חידוש הסמיכה

  • הרב יוסף צבי רימון

כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין, פ"ד הי"א: 

"הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד, מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה... נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך אחרים. אם כן, למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן. ואם היה שם סמוך מפי סמוך, אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין. והדבר צריך הכרע". 

לאור הרמב"ם הזה החליטו חכמי צפת לפני כ460- שנה (ד'רח"צ) לחדש את הסמיכה, וסמכו את רבי יעקב בי רב. מה הייתה סיבת ההתעוררות לכך בדיוק בזמן ההוא? באותו זמן הגיעו לארץ ישראל אנוסים רבים. אנוסים אלה רצו לכפר על חיובי מיתות וכו'. דרך הכפרה: "כל חייבי כריתות שלקו - נפטרו מידי כריתותן" (מכות פ"ג מט"ו). אלא שאין מלקין אלא בבי"ד שלסמוכים (רמב"ם, פט"ז ה"ב). 

וזו לשון חכמי צפת (קונטרס הסמיכה, בשו"ת מהרלב"ח דף נט ע"א): 

"והיה בקרוב איש לשוב אל ה', ויאמר בלבו למה הבל איגע... לכן בררנו לגדול שבנו בחכמה ובמניין, החכם השלם הרב הגדול מהר"ר בירב נר"ו, שיהיה סמוך וראש ישיבה ורבי יתקרי, והוא יושיב חכמים שבנו אצלו ורבנים יתקרו, ויהיו סמוכים לעד לעולם... והיה אם בן הכות הרשע, והובא לפניהם ויכוהו על פי התורה כאשר יוכל שאתו, וייפטר מידי כריתותו". 

אמנם, נראה שזה היה רק הגורם לעיתוי (דהיינו להתעוררות דווקא בזמן ההוא). אך העניין המרכזי הוא עצם חידוש הסמיכה והמסתעף ממנה (כגון הקמת הסנהדרין וכו'). וכן כתב מהר"י בירב בקונטרסו השני:

 "ראיתי כל מה שהאריך [מהרלב"ח] בעניין המלקות ועשאו שהוא תכלית לסמיכה, מה שהוא אחד מן הענפים היותר קטנים וכו', ותאוותו לבטל המעשה הגדול והקדוש, שיש בו קיום דברי נביאים ודרך גאולתנו".

 חכם ירושלמי, רבי לוי בן חביב (מהרלב"ח), וכן רבי דוד בן זימרא (רדב"ז), התנגדו לחידוש הסמיכה וכתבו קונטרסים לביטול הסמיכה. בסופו של דבר, לאחר ארבעה דורות התבטלה הסמיכה.

 עיקר התנגדותם הייתה בגלל הסיום של דברי הרמב"ם "והדבר צריך הכרע", דהיינו שהרמב"ם עצמו מסתפק בדבר, ולא הכריע למעשה.

  אולם הרמב"ם כתב דברים אלו גם בפירושו למשנה (סנהדרין פ"א מ"א):

 "סמיכת זקנים... ודבר זה לא יהא אלא בארץ ישראל בלבד; אמרו 'אין סמיכה בחוצה לארץ' (יד ע"א)... אבל אם צריך שיהו השלושה סמוכין (או שדי שאחד מן השלושה יהיה סמוך) ואחר כך יהיה אפשר להם לסמוך אחר, הרי יש בדבר ספק. והנראה מן התלמוד (יד ע"א) שצריך שיהא הגדול שבהם סמוך, ויצרף אליו שניים, וימנה את מי שירצה. ואני סבור, שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה, כלומר שיעשוהו ראש, ובתנאי שיהא זה בארץ ישראל כמו שהקדמנו, הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה. לפי שאם לא תאמר כן, לא תהא אפשרית מציאות בית דין הגדול לעולם, לפי שצריך כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק, והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם, באומרו 'ואשיבה שופטיך כבראשונה". 

כאן הרמב"ם אינו מסתפק בדבר. אמנם, ייתכן שאחר כך, בכתיבת היד החזקה, הסתפק. חיזוק נוסף לכך שהרמב"ם אינו מסתפק בדבר ניתן לראות במאירי (סנהדרין יד ע"א), שציטט את דעת הרמב"ם ולא כתב שהרמב"ם עצמו מסתפק בכך.

 מהר"י בירב עצמו ביאר שהמילים "והדבר צריך הכרע" מתייחסות לסיום ההלכה: 

"ואם היה שם סמוך מפי סמוך, אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין. והדבר צריך הכרע".

 וביאר ר"י בירב שכוונת הרמב"ם היא שלמרות שצריך שלושה סומכים, הרי שמספיק שאחד מהם יהיה סמוך - ובדבר זה הסתפק הרמב"ם, שמא בכל זאת צריך ששלושתם יהיו סמוכים, וסיים "והדבר צריך הכרע".

 אמנם, לפי פירוש ר"י בירב ישנו קושי בלשון הרמב"ם. שכן לפי פירוש זה היה הרמב"ם צריך לומר 'ואם היה שם סמוך... אינו צריך דעת כולן לסמוך, אלא יכול לסמוך עם אלה שאינם סמוכים'. ואילו הרמב"ם כותב שאם היה שם סמוך יכול הוא לדון דיני קנסות - נקודה ברורה, שאינה קשורה לענייננו. 

ייתכן שר"י בירב מתכוון ש"אם היה שם סמוך מפי סמוך" היינו שאם יש אחד שהוא סמוך רק מפי סמוך אחד (והשניים האחרים שסמכוהו לא היו סמוכים) דן דיני קנסות וכו' כדיין רגיל [ואינו צריך דעת כל העם]. 

ניתן להביא סיוע להבנת ר"י בירב מדברי הרמב"ם בפירושו למשנה (באותו קטע המדבר על הסמיכה):

 "אבל אם צריך שיהו השלושה סמוכין (או שדי שאחד מן השלושה יהיה סמוך) ואחר כך יהיה אפשר להם לסמוך אחר, הרי יש בדבר ספק. והנראה מן התלמוד (יד ע"א) שצריך שיהא הגדול שבהם סמוך, ויצרף אליו שניים, וימנה את מי שירצה".

 הרי שהרמב"ם הסתפק בדיוק בנקודה זו.

 אולם הרדב"ז הקשה ("והא ודאי ליתא..." וכ"כ הרלב"ח) קושיה חזקה, שהרי הדבר כבר מפורש ברמב"ם באותו פרק, כמה הלכות קודם (פ"ד ה"ג): "והוא שיהיה אחד מהם סמוך מפי אחרים". כלומר: הרמב"ם כבר כתב הלכה זו, וכבר הכריע שדי שאחד מן השלושה יהיה סמוך.

 לכן מפרש הרדב"ז, שהרמב"ם לא מתכוון לכך, אלא רצונו לומר שדיין סמוך אינו צריך את הסכמת חכמי ישראל. וכיוון שהלכה זו פשוטה, אין דברי הרמב"ם "והדבר צריך הכרע", מתייחסים למשפט זה, אלא להלכה עצמה, שניתן לחדש את הסמיכה.

 אמנם, גם דברים אלו קצת דחוקים, שהרי לפי זה לכאורה היה הרמב"ם צריך לכתוב את המילים "והדבר צריך הכרע" מיד לאחר דבריו על חידוש הסמיכה, ורק אחר כך להוסיף את ההלכה של דיין סמוך1.

 נראה ליישב את שיטת ר"י בירב על ידי שיטת הרדב"ז עצמו, בשיפוץ מסוים. לשם כך נקדים קושיה על שיטת הרדב"ז.

 לפי הסבר הרדב"ז ברמב"ם, יש שתי אפשרויות של סמיכה:

 א. סמיכה על ידי הסכמת החכמים (שבכך הרמב"ם מסתפק).

 ב. סמיכה מפי הסמוך (סמוך על ידי סמוך עד משה רבנו), שאינה צריכה הסכמה של שאר החכמים.

 הגמרא בסנהדרין יד ע"א אומרת שר' יהודה בן בבא סמך את ר' מאיר. שואלת הגמרא "והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל האומר: 'ר' מאיר, לא סמכו ר' עקיבא', אינו אלא טועה?!". ותירצה הגמרא שבתחילה סמכו ר"ע ולא קיבלו, ואחר כך סמכו ר' יהודה בן בבא וקיבלו.

 ולכאורה קשה על הרמב"ם, שהרי ר"ע הוא סמוך, ואף על פי כן סמיכתו לא התקבלה ללא הסכמת החכמים.

 הגמרא בסנהדרין שם אומרת:

 "אמר ר' יהושע בן לוי: אין סמיכה בחו"ל... פשיטא! סומכין בחו"ל ונסמכין בארץ - הא אמרינן דלא. אלא, סומכין בארץ ונסמכין בחו"ל מאי?".

ומסקנת הגמרא שגם כאשר הסומך היה בארץ והנסמך בחו"ל, אין זה מועיל.

 רש"י (ד"ה סומכין בארץ; הסבירו היד רמ"ה) פירש שהבעיה היא המרחק שבין הסומך לנסמך. ואפילו אם שניהם בארץ - במרחק זה מזה - אין זה מועיל.

 אולם הרמב"ם (סנהדרין, פ"ד ה"ו) ביאר שאם שניהם בארץ, אפילו במרחק זה מזה, הסמיכה מועילה.

 והסביר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, כי יש שתי אפשרויות מיהו הפועל בתהליך הסמיכה: ניתן להבין שמעשה הסמיכה נעשה על ידי הסומך לבדו, אך ניתן גם להבין שהוא נעשה גם על ידי הנסמך, כי גם קבלת הסמיכה היא חלק ממעשה הסמיכה.

 הרמב"ם הבין שבכך הסתפקה הגמרא: אם הנסמך הוא גם חלק ממעשה הסמיכה, מובן שהסמיכה לא תחול אם הוא בחו"ל. אולם כאשר שניהם בארץ אין בכך בעיה, כי אף אם קבלת הסמיכה נחשבת גם היא למעשה סמיכה, הרי שברגע שהנסמך שומע על הסמיכה ומסכים, הוא מבצע בכך מעשה סמיכה, והופך לסמוך (ולא המרחק הטריד את הגמרא).

 וכך הסביר ר' משה סולובייצ'יק את סמיכת ר' מאיר. ההבנה הפשוטה היא שהחכמים לא קיבלו את הסמיכה של ר"ע. אך דבר זה מוקשה כדלעיל. ולכן ביאר, ש"לא קיבלו" - מתייחס לר"מ - ר"מ הוא שלא קיבל עליו את סמיכת ר"ע מסיבה כל שהיא (אך אין צורך בהסכמת חכמי ישראל, כי מדובר בסמיכה של סמוך) ויש לנקד "ולא קיבלו" (בחולם).

 כעת נוכל להסביר את הרמב"ם באופן פשוט. ייתכן שהרמב"ם לא הבין באופן ודאי כר' משה סולוביצ'יק, אלא הסתפק האם אכן כוונת הגמרא היא ל"לא קיבלו" (בו' שרוקה) או ל"לא קיבלו" (בו' חלומה). ועל כך אמר הרמב"ם "והדבר צריך הכרע".

לפי זה, הסברנו משפט זה כדרך הרדב"ז (שהכוונה היא לסמוך ממש, שחכמי ישראל מתנגדים לסמיכתו), אך ביארנו שאין הלכה זו כל כך פשוטה, וייתכן להבין בשתי צורות את הגמרא. ולכן ייתכן שזהו הספק של הרמב"ם, אך לעניין עצם חידוש הסמיכה על ידי רוב החכמים לא היה לרמב"ם מעולם ספק (כר"י בירב).

 לפי זה ניתן להבין שהרמב"ם הבין את הגמרא כ"קיבלו" (ו' חלומה), ומכיוון שעל פי פירוש זה הגמרא דיברה רק על חוסר הסכמה של הנסמך (שעל ידי כך אין הסמיכה חלה) הסתפק הרמב"ם במקרה שהגמרא לא עסקה בו, דהיינו חוסר הסכמה של עם ישראל.

 סמיכה על ידי אליהו?

 כל דברינו היו דיוקים בדברי הרמב"ם. הרדב"ז והמהרלב"ח התנגדו לרעיון עצמו, מסיבות נוספות.

 הרמב"ם (בפירוש המשניות) מסביר שחייבת להיות אפשרות לסמיכה על ידי חכמי ישראל, כי אחרת לא תוכל הסמיכה לחזור לעולם, וה' הבטיח "ואשיבה שופטיך כבראשונה".

 הרדב"ז חולק וסובר שייתכן שהמשיח עצמו יסמוך. אמנם, הרמב"ם עצמו, בתוספת שאינה נמצאת במהדורות הרגילות אך מופיעה במהדורות המדויקות (עיין רמב"ם מהד'  הרב קאפח), כתב בפירוש:

 "ושמא תאמר שהמשיח ימנה אותם ואף על פי שאינם סמוכין, הרי זה מוכחש, לפי שכבר ביארנו בהקדמת ספרינו זה, שהמשיח לא יוסיף בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. ואני סבור, שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח וזה יהיה מסימניו; אמר 'ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק', וזה יהיה בלי ספק כאשר יכשיר ה' לבות בני אדם וירבו במעשה הטוב...".

 המהרלב"ח ראה את דברי הרמב"ם הללו, והגיב שאליהו יכול לסמוך, ואין זו הוספה על הדת כיוון שאליהו לא מת (מועד קטן כו ע"א). וגם המשיח יהיה לדעתו גדול ממשה רבנו, ואם כן קל וחומר שיוכל לסמוך על פי הדת.

 ואולם, אין בכך תירוץ מספיק. ראשית, מסתבר שהיכולת לסמוך איננה קשורה לגדלות אלא לכך שמשה הוסמך על ידי הקב"ה ולכן הוא יכול להסמיך. בנוסף, לדעת הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ט ה"ב) המשיח ("אותו מלך") יהיה "נביא גדול הוא,  ק ר ו ב  למשה רבינו". כלומר, משה רבנו יהיה גדול מן המשיח.

 כמו כן, ישנה הוכחה מגמרא מפורשת שהסנהדרין תתחדש לפני בוא המשיח. הגמרא בעירובין מג ע"א דנה באדם שאמר שיהיה נזיר ביום שבן דוד בא. והיא אומרת שהוא אסור לשתות יין בימי חול (שמא בא המשיח והוא עדיין לא יודע על כך), אך מותר לשתות בשבתות.

 הגמרא דנה בטעם החילוק בין ימי חול לשבתות - האם זה משום שהמשיח לא יבוא בשבת בגלל איסור תחומים (אפשרות שהיא דוחה, כי למאן דאמר אין תחומין מעל עשרה הוא יכול לבוא מעל עשרה טפחים), או מכיוון שאליהו יבוא יום אחד לפני המשיח, ומכיוון שאליהו לא יבוא בערב שבת (כפי שהיא מסבירה שם), הרי שהמשיח לא יבוא בשבת. לגבי הטעם האחרון שואלת הגמרא:הרי גם ביום חול יוכל האדם לדעת מתי בא המשיח, כי ברגע שישמע שאליהו בא, ידע שלמחרת יבוא המשיח? והיא עונה "אלא אמרינן, לבית דין הגדול אתא". כלומר: אליהו יבוא תחילה לבית דין הגדול, ואם כן לא בהכרח ידעו כולם על בואו.

 מכאן מוכיח המהרי"ץ חיות (שם) כדעת הרמב"ם, שהסמיכה תתחדש לפני בוא המשיח ולפני בוא אליהו, שהרי הם ילכו לבית דין הגדול, ובית דין הגדול צריך להיות מורכב מסמוכים2.

 מי יהיו הראויים להיסמך

 הרדב"ז והמהרלב"ח התנגדו לסמיכה גם בשל כך שצריך חכם שראוי להורות בכל התורה כולה, ולא נראה להם שיש מישהו בקנה מידה כזה בדור הזה. אולם גם נקודה זו אינה הכרחית, כדלהלן.

 הגמרא בסנהדרין יז ע"ב אומרת:

 "אמר רב יהודה אמר רב: כל עיר שאין בה שניים לדבר ואחד לשמוע, אין מושיבין בה סנהדרין".

 הרמב"ם בפ"א הלכות ה-ו מבאר הלכה זו:

 "כל עיר שאין בה שני חכמים גדולים, אחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה ואחד יודע לשמוע ויודע לשאול ולהשיב, אין מושיבין בה סנהדרין, אף על פי שיש בה אלפים מישראל. סנהדרין שיש בה שניים אלו, אחד ראוי לשמוע ואחד ראוי לדבר, הרי זו סנהדרין".

הכסף משנה מבאר:

 "ואחד לשמוע - יודע לשאול ולהשיב, כלומר בכל התורה כולה, והשאר נראה שצריך שיהיו יודעים לשאול ולהשיב בקצת דינים, אף על פי שאינם יודעין לשאול ולהשיב בכל התורה".

 כלומר: די בכך ששאר הדיינים בסנהדרין ידעו רק "בקצת דינים". וכן כתב הלחם משנה שם.

וכיוון שכל הסנהדרין צריכים להיות סמוכים, מוכח מכאן שסמוך יכול להיות גם מי שאינו יודע להורות בכל התורה. וכן כתב קצות החושן (סימן ז' ס"ק ב), שגם אם איננו יודע חלק מסוים, בידו ללמוד ולדעת. ורק אם אין לו אפשרות לדעת מחמת מום שבגופו, איננו ראוי לסמיכה.

בנושא זה יש להאריך עוד רבות, ואנו הסתפקנו בעיקרי הדברים (והרוצה להרחיב, יוכל למצוא ספרים ומאמרים שכתבו באריכות בעניין זה3, ואכמ"ל).

 1          אמנם הרדב"ז יכול ליישב שהרמב"ם מסביר מדוע חכמים הצטערו על חידוש הסמיכה - מכיוון שצריך הסכמת כל החכמים וקשה לקבצם - ואילו היה חכם אחד סמוך היה יכול לסמוך לבדו, שהרי אינו צריך דעת כולם. אך עדיין קשה על הרדב"ז מסנהדרין יד ע"א, כדלהלן.

2          המהרלב"ח ביאר על פי הריטב"א שם שכתב שכוונת הגמרא באמרה "לבית דין הגדול" היא "ללשכת הגזית מקום בית דין הגדול, כי שם ייגלה בתחילה". ודייק המהרלב"ח שיבוא למקום בית הדין, דהיינו למקום לשכת הגזית, אך לא לבית הדין עצמו. אמנם, מובן שדברי הריטב"א ניתנים לפירוש לכאן ולכאן.

3 חידוש הסנהדרין להגרי"ל מיימון, חידוש הסנהדרין לפי דעת הרמב"ם לרב אברהם מיימון, בצומת התורה והמדינה ח"א, דבר המשפט לרב חיים דוד הלוי ועוד.