עירובין | דף מד | חזרת "היוצאים להציל"

המשנה בדף מד עמוד ב פותחת פתח לאחד הדיונים המורכבים והמעשיים ביותר בהלכות פיקוח נפש. פרקנו כולו עוסק במי שיצא חוץ לתחום, שאיננו רשאי לזוז ממקומו, ומוכרח להישאר בתוך ד' אמות. המשנה קובעת, כי ישנו יוצא דופן אחד בהלכה זו:

"כל היוצאים להציל חוזרין למקומן".

כלומר, מי שיצא ברשות משום פיקוח נפש, רשאי לחזור למקומו. הגמרא מוסיפה על כך, שאם מדובר על כוח צבאי שיצא להציל, הוא רשאי אף לשאת את כלי הנשק אל העיר. הרמב"ם (הלכות שבת ב, כג) הסביר את טעם ההלכה:

"וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא".

אם נחמיר על היוצא להציל, ונעמידנו בד' אמותיו שמחוץ לתחום עד סוף השבת, הוא יחשוש להבא לצאת למבצע ההצלה. לכן, יש להקל עבורו, ולעודדו להצאת להציל גם להבא. בסגנון שונה מעט מנסחים זאת התוספות בסוגייתינו (מד עמוד ב, ד"ה כל היוצאין): "התירו סופן משום תחילתן".

השאלה הכבידה שהטרידה ראשונים ואחרונים היא עד כמה ניתן להרחיב היתר זה של "נמצאת מכשילן". כך, למשל, טענו רבים מן הפוסקים, שהכלל "התירו סופן משום תחילתן" מתייחס אך ורק לאיסורי דרבנן (כפי שכתב בפירוש המגן אברהם סימן תצז, ס"ק יח-יט). על פי גישה זו, יש להניח שתחומין דרבנן, וכן שטלטול כלי הנשק אסור מדרבנן בלבד, כנראה משום שמדובר על כרמלית, ולא על רשות הרבים גמורה.

דרך אחרת בפוסקים קובעת, שההיתר הנזכר בסוגייתינו מתייחס למצב שבו השהות באיזור הלחימה מסוכנת, ומשום כך התירו לחיילים לחזור למקומם. במצב שבו אין כל בעיה להישאר במקום ההצלה עד צאת השבת (כגון רופא שהוזעק בדחיפות לבית חולים), אין כל היתר לשוב בשבת.

כאמור, העמדה ההלכתית הרווחת בין הפוסקים היא, כי אין להתיר איסור תורה כדי לחזור מן ההצלה. ההשלכה המעשית היא, שאיש ביטחון שהוזעק למשימה בשבת, או רופא שהוזעק לבית חולים, אינם רשאים לשוב לביתם ברכב. חזרה על ידי נהג גוי, הכרוכה באיסור דרבנן בלבד, מותרת לדעת פוסקים רבים, אך הנסיעה ברכב אסורה. כמובן, אם השהות במקום ההצלה מסוכנת (כגון איש ביטחון המצוי בשטח אויב), או שיש צורך בחזרה משיקולים של פיקוח נפש (אמבולנס שנסע לבית חולים בשבת, ועליו לשוב למקומו כדי להיות כשיר לקריאות נוספות), ההיתר ברור ומרווח. אך חזרה משיקולים של נוחות - אסורה. כך כתבו בפשטות הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי, אורח חיים ב, סימן י); הרב שלמה זלמן אויערבך (שו"ת מנחת שלמה, חלק א סימן ח); הרב אליעזר יהודה ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר, חלק ח סימן טו פרק ז) ועוד רבים.

לעומתם, יצא הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, אורח חיים ד' סימן פ') בכוח דהיתרא, והוכיח מן התוספות בסוגייתינו (ומן הרשב"א במסכת ביצה דף יא) כי היתר סופן משום תחילתן הוא היתר גורף, הנוגע גם לאיסורי דאורייתא. לכן, התיר הרב פיינשטיין לאנשי "הצלה" שהוזעקו להצלת נפשות בקצה אחד של העיר ניו-יורק, לשוב לביתם ברכב בשבת, כדי שלא יהססו מלצאת ולהציל לעתיד לבוא. דברים דומים הובאו גם בספר "ארחות רבינו" (חלק א, עמוד קנה) בשמו של החזון אי"ש, שהתיר לרופא שהוזעק לבית החולים בשבת לשוב לביתו ברכב.

כאמור, שאלה זו שכיחה מאוד בתחומי הרפואה והביטחון, וקשה לקבוע בה הלכה פסוקה. אפילו הרב ולדנברג, אשר מסתייג מן ההיתר לשוב ברכב ממקום ההצלה, כתב לשניים משואליו (שו"ת ציץ אליעזר, חלק כא סימן נט; חלק כב סימן צה) כי אף שהוא עצמו מחמיר, הרי שהסומך על דעת הרב פיינשטיין - אין מוחים בידו. כך סוכמו הדברים בספר "קשרי מלחמה" (בהקדמה לכרך א) של הרב איל קרים, ראש תחום ההלכה ברבנות הצבאית:

"ברור שלא ניתן לכתוב בספר פסק המתיר את החזרה בשבת ללא סייגים, משום שהדבר יגרום לאנשים לדמות מילתא למילתא, וכולם יתחילו לנסוע בשבת גם כשאסור ... מאידך, לא ניתן לכתוב בספר פסק הלכה כוללני האוסר את החזרה בשבת, משום שישנם מקרים חריגים, שבהם יש להקל ולהתיר. לאחר שהתייעצתי עם שלושה רבנים מפוסקי דורנו, התנבאו שלושתם בסיגנון אחד, שיש לכתוב בגוף התשובה בספר "יעשה שאלת חכם".