חטא העגל: מדוע אנשים חוטאים?

 

אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות

כפי שהראינו בשיעור הקודם, רבי יהודה הלוי מגייס שלש 'התנצלויות' המסייעות להפחית את חומרת הרושם הנוצר לגבי בני ישראל כתוצאה מחטא העגל, וזאת עוד לפני שהוא ניגש להסביר את החטא עצמו:

1. העובדה שרק מעטים מבני ישראל חטאו.
2. החטא קרה במצב מצוקה לאחר מחלוקות בעם.
3. אהרן סייע לחטא מכיוון שרצה לחשוף את הפושעים שבעם.

על ההתנצלות הראשונה הארכנו בשיעור הקודם, ואילו בשיעור זה נחקור את שתי ההתנצלויות הנוספות.

כאמור, קו ההגנה השני בו משתמש רבי יהודה הלוי הוא הנסיבות המיוחדות בהן אירע חטא העגל:

"נשארו העם מצפים לרדת משה והם על ענינם לא שנו תארם ועדים ובגדיהם, אשר עמדו בהם יום מעמד הר סיני אך נשארו בתכונתם ממתינים למשה לעתים, ובושש מהם ארבעים יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו.

"אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון ההוא הגדול והתחילו המון העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות... ויש להם התנצלות במה שקדם מהמחלוקת ביניהם"    (סע' צז).

טיעון זה של רבי יהודה הלוי מכיל שני גורמים המביאים את האדם לידי חטא. ראשית, הוא מדבר על מצב רגשי קשה, שבו אנשים ממתינים בבגדיהם ובמקומם במשך ארבעים יום. שנית, הוא מצביע על בעיה של חוסר ידע, כאשר בני ישראל לא ידעו מהו הדבר אותו הם צריכים לעשות לאור היעדרותו של משה אשר "בושש לבוא".

השאלה האם הגורם העיקרי לחטא הוא חוסר ידע או דחיפה רגשית, הייתה נתונה במחלוקת עמוקה בין החכמים מן הזמן העתיק ועד לדורות האחרונים. כך, למשל, כותב רבי יצחק עראמה בספרו "עקדת יצחק":

"בשני ובשלישי מהז' מספר המדות... נשאל איך יהיה החושב על יושר חוטא. וטעם השאלה, כי אחר שקויים וקובל מהכל כי הטוב הוא אשר יכספוהו הכל במחשבתם מצד טבעם, ואשר אליו ישימו מגמתם מצד מהותם, איך העומד על היושר הזה מהמחשבה אפשר שיחטא לעשות את הרע? והנה אם לא יקבל השכל אפשרות החטא בהיותו חושב על יושר, הנה יתחייב שהחוטא הוא מי שאין לו זה הכח לחשוב על יושר.

"והנה סקר"ט קיים זה המשפט, וגזר כי במקום אשר שם שכל, לא יעמוד החטא, כי אמר: במקום אשר שם דעת איך ישלוט אחר עליו להביאו כעבד?

"וכבר יראה שהסכימו חז"ל לדעתו, במה שאמרו: אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שנאמר אשר נואלנו ואשר חטאנו (במדבר יב), כאילו הודו שהדעת והחטא לא ימצאו יחד.

"וגם ישעיה הנביא יראה שהסכים עמהם, במה שאמר: הוי האומרים לרע טוב וגו' (ישעיה ה), כי הנה לא גינה אותם כשיהיו רוצים ברע, כי אין איש אשר לא יכסוף הטוב, אמנם אמר שהם סכלים בהכרתם הטוב והרע, עד שגזרו על הטוב רע ועל הרע טוב, והוא הסכלות על דרך האמת...

"הנה למדנו מכל זה און המלחמה הזאת ומערכותיה, ודרך הנוצח בה והמנוצח... והמנוצח הוא הנפתה אל הטענה שאינה הגונה לו להישמע אליה בעת ההיא, ואוי לו ולרוע מזלו שלא שם לב אל ההקש השכלי ההוא אשר יערכהו לו בדבר הפרטי ההוא, כי הוא הסיבה אשר שם מר למתוק ומתוק למר" (שער עג).

כלומר, רבי יצחק עראמה מסכים לדעתו של סוקרטס כי החטא נובע מן הטעות; כל מזיד הוא למעשה שוגג כיוון שאינו מבין את משמעות מעשיו – וכך הוא מבין את משמעות מאמרם של חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".

באחד מהדיאלוגיים הסוקרטיים מתווכח סוקרטס עם פילוסוף בשם פרוטגורס בשאלה זו; פרוטגרוס סבור שאנשים חוטאים בשל חולשת הרצון, אף כאשר הם מודעים לכל ההשלכות של מעשיהם. לדעתו של פרוטגרוס מסכים המהר"ל, בנתיבות עולם:

"יש חוטא שהוא חומד אל התאוה מן זנות ושאר תאוות, וזהו שאמר "תאהבו פתי", שאין נמשך אחר השכל רק אחר הגוף.

"ולכך יקרא פתי, שאין לו השכל ודעת, וכמו שאמרו כי תשטה אין האשה מנאפת עד שתכנס בה רוח שטות, כי הזנות מעשה חמרי, וכאשר מנאפת, נכנס בה רוח שטות והלך השכל אשר מרחיק התאוות הגופנים" (נתיב התשובה א).

לדעת המהר"ל, אם כן, אין אדם חוטא בלא שנכנסה בו רוח שטות, היינו, רוח הסטייה אחר הסטייה אחר הגוף במקום אחר השכל. לא חוסר ידע הוא הבעיה, כי אם העירוב של שיקולים שאינם שכליים.

רבי יהודה הלוי, בסנגוריה שאותה הוא מלמד על עם ישראל בחטא העגל, משתמש כאמור בשני הנימוקים – הן זה הרגשי והן זה השכלי.

כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם

אך גם שני קווי הגנה אלו – מיעוט המשתתפים והיותם נתונים במצב רגשי ושכלי קשה – לא מספיקים על מנת לבאר את מעשהו של אהרן הכהן. הרי מי שבוודאי הייתה בו את הסגולה, ומי שקשה לומר שטעות שכלית או רגשית העבירה אותו על דעתו – מה גרם לו לשתף פעולה עם חטאם של בני ישראל?

בשאלה זו כבר טיפלו חז"ל, והציעו את תשובתם המפורסמת:

"נאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר ראה חור שזבוח לפניו אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור ומיקיים בי אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ולא הויא להו תקנתא לעולם מוטב דליעבדו לעגל אפשר הויא להו תקנתא בתשובה"(סנהדרין ז.).

לדעת חז"ל, היה מוכן אהרן להשתתף בחטא החמור של עשיית העגל מתוך ידיעה שיעבדו לו, ובלבד שתיוותר לעם דרך אפשרית לשוב בתשובה, דרך שהייתה נחסמת בפניהם לו היו מגיעים לרצח אהרן. מעניין לציין, כי רש"י ותוספות על אתר נחלקו בשאלה האם אהרן צדק בהכרעתו זו – לדעת רש"י עליו נאמר "בוצע ברך נאץ ה'", כלומר שפשרתו (ביצועו) של אהרן היא כניאוץ השם, חס וחלילה, ואילו לדעת התוספות, על מעשהו זה נאמר הפסוק – "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן" (מלאכי ב', ו), כלומר שההליכה בשלום במקרה זה השיבה רבים מעון ופתחה להם את דרך התשובה.

לעומת פירוש זה של חז"ל, מציע רבי יהודה הלוי תשובה מחודשת:

"אבל התנצלות הגדולים שסייעו בעשותו היה בעבור שיראה הממרה מהמאמין כדי להרוג הממרה העובד אותו" (סע' צז).

כלומר, לדעת רבי יהודה הלוי לא הקים אהרן את העגל על מנת להשאיר לבני ישראל פתח לתשובה, כי אם להפך, על מנת להוכיח מיהם הממרים בדעתם ולהביא להפרשתם והריגתם. ייתכן כי כך מסביר רבי יהודה הלוי את הפסוק "כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (שמות ל"ב, כה), וכעין פירוש רש"י שם למילה פרעה "פרוע – מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, כמו ופרע את ראש האשה".

חטא במחשבה ובמעשה

דומני שאף כאן מגלה לנו רבי יהודה הלוי הרבה יותר מאשר רק פירוש מחודש לחטאו של אהרן במעשה העגל; למעשה הוא מסב את תשומת לִבנו לשאלה היכן נעוצה חומרתה של עבירה. אהרן סבר, כי עצם הרצון והתאוה לעבור הם האסורים והם המחייבים את העונש, בעוד הוצאת המעשה לפועל אינה אלא עזר על מנת לגלות בפועל את אותם העבריינים בלִבם ולהעניש אותם.

גם בחז"ל אנו מוצאים, אולי, גישה הדומה לגישה זו של אהרן, לכל הפחות לגבי עבודה זרה –

"מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה שנאמר 'און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה''. ואלא מה אני מקים 'הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם'? מחשבה שעושה פרי הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, מחשבה שאין בה פרי אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.

ואלא הא דכתיב 'למען תפוש את [בית] ישראל בלבם'? אמר רב אחא בר יעקב ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב, דאמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה" (קידושין מ.).

מן הגמרא עולה, כי אדם שחשב לעשות כל עבירה, חוץ מעבודה זרה, ולא עשאה, אינו נענש על המחשבה לבד; ואילו בעבודה זרה מספיקה המחשבה על מנת להיענש. כעת מובן רצונו של אהרן לחשוף את חושבי מחשבות העבודה הזרה על מנת להענישם.

האם אכן צדק אהרן בנקיטת צעד זה על מנת לחשוף את הממרים?

על אף האמור לעיל, רבי יהודה הלוי סבר שלא, ובהמשך הפסקה לגבי תפקודו של אהרן בחטא העגל הוא כותב:

"ואהרן חפץ לגלות מצפונם, ועל כן סייע בעשותו ונאשם בהוצאתו מרים מן הכח אל המעשה".

וכך גם משמע מסיכום המעשה בחומש שמות – "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" (ל"ב, לה).

תפיסה זו של רבי יהודה הלוי, הרואה את האדם כמורכב לא רק מתודעה מופשטת אלא גם מכלי מעשה, וממילא כל עברה שעוד לא התקיימה בכלי המעשה, עוד לא סחפה את כל אישיותו של האדם, מתאימה היטב לאופן הבנתו את המצוות כפי שתיארנו בשיעורים הקודמים.

לא המחשבה עיקר, משנן החבר למלך כוזר חזור והסבר, כי אם המעשה. החטא במחשבה עדיין איננו חמור כל כך, והוצאתו אל הפועל על ידי אהרן לא הייתה רק 'גילוי מילתא בעלמא' כי אם מימוש אסור של מחשבות אלו. למעשה, כוונתו של אהרן עצמו הייתה רצויה, ומכל מקום מעשיו לא היו רצויים ונכונים.

האדם חוטא, אם כן, לא רק בשל מציאות שעליה אין הוא יכול לשלוט, כפי שלמדנו בשיעור שעבר, ולא רק בשל מצוקה רגשית או חוסר ידיעה, כפי שראינו עד עתה בשיעור זה. האדם חוטא גם – ואולי דווקא – מתוך רצון לעבוד את השם, תוך התעקשות על עשיית המעשים שאותם האדם רואה כטובים לעבודה זו במקום שמירה על הציוויים הא-להיים, התעקשות אשר לעיל כינה אותה החבר 'שורש האמונה הוא שורש המרי' (לעיל סע' עז). בביאור ביטוי זה נדון עוד בשיעור הבא, אי"ה.

מכל מקום, בפירוש זה לחטאו של אהרן – אשר מתוך כוונה לעבוד את השם מוצא את עצמו מכין עגל – רומז החבר למעשה לחלומו של מלך כוזר, שם נאמר לו כי כוונתו רצויה אך מעשיו הפולחניים אינם רצויים; כלומר, אף המלאך בחלום שהתחיל את המסע שם דגש על המעשה הנכון ולא רק על הכוונה והמחשבה הרצויים. ממילא מובן, מדוע תגובתו של המלך לדברי החבר היא:

"כבר עזרת עצתי במה שעלה בדעתי ובמה שראיתיו בחלומי, כי אין האדם מגיע אל הענין הא-להי אלא בדבר א-להי, ר"ל במעשים שיצום הא-להים".

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך ויינטרוב, תשע"ה

עורך: בנימין פרנקל