חומש הפקודים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

חומש הפקודים / הרב אהרן ליכטנשטיין


לפרשת נשא*

"נשֹא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבֹתם למשפחֹתם. מבן שלֹשים שנה ומעלה עד בן חמִשים שנה תפקֹד אותם..." (ד', כב-כג).

חז"ל בכמה מקומות מכנים את ספר במדבר "חומש הפקודים" (ראה למשל יומא סח:), כיוון שבתחילתו פוקדים את בני ישראל מספר פעמים. התורה מרבה להשתמש בהקשר זה בשורש פ.ק.ד., ולא בשורש ס.פ.ר. או מ.נ.ה., ונראה שלעובדה זו ישנה משמעות רבה. השורש פ.ק.ד. מופיע בתנ"ך מספר פעמים במשמעות של זכירה: "וה' פקד את שרה" (בראשית כ"א, א), "פקֹד יפקֹד א-להים אתכם" (שם נ', כה), "פקֹד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים" (שמות ג', טז), ועוד. בדרך כלל אין מדובר בזכירה סתם, אלא בזכירה הגוררת אחריה התייחסות ותשומת לב: הקב"ה זכר את עם ישראל וגאל אותו, זכר את שרה ונתן לה בן וכו'. לפעמים ההתייחסות היא לרעה ולא לטובה: "וביום פֹּקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב, לד), "על כן אפקֹד עליכם את כל עונתיכם" (עמוס ג', ב).

פעמים רבות, כאשר סופרים קבוצה גדולה של אנשים, מתעלמים מן המאפיינים של הפרטים השונים, ומחפשים את המספר הכולל בלבד. מתמקדים בצד הסטטיסטי, ומתעלמים מן הצד האנושי. הרב עמיטל דיבר פעמים רבות על ההבדל בין 'שם' ל'מספר', בפסוק "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא" (ישעיהו מ', כו). 'מספר' נוגע לכמות הכוללת, ומתעלם מייחודו של כל פרט ופרט, ואילו 'שם' מייצג את המיוחד שבכל פרט ואת השוני שלו מאחרים.

לא לחינם, אפוא, השתמשה התורה בשורש פ.ק.ד. בבואה לדבר על ספירת עם ישראל. התורה באה לומר, שאין המניין בא לבטל את הצד האנושי או לטשטש את ייחודם של הפרטים. לכל אדם בישראל מגיע יחס מיוחד ותשומת לב מיוחדת.

"ועמודי החצר סביב ואדניהם, ויתֵדֹתם ומיתריהם, לכל כליהם ולכל עבֹדתם, ובשֵמֹת תפקדו את כלי משמרת משאם" (ד', לב).

השורש פ.ק.ד. מופיע כאן אפילו לגבי כלי המקדש. כלים אלו אינם חפצים בעלמא. יש בהם קדושה וייחוד, ויש להתייחס אליהם בהתאם.

מן הפרשה עולה עוד, שבני לוי נמנו בנפרד משאר השבטים. מפקד קשור כאמור להתייחסות ולתשומת לב, ומכאן שהקב"ה מתייחס אל הלוויים בצורה מיוחדת, ובחר בהם מכל העם לשרתו.

בספר תהילים מופיעה מספר פעמים המילה "פיקודים" שמשמעה מצוות: "פִּקודי ה' ישרים משמחי לב" (י"ט, ט), "נאמנים כל פִּקודיו" (קי"א, ז), "כי פִּקודיך נצרתי" (קי"ט, נו), ועוד. זוהי משמעות נוספת לשורש זה, וניתן ללמוד מן השימוש בו מסר חשוב. המצוות אינן סתם הוראות, הן הדרך שבה מתייחס אלינו הקב"ה, והדרך שבה אנחנו מתקשרים אליו. זהו הדבר המרכזי המבדיל בינינו לבין אומות העולם. כאשר מתייחסים לאדם מישראל, יש לזכור שהוא קודם כל מצֻווה, מקבל פקודות. זהו המאפיין הבולט של אישיותו.



* השיחה הועברה בליל שבת פרשת נשא תשנ"ז, וסוכמה ע"י מתן גלידאי.