דילוג לתוכן העיקרי

חולין | דף ח | דוחקא דסכינא

לאחר סוגיה ארוכה של מספר דפים שעסקה בעניינים שונים, שבה הגמרא בדף ח' לעסוק בהלכות שחיטה. הגמרא בוחנת היבטים שונים הנוגעים לסכין השחיטה, ומזכירה בין היתר את דינה של סכין שהשתמשו בה לחיתוך מאכלים אסורים. סוגיה זו ופירושי הראשונים עליה הינה מקור מרכזי ב"הלכות סכינים".
כלל בסיסי בהלכות איסור והיתר הוא שטעם עובר מגורם אחד לגורם אחר על ידי חום. הבישול, הצלייה, האפייה ודומיהם – הם המסוגלים להעביר טעם ממאכל זה למאכל אחר, או ממאכל לכלי. אחד הגורמים המייחדים את הסכין הוא בכך שמתאפשרת בו בליעת טעם גם בצונן. כך מחדשת הגמרא בסוגייתנו:
"דכולי עלמא בית השחיטה צונן; מאן דאמר מדיח – שפיר, מאן דאמר קולף – אגב דוחקא דסכינא בלע".
המושג "דוחקא דסכינא" (אשר נזכר גם בגמרא להלן בדף קי"ג) קובע, כאמור, שהסכין עשוי לפלוט את האיסור הבלוע בו ולהעבירו לבשר גם אם נניח שמקום השחיטה צונן, ואין חום שיעביר את הטעם.
התוספות והרשב"א מסבירים שלהלכה אין מקבלים את כוח הבליעה מדוחק הסכין בפני עצמו, ולכן דבר מאכל קר שנחתך בסכין של איסור אינו נאסר בעצמו (ובלבד שהסכין נקי, ולא דבוקה בו ממשות של איסור). עם זאת, ישנם שני תרחישים שבהם סכין עשוי להעביר טעם. התרחיש האחד – כאשר מדובר על בית השחיטה, שאף שמבחינה הלכתית מוגדר צונן, סוף סוף יש בו חמימות כלשהי. אותה חמימות איננה מעבירה טעמים בכוחות עצמה, אך בשילוב עם דוחק הסכין היא עשויה להעביר טעם. התרחיש השני – כאשר חותכים מאכל חריף בסכין, ואז השילוב שבין החריפות והדוחק מעביר את הטעם (בכך עוסקת הסוגיה להלן בדף קי"א).
הפוסקים בחנו מקרים שונים שבהם ניתן לתאר פעולות דומות לזו של "דוחקא דסכינא", גם לא על ידי סכין. כך, למשל, כתב בספר "חכמת אדם" (נ"ו, ב') שהקרש שעליו חותכים מאכלים נוטל חלק באותה פעולה של "דוחקא". אשר על כן, אם חתכו דבר חריף (כגון בצל) על קרש בשרי, הוא הופך לבשרי מעצמו, מחמת הדוחק.
דוגמה מעניינת עוד יותר נזכרה בשו"ת יביע אומר (אורח חיים ג', סימן כ"ד אות ט'). הוא דן שם בשאלה שהעסיקה כמעט את כל המשיבים במאה השנים האחרונות, והיא: האם אדם המרכיב שיניים תותבות רשאי לאכול בהן גם בשר וגם חלב. לשאלה זו צדדים שונים ומגוונים, והם מפורטים באותה תשובה. אחת הטענות המרכזיות של הגר"ע יוסף היא שדברי מאכל שנכנסים לפה אינם חמים מאוד, ולכן אינם נבלעים בשיניים התותבות. עם זאת, ברור שישנה חמימות כלשהי בדברי המאכל, ומכאן הוא מקשה:
"ובאמת שיש מקום להעיר לחומרא, משום דהואיל ואיכא דוחקא בלעיסת המאכל על ידי השיניים, יש לומר דלכולי עלמא אף בכלי שני מבליע ומפליט. וכעין מה שכתבו התוספות בחולין (ח:)...".
הגר"ע יוסף סבור שחום המאכלים הנכנסים לפיו של אדם איננו נמוך מהחמימות הקלה שבבית השחיטה, ועל פי דברי התוספות בסוגייתנו חמימות זו יוצרת בליעה והפלטה בצירוף דוחק הסכין. לדבריו, היה מקום להחמיר ולראות את פעולת הלעיסה כפעולה השווה לדחיקת סכין. אמנם, למעשה הוא שולל חומרא זו, ומסיק:
"ומכל מקום יש לחלק בין דוחקא דמדוכה לדוחקא שעל ידי השינים בלעיסה".
לאמור – לא כל רמות הדוחק שוות, וכדי לאפשר את הבליעה יש צורך בדוחק ניכר כמו זה של סכין או מכתשת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)