל כסהו כלילה, ואומרים לו הכבד ושב בביתך, וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו, וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם אף על פי שנמנין להלקותו אם נתחייב מלקות, ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו. (הלכה א)

הנידוי מגיע מתוך קושי גדול מאוד, ולכן הפתח להיתר הוא קל:

...ואין בין נידוי להפרה כלום אלא מנדין ומתירין ברגע אחד כשיחזור המנודה למוטב, ואם ראו בית דין להניח זה בנידוי כמה שנים מניחין כפי רשעו...                                                                                                                           (הלכה ב)

כנראה הבין הרמב"ם בסוגייתנו כי החכם המנודה לא חזר בתשובה ולא קיבל את הדין עליו, ולכן לא התיר רב יהודה את הנידוי.[5]

הרמב"ם נשאל הלכה למעשה על שמועות שיצאו על תלמידי חכמים בתקופתו:

שאלה ויורנו בדבר בן אדם, שהוא ממונה לרבים לשחיטה ולבדיקה. והוחזק לרבים, שהוא גונב הבשר מחנויות הקצבים, ואנשים מוסרים עליו עדות בזה, נוסף למה שיש בו מן הזלזול בשחיטה ובבדיקה, והוא סומך בטרפות על מה שלא הסכימו שרי האומה ולא סמכו עליו קודם לו באותו המקום. והקצבים בכל עת תופסים אותו, כשבידו הבשר גנוב, במעמד יהודים וזולתם, ויוצא מזה ערעור וקלקול וחלול השם. האם מותר שישאר ממונה לרבים, אם לאו? יורנו אדוננו ושכרו כפול.

התשובה כבר נתפרסם אצל הגויים, שאנחנו לא נמנה לשחוט אלא לכשרים שבנו ולדיינינו ולשלוחי הצבור, והם מכבדים ומפארים זאת ומקנאים בנו על זה. ואיש אשר כזה, אסור למי שמאמין בתורת משה רבינו וחס על כבוד קונו להתיר לו לשחוט לרבים, ולו עשה תשובה גמורה, מפני חלול השם ומותר לו לשחוט לכל יחיד שירצה בתוך ביתו, וכתב משה.

                                                                                                                      (סימן קעג)

במקרה זה הרמב"ם קיבל את העדות וכתב שיש להרחיקו ממשרה ציבורית. אם אדם זה עשה תשובה עדיין יש חילול השם בהעסקתו בציבור, אך אין מניעה משימוש כיחיד.

בתשובה אחרת (סימן קיא) הרמב"ם נשאל "על איש מפורסם במשרת החזנות והוא תלמיד חכם ג"כ. ויצא עליו רינון שאין ראוי להזכירו, אבל לא קמה בו עדות בשני עדים כשרים, ולו אויבים. היסירוהו ממשרת החזנות אם לאו ומה הוא חייב בזה?...". על מקרה זה כותב הרמב"ם שאין להעביר את החזן ממשרתו "ומכל שכן אם יש בזאת העיר בני אדם השונאים אותו, ובעלי כונות, לפי שבענינים כגון אלו בהכרח לא נאמר לא טובה השמועה". הרמב"ם כותב שאם הוא היה עושה עבירה בפרהסיא היה ראוי להורידו מדוכן המלמדים, אך כל עוד הדבר בצנעא אין לפרסם את הדבר ויש להענישו בצנעא.

לאחר מכן מתייחס הרמב"ם לסוגיה שלנו:

ואל יטעה אתכם מעשה דרב יהודה בההוא גברא צורבא מרבנן, לפי שביארו זאת ואמרו, דעבד כר' אלעאי, שהלך למקום, שאין מכירין אותו, והיה עושה מה שלבו חפץ. והיה חייב לפרסמו אצלם, להיות האנשים ראו מעשיו בשמועה לבד. והאיש, אשר דבר בזה התלמיד מבלי שראה בעיניו, חייב נידוי לפי שלא תתכן אפקרתא גדולה מזה ולוקה משום מוציא שם רע...

הרמב"ם מסביר את סוגייתנו לפי עמדת הגמרא בסופה, כאשר היו אנשים שראו את התלמיד החכם עושה את העבירה בציבור במקום מרוחק. מכיוון שהדבר פורסם, אין ברירה אלא לנדות אותו כדי למנוע חילול השם. לשיטת הרמב"ם במקרים והדבר נשאר בצנעא ורק אדם אחד יודע מכך, אין לפרסם את המקרה בציבור אלא לסיים את הפרשייה בהענשתו ביחיד. הכלל המנחה בשיטת הרמב"ם הוא למנוע חילול השם ולכן אם הדבר פורסם יש לצאת כנגד התופעה בציבור, ואחרת יש להענישו בצינעא.

אחרית דבר

מקרה זה של חכם ששמועתו רעה מעמיד את הדיין בפני שתי אפשרויות שאינן טובות: לא לנדותו ויתחלל שם שמים, או לנדותו ולפגוע בו בפרהסיא. הרמב"ם מכריע הלכה למעשה ומבחין בין מעשה עבירה שנעשה בפרהסיא ובין דבר שאדם אחד בלבד יודע אותו. בסוגיית הגמרא אנו פוגשים את המציאות המורכבת, וכדרכה של האגדה אין בה רק הכרעה הלכתית אלא התמודדות העולה על פני השטח בנוסף להכרעה של רב יהודה.

 

לסיכום, במסגרת ניתוח הסיפור העלנו מספר שאלות ונושאים לדיון שיתכן ועלו במסגרת נידוי זה:

§         היחס בין דרך השפיטה של גדולי הדור ובין יחס ההמון לחכם שחטא. העלנו אפשרות שההמון ותלמידי חכמים אחרים לא קיבלו את הנידוי והמשיכו באותו יחס כלפי חכם זה.

§         היחס בין פגיעה אישית בחכם ובעולם התורה ובין אפשרות של חילול השם.

§         האם ניתן להעניש אדם בעקבות שמועה שלא ניתן להסתמך עליה בבית דין?

§         היחס בין עולם ההלכה ובין עולם האגדה והמוסר.

ולוואי שלא נזדקק לסוגיה זו ויהיה לימודנו בבחינת להלכה ולא למעשה.


[1]              בסוגיה זו ניתן למצוא שיעורים ומקורות רבים ברשת האינטרנט. נציין לשני מאמרים בנושא: הרב ברנדס באקדמות (גיליון כד), וד"ר שמואל פאוסט באתר דעת ובספרו 'אגדתא'. כדרכה של תורה, חלקים משיעורנו השבוע יחפפו לעיונים מקיפים אלו.

[2]                       כמו כן הגמרא אינה רומזת מיהו אותו תלמיד חכם ומה תפקידו ומעמדו.

[3]                     וראו את דברי הריטב"א: "דהוו סנו שומעניה. פי' שהיה פרוץ קצת בזימה ולא היה שמועתו טובה כי היה מתיחד עם הפנויות והוא כיעור גדול לצורבא מרבנן".

[4]              הפרשנים עסקו באריכות בהסבר דברי הגמרא האלו, ואנו לא נעסוק בכך במסגרת שיעור זה.

[5]                     בשונה מפירוש התוספות והריטב"א שהובאו לעיל. נעיין בהמשך בהסברו של הרמב"ם בתשובה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)