דילוג לתוכן העיקרי

חטא המרגלים ולקחיו

קובץ טקסט

חטא המרגלים ולקחיו*

רש"י – הוצאת דיבת הארץ

לפי רש"י, החטא במרגלים התחיל הרבה לפני שהמרגלים שבו והוציאו את דיבת הארץ רעה. לדעתו החטא היה בעצם שליחתם:
 
"שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר (שם) ותקרבון אלי כלכם וגו', ומשה נמלך בשכינה. אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, יז) 'אעלה אתכם מעני מצרים וגו'', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה."    (רש"י במדבר י"ג, ב)
העובדה שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ וכל העדה האמינו להם וסירבו לעלות לה' – היא תוצאת החטא בלבד, ולא עיקרו.

רבינו בחיי – ביטחון והשתדלות

לעומתו, רבינו בחיי לא מבין מהי הבעיה בעצם שליחת המרגלים. הוא כותב דברים ארוכים בנושא, ונביא רק את מיעוטם. הוא פותח בפסוק ממשלי: "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה' הַתְּשׁוּעָה" (משלי כ"א, לא), וממשיך בשבח ההכנות האנושיות ואי-ההיסמכות על הנס:
"שלמה המלך ע"ה הזהיר כל אדם בכתוב הזה שיעשה כל דבר שיצטרך לעשותו בדרך הטבע כל מה שבכחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנם אינו חל אלא בחסרון הטבע ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים, שיהיו הכנות להשיג בהם חפצו ולעמוד על משאלות לבו, כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו".
ובהמשך הוא מדגיש באופן ברור: "כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם".
וכבר קדמו הרמב"ם בכך, בדבריו המפורסמים בפירוש המשניות על מסכת פסחים, על משנת "ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו" (פסחים ד', ט). הרמב"ם כתב כי משנה זו היא בכלל תוספתא, אבל בכל זאת ברצונו לפרש אותה, "לפי שיש בה תועליות". על ההיגד כי חזקיה "גנז ספר רפואות והודו לו" מביא הרמב"ם את פירושו, שמדובר היה בספר של עבודה זרה שנכתב כדי להתלמד, וחזקיהו גנזו כיוון שאנשים השתמשו בו בפועל להתרפא בו, או שהיה זה ספר עם הוראות מדויקות להכנת רעלים ושיקויי-נגד, וכיוון שאנשים השתמשו בו גם לצורך הרעלים ולא רק לצורך סמי-הנגד, עמד חזקיהו וגנזו.
לאחר מכן מסביר הרמב"ם למה בא להתעסק עם פירוש המושג 'ספר רפואות':
"ולא הארכתי לדבר בענין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו".
הרמב"ם יוצא בשצף-קצף נגד גישה זו:
"ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה".
אמנם, חשוב לזכור כי אחד מאותם 'גרועים שבהמון' שהרמב"ם מדבר עליהם הוא לכאורה הרמב"ן – ובהחלט יש פה גברא אגברא, ולא ניתן להכריע באופן חד-משמעי לכיוון של הרמב"ם.
בתוכחת בחוקותי כותב הרמב"ן את הדברים במפורש:
"והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) 'כי אני ה' רופאך'. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) 'גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים'"       (רמב"ן ויקרא כ"ו, יא)
בהמשך שם מתבטא הרמב"ן במליציות בסגנון זה: "אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם?", יעוין בדבריו שם.
בכל אופן, רבינו בחיי, כאמור, נקט בגישת הרמב"ם בנושא זה, ועלינו לברר היכן התחילה הטעות, איפה הכשל שגרם לחטא הכבד הזה.

הכרה בקושי, הכרה ביכולת ותפילה

כדי לנסות לענות על כך, הייתי רוצה להציע הצעה תיאורטית לחלוטין, ללא השלכה למעשה – לקרוא הפטרה אחרת לפרשת 'שלח'. אנו רגילים להנגיד בין מרגלים ששלח משה לארץ לבין מרגלי יהושע ביריחו, אך נראה שגם ליהושע היה כשל לא-קטן משלו עם מרגלים – בסיפור העי:
"וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֲנָשִׁים מִירִיחוֹ הָעַי אֲשֶׁר עִם בֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר עֲלוּ וְרַגְּלוּ אֶת הָאָרֶץ וַיַּעֲלוּ הָאֲנָשִׁים וַיְרַגְּלוּ אֶת הָעָי: וַיָּשֻׁבוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַל יַעַל כָּל הָעָם כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת הָעָי אַל תְּיַגַּע שָׁמָּה אֶת כָּל הָעָם כִּי מְעַט הֵמָּה."    (יהושע ז', ב-ג)
בהמשך הסיפור יהושע צועק אל ה' דברים שמזכירים מאוד את בכי העם בפרשתנו:
"וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲ-דֹנָי ה' לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן."        (שם, ז)
שוב אנו נתקלים בסיפור שבתחילתו שולחים מרגלים, ובהמשך חוששים מפני יושב הארץ ומעדיפים להישאר בעבר הירדן המזרחי. חז"ל אכן מתחו ביקורת קשה על דבריו של יהושע:
"אמר רב נחמן אמר רב: מאי דכתיב 'תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות'? תחנונים ידבר רש – זה משה, ועשיר יענה עזות – זה יהושע"       (סנהדרין מד ע"א)
משה מתחנן לעבור את הירדן, ויהושע תוהה על הראשונות.
מה יכולים אנו ללמוד מהקבלה זו? נראה כי בכל השתדלות אנושית כזו שרבינו בחיי מדבר עליה, חייבים להיות שלושה מרכיבים חיוניים: השלב הראשון הוא ההכרה בקושי. כן! לכבוש את הארץ זה קשה ומסוכן. מישהו מעלה בדעתו שמדובר במשחק ילדים? אכן – "וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (במדבר י"ג, כח)!
אך המרכיב השני שנדרש הוא – ההכרה בכך שזה אפשרי. סביב נקודה זו התנהל הויכוח בין כלב לבין המרגלים בתחילה:
"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ."        (במדבר י"ג, ל-לא)
מי שיספור את מספר הפעמים ששם ה' מופיע בוויכוח הזה – יגלה שהוא לא מופיע אפילו פעם אחת. זהו ויכוח 'חילוני' למהדרין, בניסוח שלנו: שאלה של הערכת-מצב.
הוויכוח התנהל סביב הנאמר בפסוק "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק" (במדבר י"ג, כב). חז"ל דורשים שרק כלב נכנס לחברון, בעוד כל שאר המרגלים נבהלו מהענקים הנמצאים שם. כלב אומר: אני הייתי שם, אני יודע איך זה – וזה לא 'כצעקתה'. מבחוץ תמיד הדברים נראים הרבה יותר מפחידים ממה שהם באמת.
המרכיב השלישי, לאחר צליחת שני המרכיבים הראשונים, הוא האמונה בה' והתפילה אליו. כאן – לאחר ההכרה בכך שהדרך קשה, אך אפשרית – צריך סייעתא דשמיא כדי להכריע את הכף להצלחה. ומרכיב זה תלוי, כמובן, בשני המרכיבים הקודמים: אם אין בעיה – אז אין צורך להתפלל, כפי שסברו מרגלי יהושע, ואם אין סיכוי – אין טעם להתפלל, כפי שסברו מרגלי משה. ועל כל אחת מהטעויות הללו שילמו ביוקר.
השלב השלישי הוא חיוני מאין כמוהו: באמת היו בעיות בכיבוש הארץ. הקורא את ספר יהושע יראה שבני ישראל לא כובשים אף עיר 'מוקפת חומה מימות יהושע בן נון'. הם לא ערוכים להציב מצור על עיר, אין להם את הכלים או את היכולת לעשות דבר כזה. ההכרעות תמיד נעשות בשדה. איכשהו ה' תמיד שולח אליהם את אנשי העיר: או באמצעות מארב בשדה ו'פיתיון' שגורם לאנשי העיר לצאת אל מחוץ לחומה, או ברית-מלכים שהחליטו לתקוף את ישראל ויצאו לקראתם, או בכל דרך אחרת. הקרבות תמיד נערכים בשדה, וזה בחסדו של ה'.
כמו כן, ישראל אינם מסוגלים להתמודד עם רכב הברזל של הכנענים. בספר שופטים זה מופיע אצל בני יהודה, המנסים לרדת מההר המרכזי אל השפלה: "וַיְהִי ה' אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם" (שופטים א', יט). אותה הבעיה עולה כבר אצל בני יוסף (יהושע י"ז, טז-יח).
ברם גם מול זה אפשר להתמודד, וזה שיעור שהעביר ה' לבני ישראל כבר בשעת יציאת מצרים:
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"     (שמות י"ג, יז)
הדרך הישירה ממצרים לישראל עוברת במישור, ואז בני ישראל היו אמורים לעלות ממצרים הישר לקראת רכב הברזל של הכנענים. "וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף" (שמות י"ג, יח): ובים סוף ניהל ה' מלחמה נגד הרכב של מצרים – נגד "כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו" (שמות י"ד, כג).
זו אמירה ברורה לבני ישראל: אני יכול לעזור במלחמה נגד רכב – בין אם זה בקריעת ים שנמצא בסביבה, ובין אם זה באופן יותר 'מינורי' – כמו שקרה במלחמת דבורה וברק נגד סיסרא, שירד גשם שהפריע למרכבות סיסרא, או כמו במלחמת מכמש, בה נאלץ שאול להתמודד מול "שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב" (שמואל א י"ג, ה).

בין עובדות לפרשנות

אך עדיין לא נחה דעתנו: בכל זאת, נשלחו מרגלים והם חזרו עם הערכה שלילית על הסיכויים – בשביל מה הם נשלחו אם לא כדי להקשיב להם? אז מה אם עומד כלב נגד עשרה? לכאורה יש כאן רוב האומר שהדבר חסר סיכוי, וכבר ציווה משה מפי הגבורה: "אחרי רבים להטות". מי שחושב שלא היו 'תלמידי חכמים' שהיו יכולים להשתמש בטיעונים כאלו כדי להימלט מנקיטת יוזמה בטיעון של פיקוח נפש – מוזמן להסתכל סביבו כיום... אבל התשובה לכך ברורה כשמש: אין פה באמת אחד מול עשרה. גם בהלכה אין שום משמעות לעשרה אנשים שמזינים את החששות האחד של השני במשך ארבעים יום, ובסופו של דבר – הפלא ופלא – מגיעים להסכמה. יש כאן מקסימום אג'נדה נגד אג'נדה.
ועדיין – למה לבחור דווקא ב'שיטת כלב'? כאן אנחנו מגיעים לכשל הבסיסי של המרגלים ושל בני ישראל בעקבותיהם, ללקח שמדינת ישראל הפיקה רק לאחר מלחמת יום הכיפורים: אנשי מודיעין אמורים להביא עובדות בלבד, ולא הערכות. ההחלטות המעשיות נתונות לידי המפקד. משה שלח מרגלים וביקש מהם לראות "אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב" (במדבר י"ג, יח) ועוד סדרת שאלות אינפורמטיביות. את התשובה – העובדתית היבשה – היה אמור לקבל משה לבדו, והוא ורק הוא היה אמור לשקול את הנתונים ולהחליט אם יש לו את הכלים להתמודד עם המצב, להעריך את הכוחות העומדים ברשותו ואת היכולת שלהם להתמודד עם הזירה.
כך, אגב, יש לנקוט ביחס לכל דבר ועניין: גם לימודים באוניברסיטה, לדוגמה – חייבים להיות מוגבלים בסייג המהותי הזה: בכל תחום יש להפריד בין העובדות היבשות ובין הפרשנות והמסקנות, שלרוב יוצאת מתוך הנחות היסוד והשקפת העולם של המרצה, והעובדות אינן אלא תימוכין להן, ולא מכריחות אותן. כך בלימודי מקרא, היסטוריה ותלמוד – אך גם במדעי המדינה ובהיסטוריה. אני מבין יותר בתחומים הראשונים ולכן הזכרתי אותם, אבל בעצם בכל מדע – יש להבחין בין הכלים המדעיים והניתוח היבש ובין המסקנה הערכית.
יכולה לבוא שיטת הרבדים ולנתח לתפארת את מהלך הסוגיה – על שכבותיה השונות ותיארוכן המדויק – אך מכאן ועד לומר שמדובר באוסף כפריים פשוטים שכתבו את הגמרא יש צורך ב'קפיצה', המבוססת על הנחות יסוד שמקומן אינו בבית המדרש. כך, אגב, יש לנקוט גם ביחס לדברים שלי-עצמי... על כל אחד להפריד בין הנתונים היבשים ובין המסקנה, ורק על פי זה להעריך את הדברים.
 

רמב"ן – ציפייה להתנהלות נבואית

עד כאן צעדתי בשיטת רבינו בחיי בהבנת החטא בפרשה. אך ברצוני עכשיו ללכת בעקבי הרמב"ן בפרשת בחוקותי, כדי לנסות להבין גם שיטה זו לעומק.
הדברים שציטטתי לעיל מהרמב"ן באמת יפים ומרגשים, אך בפתח דבריו הוא מגביל אותם בסייג חמור: "והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל". מתי בדיוק בני ישראל שלמים הם ורבים? איך יכולים אנו לדעת מתי דברי הרמב"ן הללו רלוונטיים? במובן מסוים, נראה שהכותרת הזו כשלעצמה היא הנס היותר-גדול.[1]
אז מתי ישראל שלמים הם? מתי דברי הרמב"ן רלוונטיים? אינני יודע. אבל אני כן יודע שישנם מצבים בחיי האומה, בהם הקב"ה מתגלה לעיני ישראל כולם – ובהם עלינו לסמוך עליו ועל מלכותו. ובהחלט, מסע הכניסה לארץ היה אמור להיות מעמד כזה, כפי שקרה בפועל בספר יהושע – שארון ה' עבר לפני העם והכרית את הירדן. גם כאן נסע הארון שלושה ימים לפני העם לתור להם מנוחה.
לטעמי, משול השולח מרגלים לפני הכניסה לארץ במצב הזה, למי שמגיע למעמד הר סיני עם מטף לכיבוי אש ובגד חסין-אש: רק ליתר ביטחון... לא יעלה על הדעת! הקב"ה מתגלה לעיני כל ישראל על הר סיני – לא ייתכן שמישהו יחשוש למות מהעסק הזה. כן! במצבים כאלו עלינו 'לסמוך על הנס', וללכת אחר א-לוהינו באש ובמים.

הנבואה וההלכה

בספר מלכים אנו מוצאים שאסא משחד את מלך ארם לעזור לו במלחמתו נגד בעשא:
"וַיִּקַּח אָסָא אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַנּוֹתָרִים בְּאוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית מלך הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנֵם בְּיַד עֲבָדָיו וַיִּשְׁלָחֵם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶל בֶּן הֲדַד בֶּן טַבְרִמֹּן בֶּן חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם הַיֹּשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק לֵאמֹר: בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ בֵּין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ שֹׁחַד כֶּסֶף וְזָהָב לֵךְ הָפֵרָה אֶת בְּרִיתְךָ אֶת בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲלֶה מֵעָלָי."   (מלכים א ט"ו, יח-יט)
ויבואו אנשי ההלכה ויגידו: מה הבעיה בלקיחת אוצרות בית ה'? מעילה. אך אסא עומד כאן בפני פיקוח נפש, ולא מצאנו מעולם שפיקוח נפש אינו דוחה מעילה! טוב עשה אסא, שלימד אותנו פרק זה בהלכות מעילה.
אבל ברור שהנבואה מבקרת כאן את פועלו של אסא: עומדים בפניך שני 'בעלי ברית', שתי מלכויות שיכולות להיות בעזרתך. אתה פונה מאחר מלכות ה' אל מלכות ארם בבקשת עזרה במלחמה. לא יקום ולא יהיה! וכאן ננעצת בו הביקורת, בהעדפת מלכות בשר ודם על פני מלכות ה'. גם אם ההלכה יכולה להבין את המהלך הזה, הנבואה מתנגדת לו בכל תוקף.
מפורסם הסיפור ממסכת ברכות (לב:-לג.) על החסיד שעמד בתפילה ובא ההגמון ונתן לו שלום, ולא החזיר לו שלום. כשתמה ההגמון על טיפשותו ועל חוצפתו, שסיכן עצמו בכך שההגמון יהרגנו, הסביר לו החסיד שקל וחומר בדבר: אם ההגמון לא היה מחזיר שלום להדיוט בדברו עם מלך בשר ודם, כל שכן שהחסיד – שהיה עסוק בשיחה עם מלך מלכי המלכים, "שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים", שלא יענה שלום להגמון.
וכל אנשי ההלכה עומדים מול הסיפור הזה ותמהים: הרי הלכה מפורשת היא באותה גמרא ובשולחן ערוך (או"ח ק"ד, א) שאם מלך נכרי שואל בשלומו – משיב לו שלום, מפני סכנת נפשות! אך אותו חסיד נהג על פי משנת חסידות, הגורסת כי ה' נוכח בכל עת ובכל שעה – גם לאחר החורבן, וגם כשאין נבואה, ועל האדם בתפילה לנהוג כעומד מול מלך מלכי המלכים, וממילא אין לו להפסיק בתפילה גם מפני סכנת נפשות – עליו לסמוך על הקב"ה שיצילנו.
הגמרא במסכת מגילה (ז.) מנסה להביא ראיות לכך שמגילת אסתר ברוח הקודש נכתבה. 'ראיות' זו מילה בעייתית בהקשר הזה: "תניא, רבי אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר 'ויאמר המן בלבו' (אסתר ו', ו)"– ומי הגיד לכותב המגילה מה אמר המן בלבו?" נו, אם קבלה היא נקבל – אבל אם מן הדין, ודאי וודאי שישנה תשובה...
לדידי ברור מפסוק אחד באופן מוחלט, שאסתר ברוח הקודש נאמרה:
"וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת."      (אסתר ד', יג-יד)
מניין לו למרדכי הביטחון שרווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר? מנין לו שהטיעון המנצח הזה אמור לגבור על השיקולים הרציונליים שהפעילה אסתר? למרדכי ברור דבר אחד – מול מלכותו של מלך מלכי המלכים, אין חוששים למלכותא דארעא. רוח והצלה יעמוד ליהודים, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.
וכך מוכר לנו גם מסיפור תלמודי, בתקופת גזירות קשה:
"פעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל, שכל המניח תפילין על ראשו - יקרו את מוחו. והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק. וראהו קסדור אחד, רץ מלפניו ורץ אחריו. כיון שהגיע אצלו - נטלן מראשו ואחזן בידו. אמר ליה: מה בידך? - אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה. לפיכך היו קוראין אותו בעל כנפים."       (שבת קל ע"א)
וממשיכה הגמרא ומבארת:
 
"מאי שנא כנפי יונה דאמר ליה, ולא אמר ליה שאר עופות? – משום דדמיא כנסת ישראל ליונה, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ, מה יונה זו כנפיה מגינות עליה, אף ישראל - מצות מגינות עליהן."
מול מצוותו של מלך מלכי המלכים אין שועים לגזירות המלכות.
כמובן, הדברים הללו דומים להסברנו לגבי הלכות קנאות – 'קנאים פוגעים בו' וכדומה: תופעות שההלכה היבשה לא יכולה להכיל – אין מורין כן – אבל הנבואה והחסידות מכירות בהן.
מצבים שבהם חיי האומה נמצאים בסכנה – בין פיזית ובין רוחנית – דורשים נקיטת יוזמה החורגת מהכללים הרגילים ומהסעיפים הקטנים והחישובים שהם מולידים. וכמובן, כמו שבהלכות קנאות יש לסייג חזור וסייג את השימוש בהן – כך גם בדברים הללו: יש לזכור שהרבה פעמים סמכו אנשים על הנס בתקווה שה' יושיע וה' יציל, וכל שהובילו אליו הוא המטת חורבן על עם ישראל.
אינני יודע, כאמור, כיצד מזהים מצב כזה. אבל אני יודע שישנם מצבים כאלו, גם כיום – בהם ה' מתגלה אל עמו, ובהם עלינו להישען על אבינו שבשמים, גם כאשר שיקולים קטנוניים כאלו ואחרים דורשים, לכאורה, התנהלות שונה, 'פרגמטית' יותר.
גם בקריעת ים סוף, בהישענותם הבלתי-רציונאלית של ישראל על הקב"ה, הנס הגדול שאני רואה הוא בעיקר לאחר מכן– בשירת הים, כאשר כל ישראל אמרו ביחד שירה אחת והודו לה' שגאלם מיד צר, וחתמו בהמלכתו לנצח: "ה' ימלוך לעולם ועד".
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן
עורך: אלישע אורון, תשע"ח
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 
 
*     השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת שלח, סוכמה על ידי עמנואל מאייר ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.
[1]     כך נראה לומר ביחס לירידת המן: "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ" (שמות ט"ז, יח). רגילים לדבר על הנס הגדול, שכל אחד לקט כפי יכולתו, ובכל זאת גילו שכולם לקטו את אותה הכמות בדיוק. אני אוהב לדבר על נס גדול הרבה יותר, אדרבה: לא לקטו כל אחד כפי יכולתו, אלא במידה – 'וימדו בעומר' אינו לאחר הלקיטה, אלא במהלך הלקיטה: מי שרגיל היה להעדיף לא הרבה, והרגיל להמעיט לא החסיר – כולם כאחד נשמעו להוראת משה לקחת עומר לגולגולת. זה נס הרבה יותר מרשים מבחינתי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)