חטא העגל – מהות החטא (יט)

  • הרב ברוך וינטרוב

חטא העגל בחז"ל

בשני השיעורים הקודמים התמקדנו באופן שבו רואה רבי יהודה הלוי את חטא העגל, וציינו כי ניתוח חטא העגל מאפשר לנו לבחון את הסיבות לתופעת החטא כתופעה כללית, כאשר החטא משמש כעין אב טיפוס לכלל החטאים. בשיעור שלפנינו נמשיך לאחוז בזווית ראיה זו, אך נעבור מבחינת המניעים האנושיים לחטא אל בחינת מהות החטא כשלעצמו; וקודם שנעיין בדברי של רבי יהודה הלוי בסוגיה זו, נסקור בקצרה ובתמציתיות את הדעות המובעות בחז"ל, על מנת לעמוד על עוצמת חידושו החבר.

בדומה לתמיהתו של מלך כוזר, גם חז"ל התקשו להבין כיצד יכלו ישראל, זמן קצר אחר מעמד עשרת הדברות, לחטוא בחטא חמור כל כך, ובלשונם – "עלובה כלה המזנה תחת חופתה" (שבת פח ע"ב). ואכן, בחז"ל אנו מוצאים הסברים פסיכולוגיים אשר יש בהם דמיון לנימוקים האנושיים שהוצעו בשיעורים הקודמים. יכולים אלו להיות הסברים המצביעים על טעות שכלית:

"'אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם' ...אמר משה: ריבון העולם, מהיכן הוצאת אותם? ממצרים, שהיו כולם עובדי טלאים.

"א"ר הונא בשם ר' יוחנן: משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות, המבוי עשה שלו והאומנות עשתה שלה והנער כבחור עשה שלו – יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונות. התחיל האב צועק ואומר: הורגך אני. היה שם אוהבו, אמר לו: אתה איבדת את הנער ואתה צועק כנגדו?! הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בַּשָּׂם, והנחת כל המוֹבאות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות.

"כך אמר משה: ריבון העולם, הנחת כל העולם ולא שִעבּדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל. לפיכך אמר: 'אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם' - דע מהיכן הוצאת אותם" (שמות רבה מ"ג, ז).

או היסחפות רגשית אחר היצר, בניגוד לעצתו של השכל:

"אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא"                                               (סנהדרין סג ע"ב).

ואולי הייתה זו גזירה בלתי ניתנת למניעה, שנועדה ללמד לקח לדורות:

"אמר רבי יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה".

בין כך ובין כך, בדבר אחד נראה שחז"ל לא הטילו ספק – אכן הייתה כאן עבירה של עבודה זרה ממש. בעוד שבמקרים אחרים, כגון ההשתחוות לפסלו של נבוכנדנאצר, ידעו חז"ל לתרץ כי "לא עשו ישראל אלא לפנים" (מגילה יב ע"א), הרי שלגבי העגל אכן הייתה קבלת אלוהות:

"'הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ' אמר הקב"ה לישראל אלו זכיתם אני בעצמי נעשיתי לכם שליח... ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח שנאמר הנה אנכי שולח מלאך. ואימתי נמסרו לשליח בשעה שעבדו עבודת כוכבים"     (שמות רבה ל"ב).

"'וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי' (שמות ל"ב, כו) ישראל עבדו עבודה זרה ושבטו של לוי לא עבדו עבודה זרה"       (ספרי במדבר ס"ז).

עד כדי כך הדברים אמורים, שאפילו בסוגיות הלכתיות מוצאים אנו התייחסות של חז"ל לעבודה זרה אותה עבדו ישראל בעגל. הגמרא בעבודה זרה (נג ע"ב), דנה בשאלה כיצד יכלו שבעת העמים שישבו בארץ ישראל לאסור את העצים להם הם עבדו, והרי 'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו', והארץ – על העצים שבה - כבר הייתה שייכת לבני ישראל! תשובת הגמרא מפתיעה –

"מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים וכי אתו עובדי כוכבים שליחותא דידהו עבדי... ודלמא בעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלוהות הרבה"

[תרגום ופירוש: משעבדו ישראל את העגל גילו דעתם שנח להם בעבודת כוכבים, וכאשר באו בני שבעת העממים לעבוד את העצים שבארץ ישראל, עשו זאת "בשליחות", כלומר מתוך הסכמה, של עם ישראל... ושמא תאמר שלא רצו ישראל לעבוד אלא לעגל אך לא לשאר עבודות זרות כגון עצים, הרי הביטוי ברבים 'אלה', במקום 'זה', מלמד כי קיבלו ישראל לא רק את העגל בעבודה זרה, אלא גם אלהויות רבות נוספות]

מן הגמרא עולה, שלא רק שבני ישראל עבדו את העגל כהתגשמות הא-ל, אלא שהם למעשה זנחו את התפיסה המונותיאיסטית כולה ושבו לאמונה האלילית המחזיקה בריבוי אלוהויות.

כפי שנראה להלן, רבי יהודה הלוי מציג תפיסה שונה לחלוטין של מהות החטא. נעיין אם כן, שוב, בדבריו של החבר במאמר א אות צז.

 

זהות החוטאים ומהות החטא

ראשית, מדגיש החבר, לא עם ישראל כולו יזם את החטא, אלא קבוצה מסוימת מתוכו –

"זה היה מעצת מי שהיה ביניהם מן החוזים והאצטגנינים, חשבו שיהיו פעולותם הסבריות קרובות מן המעשים האמתיים".

כמקור לדבריו, יכול רבי יהודה הלוי להצביע על דברי חז"ל שקדמו לו:

"'לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ' העם אין כתיב כאן אלא עמך. אמר משה: רבון העולם מנין הם עמי? אמר לו הקדוש ברוך הוא: עמך הם, שעד שהיו במצרים אמרתי לך  'וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי', אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב, אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות אמרתי לך לאו, ועשיתי רצונך. והם הם שעשו את העגל שהיו עובדים עבודת כוכבים והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא, ראה מה כתיב 'אלה אלהינו' אין כתיב כאן, אלא 'אלה אלהיך', שהגרים שעלו עם משה הם עשאוהו ואמרו לישראל 'אלה אלהיך'. לכך הקדוש ברוך הוא אמר למשה 'לך רד כי שחת עמך'"           (שמות רבה מ"ב, ו).

אך בעוד שדברי חז"ל משמשים בעיקר על מנת לזהות את החוטאים – הערב רב ולא בני אברהם יצחק ויעקב; הרי שרבי יהודה הלוי מזכיר את זהותם של החוטאים שלא לצורך זיהויים הלאומי (אותו הוא לא מזכיר) כי אם לצורך בירור מהותו של החטא. לטענתו, חטא העגל לא היה בגדר עבודה זרה מבחינת ה'נמען' שלה, כי אם מבחינת הדרך בלבד. העבודה כוונה אל הקב"ה, והבעיה היא בכך שהיא נעשתה שלא באופן שבו הקב"ה מעוניין.

ובלשונו של החבר –

"נצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש יכונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו בא-להות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו...

"כאשר אנחנו עושים בשמים ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו אמנם היא בחפץ הא-להים מבלי מקרה ולא רצון אדם ולא טבע. וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו ענין א-להי אל מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות הא-להים"

החבר אף ממשיך וטוען, כי גם מבחינת אופן העבודה, הטעות לא הייתה קטגורית, כי אם בפרטים בלבד; רוצה לומר, עצם השימוש בצורת העגל לעבודת השם היה בו מן ההיגיון, שכן "לא היה דבר נכרי בצורות, אשר צוה הוא בהם מהכרובים". וכתוספת ביאור, מזכיר החבר את משל הכסיל והתרופות שאותו הוא לימד למלך כוזר בעבר; הכסיל נכנס אחר הרופא ומשתמש בחומרים היכולים לרפאות, אלא שאופן הערבוב הוא שגוי. כך גם עושי העגל, נטלו את צורת השור, שהיא עצמה יש לה מקום בעבודת השם, אך השתמשו בה באופן שגוי, תוך שהם מאזינים לסברת עצמם במקום לציווי הא-להי.

טענה זו של החבר מתקבלת היטב על דעת הכוזרי, שהרי הוא עצמו פתח את המסע לחיפוש הדת הא-להית לאחר שנואש מהסתמכות על תבונתו על מנת לגלות מהם המעשים הנדרשים על ידי הבורא, והוא מביע הסכמה זו (אות צח).

בתגובה, החבר חוזר ומדגיש כי התורה והמצוות כולן נתבררו בהתגלות ולא על ידי הסברה השכלית, והוא מסיים בהכרזה הכוללנית:

"ואין בעבודת הא-ל סברא ולא הקשה ולא התחכמות, ואלו היה כן, היו הפילוסופים מגיעים ברוב חכמתם ושכלם לכפל מה שהגיעו בני ישראל".

 

החטא לעומת המצווה

דבריו של רבי יהודה הלוי במהותו של חטא העגל, המבוססים על חילוק שבין ההשתדלות המבוססת על ההתגלות וההשתדלות המבוססת על הסברה, פותחים שתי אפשרויות להבין את ההבדל המהותי שבין חטאים למצוות:

א.       החבר, כאמור, מפנה אותנו למשל הכסיל באוצר התרופות. ממשל זה עולה, כי הבעיה העיקרית עם החטא היא בכך שהוא אינו מועיל, ולעתים אפילו מסוכן. השלכת המשל אל הנמשל מלמדת אותנו, כי הדבקות בא-ל יכולה לבוא דווקא דרך רשימה מסוימת ומדוקדקת של פעולות, אשר הדרך היחידה להכיר לאשורן היא מתוך עיון במרשמו של הא-ל עצמו; כל ניסיון להתבסס על הסברה עלול להסתיים בכישלון וחלילה באסון.

מכל מקום, הבעיה איננה בעצם ההסתמכות על הסברה, כי אם בטעות שזו מביאה אליה. יתרון המצוות על פני החטאים הוא בכך שהן מהוות את ה'תרופה הנכונה', אך אין שוני מהותי בין המצווה לבין העבירה[1].

ב.       דרך אחרת העומדת לפנינו היא לראות את עצם ההסתמכות על הסברה כיסוד הבעיה. ריה"ל מדגיש פעמים רבות, ואף אנו עמדנו על כך לאורך השיעורים השונים, כי הדת הא-להית אינה נשענת על דרך ההיקש והסברה, כי אם על ההתגלות.

החשיבות בכך אינה רק לעניין אמתות המעשים, אלא בעיקר לעובדה כי ההתגלות הופכת את המצוות לחלק מהדו שיח שבין עם ישראל לקב"ה. והרי זו הסיבה כי הדברות נפתחות ב'אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' ולא 'אשר בראתיך', שכן קיום המצוות אינו מבוסס בעיקרו על חכמתו של הבורא, כי אם על המחויבות שלנו כלפי הגואל.

דומני כי רבי יהודה הלוי נטה יותר לכיוון השני, וכעין ראיה לכך ניתן להביא מהמשך הדו שיח שבין החבר לכוזרי. לאחר שחטא העגל הוסבר לשביעות רצונו, שב מלך כוזר לעסוק באותה נקודה אשר כבר הטרידה אותו בעבר – מדוע ניתנה התורה לבני ישראל דווקא. כזכור, החבר ענה על כך בדרכים שונות, מהדגשת ייחודם של ישראל מן הבחינה הרוחנית והגנטית דרך הבלטת משמעותה של יציאת מצרים בקיום המצוות. אמנם, בשלב זה מנסה הכוזרי להציע הסבר חדש לצמצום המצוות לבני ישראל בלבד:

"זה [=יציאת מצרים, מתן תורה והניסים הכרוכים בהם] מאמת גדולת השולח וכבוד השלוח וגודל מעלת אשר אליהם לבדם שולח. ואלו היה אומר כי אני שלוח ליישר כל העולם ולא היה דברו מגיע עד חציו היה פגם בשליחותו, מפני שלא נשלמה כונת הבורא בשליחותו, והיה מונע השלמתה היות ספר תורתו עברי"                (אות ק).

כלומר, הכוזרי משער כי סיבת הגבלת הציווי לבני ישראל היא מעשית – לא הייתה אפשרות אמתית להפיץ את התורה בקרב העולם כולו עקב מגבלות שפה, וציווי על דבר שאין אפשרות לקיימו הוא פגם מבזה. למעשה, הכוזרי כאן שב ומביע את דעתו כי מצד עצמן, המצוות צריכות להתייחס לעולם כולו. הבנה זו של הכוזרי הולמת היטב את האפשרות הראשונה שהעלינו, כי המצוות הן כתרופות, וממילא אין כל הבדל בין מי שקיבל מרשם מהרופא ובין מי שלא קיבל, כל עוד המרשם נכון. הטעם להגבלת המצוות אם כן חייב להיות מעשי וטכני בלבד.

החבר משיב בתגובה חריפה:

"לא קרא משה לתורתו זולתי עמו ואנשי לשונו,ויעד אותם הבורא להזהיר על תורתו כל הימים על ידי הנביאים, ועשה כן כל ימי הרצון והזמן שהיתה השכינה ביניהם".

נראה, כי עצם הגבלת הציווי לבני ישראל – ויותר מכך, הגבלת ההשגחה – מלמדת אותנו כי מעבר לנכונותם של המעשים עומדת העובדה כי קיומם מהווה היענות לדרישה הא-להית. החריגה מן הציווי אל הסברה ומן המצווה אל העבירה איננה בעייתית, אם כן, רק בשל החשש מן הטעות, אלא בעיקר בשל נטישת השיח שבין ישראל לא-להיו.

 

מקורות לשיעור הבא

בשיעורים הבאים נעסוק, אי"ה, במקומו של העולם הבא במחשבת ריה"ל וההוגים הראשונים. ניתן לעיין בכוזרי מאמר א אות קב ועד הסוף; במשנה בסנהדרין י, א; וברמב"ם בהלכות תשובה פרק ג לקבלת מושגים ראשוניים.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך ויינטרוב, תשע"ה

עורך: בנימין פרנקל

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

 



[1]   עיינו, לדוגמה, בדבריו של פרופסור שוורץ בספר "אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית בימי הביניים" (עמ' 34) כשהוא מתייחס לדברי החבר הללו: "בפסקה זו גילה רבי יהודה הלוי את דעתו, שהעגל נעשה כדי לקבל ולקלוט את שפע הכוכבים... ומכאן שלאובייקטים האחרים שהיו מקור ברכה, כמו עמוד הענן, עמוד האש, הלוחות והארון, יש משמעות מגית-אסטרלית". ההבדל היחיד, אם כן, בין הקודש ובין החול, בין המצווה ובין העבירה, הוא בשאלה האם השפע אכן יורד – האם התרופה נרקחה כראוי.