שקלים | דף כ | חובת נסכים של גר שמת

אחת התקנות עליה מדובר במשנתנו היא לגבי גר שמת:

גר שמת והניח זבחים: אם יש לו נסכים - קריבין משלו, ואם לאו - קריבין משל ציבור

המקרה בו עוסקת תקנה זו הוא מקרה של גר שמת והניח בהמות זבחים, על פי התקנה אם יש לו נסכים שהפריש אותם בחייו או שאותו הדר הפריש כסף לצורך קניית הנסכים אז הם קרבים משלו. אם אותו גר לא הפריש נסכים בחייו או כסף, מקריבים את הנסכים מכספי הציבור.

מהי ההגדרה של 'יש לו נסכים'? נראה שהחילוק בין המצב בו הגר השאיר נכסים לבין מצב בו הוא לא השאיר נכסים הוא בכך שאם הוא הפריש נסכים לפני מותו (סולת, שמן ויין לצורך הנסכים או כסף לשם רכישת מצרכים אלה) משתמשים בהם לצורך נסכיו. אולם, אם נשאר רק רכוש חולין, רכושו, לאחר מותו הינו הפקר ולכן לא ניתן להשתמש בממונו לקנין הנסכים. הסיבה שרכושו הוא כהפקר מוזכרת במסכת יבמות (דף מח ע"ב) שם נאמר שגר שהתגייר דינו כדין קטן שנולד, ועל כן , אם לא נשא הגר אישה ונולדו לו ילדים לאחר גיורו - נמצא שאין לו יורשים. זאת בשונה מישראל שתמיד יש לו מי שירש אותו.

רבי שלמה סיריליאו מבאר את האמור במשנה בצורה שונה, לדבריו כוונת הביטוי 'אם יש לו נסכים' היא שאם נשאר מממונו של אותו גר (כלומר, שעדיין לא זכו בו), אזי מביאים מכסף זה את הנסכים. פירוש זה ניתן להסביר בכך שהחיוב של הבאת הנסכים משעבד את הקרקעות של הגר, שכן קרבן הינו חיוב ממוני, ולכן אם יש לגר נכסים כגון קרקעות יש למכור אותן ולקנות בכסף זה את הנסכים שלו. באופן דומה כתב רבי שלמה בן אדרת (בחידושיו על מסכת בבא קמא דף מט ע"ב ד"ה משכונו של גר ביד ישראל ובא ישראל אחר והחזיק בו), לדעתו אף המטלטלים מנכסי הגר, שמת בלא יורשים, משועבדים לחובות שלו – רק לאחר שפרעו את החובות שלו ניתן לזכות ברכוש.