דילוג לתוכן העיקרי

חולין | דף לו | חיבת הקודש

אגב הדיון בדברי ר' שמעון בדבר שחיטה המכשירה לקבל טומאה, עוסקת הגמרא בדף ל"ו בדין חיבת הקודש. דין זה קובע כי דבר מה שלא אמור היה לקבל טומאה כשלעצמו, יוכל לקבל טומאה אם יוקדש להקרבה על המזבח. בסיום הסוגיה (לו ע"ב) עומדת הגמרא על שתי השלכות אפשריות לחיבת הקודש:

"אלא חבת הקדש מכשרא להו ומשויא להו אוכל".

כדי שדבר מה יקבל טומאה, יש צורך להגדירו כדבר מאכל, וכן להכשירו לקבלת הטומאה. כאמור, הגמרא קובעת כי חיבת הקודש עשויה למלא את שתי הדרישות: היא הופכת חפץ רגיל (כגון עצים ולבונה המיועדים להקטרה על המזבח) לדבר מאכל, וכן מסוגלת לאפשר קבלת טומאה גם בדברי מאכל שלא הוכשרו לקבלת טומאה.

הגמרא (לו ע"ב) קובעת בפירוש שדין חיבת הקודש הוא דין תורה. ואמנם, התוספות בזבחים (לד ע"א ד"ה ואפילו) קובעים שהדרשה הנזכרת בסוגייתנו הינה דרשה גמורה, ולא רק אסמכתא. את זאת אומרים התוספות בניגוד לדעת רש"י בפסחים (מו ע"ב ד"ה לפסולא בעלמא), הסבור שחיבת הקודש היא מעלה שתיקנו חכמים מפני חשיבותם של קורבנות המקדש, אך אין היא מכשירה לטומאה מדאורייתא.

הרמב"ן בסוגייתנו (לה ע"א ד"ה ולי נראה) מציע עמדת ביניים בין רש"י והתוספות, המבוססת על ההבחנה בין שתי המשמעויות שהוצגו לעיל בדין חיבת הקודש:

"ולי נראה דעצים ולבונה לאו בני אטמויי טומאת אוכלין מדאוריתא נינהו אלא מעלה דרבנן בעלמא היא, ומה שאמרו בשמעתין דהוי חיבת הקדש דאוריתא היינו דרשא דוהבשר ולרבות צריד של מנחות אתא, ועצים ולבונה אסמכתא בעלמא ומעלה דרבנן, דחיבת הקדש הכשר מים הוי דאוריתא, ואתו רבנן וגזור בה הכשר אוכל, ומעלה דרבנן הוא".

כלומר, לדעת הרמב"ן הפיכת חפץ רגיל לדבר מאכל היא חידוש מדרבנן, שאין לו יסוד בתורה. מאידך, האפשרות לקבל טומאה גם בלי הכשר משקה קיימת מדאורייתא. חידוש זה של הרמב"ן עולה בקנה אחד עם היסוד שהצענו בעיון הקודם. כפי שהסברנו, משמעותה של נתינת המים היא הכנסת החפץ לעולמו של האדם, וכניסה זו הינה תנאי בסיסי בקבלת טומאה. מסתבר מאוד לומר שכניסת החפץ לעולם של קדושה משמעותית לא פחות מכניסת החפץ לעולם האדם, ואותה כניסה כשלעצמה מאפשרת קבלת טומאה, בלי הכשר משקה כלל וכלל.

לעומת הרמב"ן, המנחת חינוך (מצוה קמ"ה, ס"ק ו') מציע פשרה הפוכה בדיוק. לדבריו, הפיכת עצים ולבונה לדבר מאכל מתאפשרת מדאורייתא, בעוד קבלת טומאה ללא הכשר משקה היא דין דרבנן בלבד. המנחת חינוך מסביר:

"ובכל התורה כולה אוכלים ומשקים חשובים, ולפי חשיבותו כן טומאתו, דהתורה גזרה דווקא אוכלים ומשקים חשובין מקבלין טומאה... מצד הסברה דחיבת הקודש, דכיון דהוא קודש, אף על פי שאינו אוכל, מחמת חיבת הקודש הוי ליה כאילו הוא אוכל ודבר חשוב.
אבל אוכלים בלא הכשר, דהם אוכלים אך דאין מקבלין טומאה, גזירת הכתוב שצריכין הכשר משקים, בזה איני יודע כלל מה חשיבות הוא לקודש דיקבל טומאה אף שלא בא מים עליו".

המנחת חינוך איננו מתייחס לסברה שלפיה הכשר משקה מכניס את האוכל לעולם האדם, ורואה בהכשר זה גזירת הכתוב גרידא. ממילא, הוא מתקשה להבין כיצד חיבת הקודש פותרת את העדר הכשר המשקה. מאידך, המנחת חינוך סבור שאין דין מיוחד של טומאה באוכלים דווקא, וטומאה עשויה לחול על כל דבר חשוב. לדעתו, דבר המשתייך לעולם הקודש הוא דבר חשוב, אף אם איננו אוכל.

השאלה הפותחת את סוגייתנו היא אם יש למנות שני ושלישי בחיבת הקודש, כלומר אם חיבת הקודש מהווה טומאה ככל הטומאות, וממילא עשויה "להתקדם" בדרך של שני ושלישי, או שמא היא דין ייחודי, אשר פוסל קודשים שנטמאו, אף אם על פי גדרי טומאה וטהרה הקבועים הם לא היו אמורים להיטמא. כמובן, אם מדובר בדין ייחודי, הוא איננו מתקדם לשני ולשלישי לטומאה (יעויין עוד במקדש דוד לז, ב, המרחיב בכך ומתלבט אם בחיבת הקודש יש טומאה או פסול להקרבה בלבד.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)