דילוג לתוכן העיקרי

חקת | חטא משה ואהרן: ההחמצה

קובץ טקסט


וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. (כ', יב)

הפסוק מתאר טרגדיה גדולה מאוד: משה ואהרן, שהנהיגו את עם ישראל במשך דור וחצי ופעלו כל כך הרבה למענו, אינם זוכים להיכנס עמו לארץ.

טרגדיה זו העסיקה רבות את חז"ל ואת הפרשנים, במיוחד לאור העובדה שאין ברור במה חטאו. הפסוק סותם ואינו מפרש את חטאם, ובפרשנים מצויות כמה דעות בעניין זה.

רש"י מסביר שחטאם היה בכך שהקב"ה ציווה אותם לדבר אל הסלע (פסוק ח) והם הכו אותו (פסוק יא). הייתה כאן, אם כן, סטייה מציוויו של הקב"ה, ורש"י מסביר שיש כאן גם חוסר קידוש ה':

שאילו דיברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש בעיני העדה, ואומרים "מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של מקום – קל וחומר אנו".

מכל מקום, עיקר החטא הוא בסטייה מהציווי.

הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ד) מסביר שחטאם היה בכך שכעסו ואמרו "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים..." (פסוק י). הרמב"ם אמנם סובר (שם) שאדם צריך ללכת בכל מידה בדרך הממוצעת, אך הוא מסייג את דבריו ואומר כי יש כמה מידות שבהן צריך אדם ללכת בקצה האחד ולהתרחק מהקצה השני. אחת ממידות אלו היא הכעס (הל' דעות פ"ב ה"ג). גם הרשב"ם כתב שמשה הכה בסלע "כעין חימה וכעס". ונראה שלכעסם הייתה גם תוצאה שלילית: העם חשב שהקב"ה כועס עליו, בעוד שהקב"ה לא כעס עליו.

הסבר שלישי מביא הרמב"ן בשם רבנו חננאל (הסבר זה הובא גם ברבנו בחיי): משה ואהרן חטאו בכך שאמרו "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" ולא "יוציא ה' לכם מים". העם היה עלול לחשוב שמשה ואהרן הוציאו את המים בחכמתם, ובכך יימנע קידוש ה', וזהו שאמר הקב"ה "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי".

המדרש הבין כרש"י, שהחטא היה בהכאת הסלע במקום דיבור אליו, והבנה זו הביאה אותו לשאול (י"ט, ה) מדוע נענש גם אהרן – הלוא משה הוא שהכה?

משל לבעל חוב שבא ליטול גורנו של לוה ונטל שלו ושל שכנו. אמר לו הלוה: אם אני חייב, שכני מה חטא? אף כך אמר משה רבינו: אני הקפדתי, אהרן מה חטא? לפיכך הכתוב מקלסו: "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה" (דברים ל"ג, ח)

הפסוק מדברים נועד להוכיח שאהרן אכן לא חטא במי מריבה. אולם אם כן השאלה רק מתחזקת: מדוע נענש?

המדרש משיב על כך בהמשך (י"ט, ו) על פי הפסוק בקהלת (ח', יד): "יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים, אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל". המדרש מקשר, אם כן, בעיה זו לבעיה הכללית של "צדיק ורע לו".

אולם קשה להשלים עם תשובה זו של המדרש: אנו מוצאים את משה מתחנן רבות לפני הקב"ה שיבטל את רוע הגזרה, עד שהקב"ה נאלץ לומר לו "רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג', כו), ואילו אהרן לא פצה פה, על אף שלכאורה היה לו טיעון חזק הרבה יותר מזה שהיה למשה.

לאור כל זאת נראה שיש להסביר את החטא אחרת. הפסוק כלל אינו אומר שמשה ואהרן חטאו. הפסוק אומר שהם לא קידשו את השם: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"; "עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ב, נא).

העונש לא בא על חטא שעשו אלא על מה שלא עשו. הם לא עברו על ציווי ה', אולם הם החמיצו הזדמנות לקדש שם שמים (גם רבנו בחיי כותב שמשה ואהרן לא חטאו, אלא שהוא מסביר את העונש על פי תורת הנסתר).

אילו היו מדברים אל הסלע היה השם מתקדש הרבה יותר, הייתה מודגשת צייתנותו של הסלע והפסוק "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי..." (זכריה ד', ו) היה בא לידי ביטוי. משה ואהרן החמיצו הזדמנות פז שספק אם תחזור.

אמנם, מי שהכה את הסלע היה משה, אך גם אהרן נענש מפני שהוא התמהמה במקום לדבר אל הסלע ומפני שלא מחה במשה כאשר הכה בו. משה ואהרן אחראים אפוא כאחד להחמצה הגדולה.

לא זו בלבד שמשה ואהרן נענשו על החמצה זו בעונש חמור, אלא שהם גם זכו להתייחסות מחמירה מאוד אליה. בהמשך הפרשה אומר הקב"ה "יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה" (כ', כד) – חטאם נחשב להם למרי. ובפרשת האזינו (ל"ב, נא) נאמר "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – חטאם מושווה למעילה (המקבילה בגמרא (מעילה יח.) לעבודה זרה ולגילוי עריות!).

התייחסות מחמירה זו קשורה בוודאי לכך שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. אפשר שהבנה זו רמוזה בפסוק "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" (כ', יג), המקביל לפסוק "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י', ג). ומה עוד שמשה ואהרן לא החמיצו לגמרי את קידוש ה' אלא רק קידשו אותו פחות ממה שיכלו.

עם כל זאת, ניתן ללמוד מן העובדה שהקב"ה העניש אותם על אף שלא חטאו אלא רק החמיצו הזדמנות גם משהו לגבינו – הקב"ה מתייחס לאדם על פי היחס בין מה שעשה לבין מה שיכול לעשות. אדם יכול לקיים תורה ומצוות, ואף על פי כן להיענש מכיוון שיכול היה לעשות דברים ולא עשאם.

הגמרא (סנהדרין צט.) אומרת שכל שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק נכלל בפסוק "כי דבר ה' בזה". ובמקום אחר אומרת הגמרא (ברכות יב:) כי מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא.

לא נאמר בשום מקום שאדם מצווה להתפלל על חברו, ואף על פי כן מי שאינו עושה כן נקרא חוטא, כיוון שהיה יכול לסייע לחברו ולא עשה זאת. להסתכלות המחמירה כל כך על מי שלא מימש את כל יכולתו יש שתי סיבות:

1) בזבוז של פוטנציאל נחשב נזק בידיים. הרמב"ם (הל' שכירות פ"כ ה"ג) כותב בשם רבותיו (הר"י מיגאש) שמי שמסר כרמו לשומר או לאריס בתנאי שיחפור או יזמור וכד' והשומר פשע ולא עשה כן, הרי הוא "חייב כמי שהפסיד בידיים".

2) החמצה כזאת נובעת במקרה הטוב מעצלות ובמקרה הרע מחוסר אכפתיות. מי שאינו מתפלל עבור חברו – אך סימן הוא שחברו איננו חשוב לו.

הגמרא (ברכות ה.) אומרת:

אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו... פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה...

ועל פי דרכנו נוסיף: פשפש ולא מצא – יתלה בהחמצה.

אין זה ברור שביטול תורה אסור מבחינה הלכתית-פורמלית – האדם אינו חייב ללמוד תורה במשך כל חייו. אולם ברור לחלוטין שביטול תורה חמור מצד ההחמצה שבו.

אדם צריך תמיד לשאוף לעשות את המקסימום שהוא יכול. אסור לאדם לפעול על פי מעשי חבריו או בהתאם למעשי הדורות הקודמים. אפשר שהפוטנציאל שלהם היה שונה. שומה על כל אדם לממש את הפוטנציאל שלו!

 


השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת חוקת ה'תשנ"ד וסוכמה על ידי הרב מתן גלידאי. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)