דיני חדש ופת עכו"ם

א. דין 'חדש'

הדינים הבסיסיים של איסור חדש

בספר ויקרא כג, ט- יד התורה אוסרת לאכול תבואה לפני הקרבת העומר (איסור 'חדש'):

(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.

(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן...

(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אלוקיכם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

מה הם המינים הנאסרים מדין חדש? בתורה מופיע "לחם קלי וכרמל", והמשנה בחלה (א', א) מפרטת את המינים שנאסרו: חיטים, שעורים, כוסמין, שבולת שועל ושיפון,[1] וכן נפסק בשו"ע (רצ"ג, א).

מה מתיר את התבואה באכילה? בגמרא במנחות (סח.) מבואר שבזמן המקדש הקרבת העומר (בט"ז בניסן) הייתה מתירה את התבואה החדשה, אך כיוון שלא ניתן היה לדעת אם העומר הוקרב כבר או לא, ניתן להניח שעד חצות הוא כבר הוקרב, ולכן מחצות היום של ט"ז בעומר התבואה הייתה מותרת. לאחר החורבן העומר מותר מדאורייתא בי"ז בניסן. בחו"ל יש תמיד ספק באשר לתאריך, ולכן התבואה מותרת רק בי"ח בניסן, מספק. (גמרא, שם; רמב"ם, מאכלות אסורות, י', ב).

התנאים להיתר התבואה

במשנה (שם) נאמר שעומר מתיר תבואה שהשרישה לפני הקרבתו, ויש מחלקות מהו זמן ההשרשה: הש"ך (רצ"ג, ב) הביא בשם תרומת הדשן (קנ"א) שההשרשה היא שלושה ימים מן הזריעה,[2] והדגול מרבבה (ג) הוכיח שהדעה המקובלת היא שבועיים מן הזריעה. בחתם סופר (שו"ת, ק'; רפ"ד; רפ"ו), במשכנות יעקב (ס"ד) ובשאילתות (פרשת בהר) מבואר שיש לחלק בין קליטת אילנות, שלוקחת שבועיים, לבין קליטת זרעים, שלוקחת שלושה ימים.

במקרה שהתבואה לא השרישה קודם לעומר, אז העומר של השנה הבאה יתיר אותה. למשל, תבואה שנזרעה בט"ו בניסן, תהיה מותרת רק בי"ז בניסן בשנה הבאה.

במקרה של תבואה שלא ידוע אם היא השרישה בזמן, כתב הרא"ש (שו"ת, ב', א) שהיא מותרת לאחר הפסח מכוח ספק ספיקא: שמא היא משנה שעברה ושמא השרישה קודם לעומר, וכך פסק הרמ"א (שם, ג).[3] אולם, אם יודעים בוודאות שהתבואה השתרשה לאחר העומר אסור לאכול ממנה, וכן אם ידוע שרוב אותו המין השריש לאחר העומר, אף אם לא ידוע תאריך ההשרשה של התבואה הספציפית שעומדת כעת לאכילה (ש"ך, שם, ג). אולם, גם במצב שכזה היו פעמים בהם הנחה הרא"ש שלא להורות לרבים לאיסור, מטעם "מוטב יהיו שוגגים". באלו מצבים אומרים כך? הרמ"א (שם, ג) כתב ש"במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו",[4] והש"ך (ו) ביאר שכאשר המצב שונה יש למחות במקלים לא רק בוודאי חדש, אלא גם כאשר יש ספק אחד בלבד.

חדש בחו"ל

במשנה בקידושין לו: - לז. יש מחלוקת בין תנא קמא לבין ר"א לגבי איסור חדש בחו"ל, והגמרא מבארת שלדעת ת"ק חדש מותר בחו"ל, ולדעת ר"א חדש אסור בחו"ל מדאורייתא. יסוד מחלוקתם הוא בשאלה כיצד לדרוש את המילה "מושבותיכם" (ויקרא, שם, יד): לדעת תנא קמא מילה זו מלמדת שאיסור חדש הוחל על בני ישראל בכניסתם לארץ רק לאחר ירושת הארץ וישיבה בה, ולדעת ר"א המילה מלמדת שאיסור חדש נוהג בכל מקום, דהיינו גם בחו"ל. ניתן לבאר כי לדעת תנא קמא איסור חדש ממוקד בחפצא - האיסור נובע מקדושת התבואה המחייבת מעשה מתיר, בדומה לתרומות ומעשרות, ולכן האיסור חל רק בארץ ישראל. אך לדעת ר"א האיסור ממוקד בגברא - יש איסור על הגברא לפני הקרבת העומר, ולכן לא משנה מאיפה התבואה.

בסוגיה אין הכרעה ברורה, אך בסופה מובאת ברייתא ובה רבי שמעון בר יוחאי סובר כר"א, וגם סתם משנה בערלה ג', ט סוברת שחדש אסור מדאורייתא גם בחו"ל. לאור משנה זו פסקו הרי"ף (קידושין, טו. באלפס), הרא"ש (קידושין, א, ס"ב; שו"ת, ב', א) והרמב"ם (מאכלות אסורות, י', ב) כר"א, שחדש אסור מן התורה גם בחו"ל. אולם, האור זרוע (מובא בתרומת הדשן, קצ"א), ור' ברוך (הובא ברא"ש [שם] ובעוד ראשונים) פסקו כתנא קמא, וטענו שלהלכה חדש אסור בחו"ל מדרבנן בלבד; האיסור הוא משום ארץ ישראל ("אטו ארץ ישראל"), ולכן רבנן גזרו רק על המדינות הסמוכות לארץ ישראל, ולא על אירופה וכדומה.[5]

חדש בשל גויים

התוספות (קידושין לו: ד"ה "כל") והמרדכי (קידושין, תק"א) דייקו מהירושלמי (ערלה ג', ז) שאיסור חדש נוהג אף בתבואה של גויים, וכן פסק הרא"ש (בשו"ת שם).[6]

למעשה, העולם נהגו להקל בחדש בחו"ל, ופוסקים שונים העלו מספר הסברים לכך:

א. הב"ח (רצ"ג) העלה שאיסור חדש לא כולל תבואת גויים. הוא מביא ראיה לדבריו מן הסוגיה בר"ה יג., הדנה בהקרבת העומר על ידי בני ישראל בכניסתם לארץ, אז הייתה בארץ תבואת גויים. הגמרא מביאה הוכחה לכך שהעומר הוקרב מן הפסוק "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח" (יהושע, ה', יא), והיא מדייקת שהכוונה היא לאחר הקרבת העומר, ומכאן שהעומר הוקרב. אך אם איסור חדש נוהג בשל גויים, אומר הב"ח, הגמרא לא הייתה נזקקת לדיוק זה, שכן האכילה אסורה לפני הקרבת העומר, והעובדה שבני ישראל אכלו מן העומר (כנאמר במפורש בפסוק) מוכיחה שהעומר הוקרב. רק אם נניח שתבואת גויים פטורה מאיסור חדש יש צורך בדיוק מן הפסוק.[7]

ב. הט"ז (שם, ב - ד) דחה את הב"ח, והעלה שניתן לסמוך על דעת תנא קמא (שחדש לא נוהג בחו"ל) בשעת הדחק "דחייו של אדם תלוי בשתיית שכר שעורים ושבולת שועל"[8], כיוון שלא נפסקה הלכה במפורש כדעת ר"א.[9]

המשנה ברורה (תפ"ט, מה) מביא את שתי הטענות הללו, אך לדעתו יש להחמיר:

והנה אף שאין בידינו למחות ביד המקילין מ"מ כל בעל נפש לא יסמוך על התירים הללו ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו כי להרבה גדולי הראשונים הוא איסור דאורייתא בכל גווני[10].

לעומת זאת, ערוך השולחן (יו"ד, רצ"ג, ד) נוטה להקל:

אין בזה שום ספק שהעולם סוברים דחדש בחו"ל דרבנן, וכיון שכך, לא גזרו, רק על המדינות הקרובות לארץ ישראל, ואיך יגזרו על המדינות הרחוקות כשלנו, שנצטרך להמתין יותר מחצי שנה מזמן הקציר, דבר שאין הציבור יכולים לעמוד בו, ולכן כל בית ישראל נקיים ולא נכשלו באיסור חס וחלילה.[11]

מבחינה מעשית, בארץ ישראל כמעט ואין בעיה של איסור חדש בתוצרת המקומית, ועיקר הבעיה היא במוצרים מיובאים שיש בהם מרכיבים של חמשת מיני דגן. לפיכך, נראה כי גם למסתפקים בכשרות רגילה, ראוי ונכון בארץ ישראל להימנע מלאכול מוצרים מחו"ל שיש בהם חשש 'חדש';[12] אך במדינות בהן קשה לשמור על כך, ניתן להקל ולאכול 'חדש', כדברי ערוך השולחן לעיל[13].

ביטול חדש

הט"ז (שם, א) כותב שעיסה שנילושה בשמרים של חדש נאסרת, ולא ניתן לומר שהחדש בטל ב60, וזאת משתי סיבות:

א. דבר העשוי לטעם לא בטל אפילו באלף.

ב. חדש הוא דבר שיש לו מתירין, שלא בטל אפילו באלף.

אולם, הפתחי תשובה (שם, ג) הביא בשם המשכנות יעקב (ס"ה) שניתן להקל בכך.

ב. פת עכו"ם

יסוד הגזרה

במשנה בע"ז לה: נאמר שרבנן אסרו פת עכו"ם ובישול עכו"ם. הטעם לגזרת פת עכו"ם מפורש בגמרא (לו:) - "פתן ושמנן משום יינן, ויינן משום בנותיהן", כלומר למנוע מצב של קרבה שיכול להביא ח"ו לנישואי תערובת. כך כתבו גם רוב הראשונים לגבי שלקות (רש"י על המשנה לה: ד"ה "שלקות"; רמב"ם, מאכלות אסורות, י"ז, ט), ורש"י (לח. ד"ה מדרבנן) הוסיף גם "שמא יאכילנו דבר טמא".

כיון שהטעם הוא חשש חתנות, ודאי שכל פת של גוי אסורה, ולא רק של עכו"ם (כף החיים, קי"ב, ד). [14]

הרשב"א (שו"ת, א', רמח) הוסיף שם במצב שאין חשש חתנות, למשל כומר (שאסור לו להתחתן ולהוליד ילדים) או מלך (שאין חשש שיחתן את צאצאיו עם ישראל) רבנן גזרו, וכן נפסק להלכה (רמ"א, קי"ב, א; כף החיים, ט).

היקף הגזרה

הרא"ש (שו"ת, י"ט, כא) כתב שרק פת של חמשת מיני דגן נאסרה, אבל פת קטנית, אורז ודוחן אינה חשובה, ולא נכללה בכלל גזרת פת, וכן נפסק להלכה (שו"ע, קי"ב, א).

אולם, יש לדון האם יש לאסור פת קטנית וכדומה מצד גזרת שלקות. הרא"ש שם והאיסור והיתר (מ"ד, ב) סוברים שפת כזו לא נאסרת מצד בישולי עכו"ם, "אם אינו עולה על שולחן מלכים".[15] הב"ח העיר שדברי הרא"ש לגבי "עולה על שולחן למלכים" נאמרו רק על תבשיל של אורז דוחן וקטנית, אך פת העשויה ממינים אלו בוודאי שלא עולה על שולחן מלכים. הרמ"א (א) ציטט את לשון הרא"ש והאיסור והיתר, דהיינו שההיתר מותנה בכך שפת אורז וכדומה אינה עולה על שולחן מלכים, וכן פירש ערוך השולחן (קי"ב, יד). אולם, הט"ז (ג) והש"ך (ה) פסקו כב"ח, שמסתמא פת של קטנית אורז ודוחן אינה עולה על שלחן מלכים ולכן היא מותרת, וכן פסק כף החיים (טז).

לגבי מקומות בהם מצויים רק פת אורז וכדומה, הפרי חדש (א) כתב שבווודאי שבמצב זה הם עולים על שלחן מלכים, ולכן אסורים מדין שלקות; אבל המשבצות זהב (ג) הוסיף שכיוון שזוהי הפת היחידה שיש שם, תקף לגביה היתר פת פלטר, שהותר משום חיי נפש.[16]

הגדרת פת לעניין איסור פת עכו"ם ובישולי עכו"ם

מאכל שלא נחשב כפת לעניין גזרת פת עכו"ם נחשב כבישולי עכו"ם, וכיוון שדיני פת עכו"ם ובישולי עכו"ם שונים, הפוסקים דנו בהגדרת פת לעניין דין זה.

לדעת תוספות (ע"ז לח. ד"ה "קמ"ל"), לחם שהוכן מבצק המעורב בביצים כלול בגזרת פת, כיון שהפת היא העיקר. הדרכי משה (קי"ג, ט) דן בכמה מקרים וקובע ששיוך מאכל לגזרת פת עכו"ם או לגזרת בישולי עכו"ם הוא על פי דיני ברכות: אם מדובר במאכל שמברכים עליו "בורא מיני מזונות", אבל כאשר קובעים עליו סעודה מברכים עליו "המוציא" - הוא נחשב לפת, וכלול בגזרת פת עכו"ם; אך אם גם כאשר קובעים עליו סעודה מברכים "בורא מיני מזונות", הוא כלול בגזרת בישולי עכו"ם, ולא פת עכו"ם.[17]

הקלות הבבלי והירושלמי באיסור פת עכו"ם

בגמרא מצינו שתי התייחסויות לקולות בהלכות פת עכו"ם:

א. בירושלמי (שביעית, ח', ד) נאמר שהתירו פת עכו"ם במקום שאין פת ישראל מצויה, משום חיי נפש; גדרי ההיתר לא ברורים, אבל משתמע מהירושלמי שרק פת פלטר (מוכר לחם או אופה) הותרה.[18] הסיבה לכך ברורה לפי ההסבר שטעם הגזרה הוא משום חתנות: כאשר מדובר באופה מקצועי או מוכר לחמים, יש פחות חשש לקשרים אישיים.

ב. בבבלי בע"ז (לה:) יש כמה דעות בשאלה באילו מצבים הותרה פת עכו"ם, בעקבות האמירה של רבי יוחנן "פת לא הותרה בב"ד" (עיינו שם). לא נכנס לכל הדעות הללו, ורק נציין שעולים שם שני פרמטרים חשובים: האם הותרה גם פת של בעל הבית (דהיינו אדם שאיננו אופה מקצועי) או רק של פלטר, והאם ההיתר הוא רק בשדה (כיוון שאז קשה יותר למצוא פת אחרת) או אפילו בעיר.

הראשונים נחלקו כיצד לפסוק:

א. הרשב"א (ע"ז שם) פוסק שהתירו פת פלטר בלבד: בעיר, כשאין פת ישראל; ובשדה, אפילו כשיש פת של ישראל בעיר.

ב. גם הרמב"ם (מאכלות אסורות, י"ז, יב) התיר פת פלטר בלבד, אך יש מחלוקת גרסאות בדבריו. לפי גרסת הבית יוסף (קי"ב), הוא התיר פת פלטר בשדה בלבד, ולפי גרסתנו הרמב"ם התיר פת פלטר אפילו בעיר.

ג. המרדכי (ע"ז, תת"ל) כתב שמלבד מלבד ההיתר של הירושלמי, של "חיי נפש", יש היתר חדש שנובע מהבבלי: לא בכל מקום פשטה הגזרה, ובמקום שהיא לא פשטה - אין איסור כלל בפת עכו"ם (משמע מדבריו שיש מקומות שהקלו בגזרה משום שהיא שלא פשטה בהם, עד שהיה צריך להדגיש שהגזרה לא הותרה לגמרי).

השו"ע פסק בסתם כשיטת הרמב"ם, דהיינו שפת פלטר גוי הותרה רק במקום שפת פלטר ישראל לא מצויה, ופת של בעל הבית לעולם אסורה (קי"ב, ב). לאחר מכן הוא הביא בשם "יש מי שאומר" שכאשר פת פלטר לא מצויה כלל (אפילו של גוי), גם פת של בעל הבית מותרת (שם ,י). הרמ"א פסק כמרדכי, דהיינו שאפילו כאשר מצויה פת של ישראל, פת פלטר עכו"ם מותרת, כיון שלא פשטה הגזרה (שם, ב); אבל פת בעל הבית הרמ"א התיר רק כאשר פת פלטר גוי לא מצויה (שם, ח). באו"ח (תר"ג, ב) הרמ"א פסק שבעשרת ימי תשובה מחמירים שלא לאכול פת פלטר, והש"ך (יו"ד, קי"ב, ט) החמיר שגם בשאר ימות השנה אין לקנות מפלטר גוי כאשר פת ישראל מצויה. יש להעיר שהשו"ע פסק שמותר לקנות מגוי במקום שיש אופה יהודי, אך הקונה מעוניין דווקא בלחם מסוג מסויים שאין ליהודי (שם, ה)[19].

גדר "פת פלטר" ו"פת בעל הבית"

השו"ע פוסק שהשעה הקובעת היא שעת האפייה, ולכן פת שאפה בעל הבית נחשבת לפת בעל הבית גם אם לאחר מכן הוא מכר אותה לפלטר, ופת פלטר נחשבת לפת פלטר אפילו אם לאחר מכן קנה אותה בעל הבית (שם, ז).

מקרה ביניים הוא לחם שאופים בדואים: יש שסברו שכיוון שהם אופים את הפת על מנת למכור אותה היא נחשבת לפת פלטר (זבחי צדק קי"ב, כה), ויש שסברו שהיא נחשבת לפת בעל הבית,[20] כיוון שחלק ממנה הם משאירים לעצמם (בא"ח, חוקת, ה; כף החיים, מ"ו). כמובן שכל זה הוא רק לגבי בדואים, שאופים לחם כדי למכור אותו, אבל גוי שמארח יהודי ואופה במיוחד בשבילו - ברור שאסור, שהרי על בדיוק גזרו (כף החיים, נ"ז).

השתתפות יהודי

במהלך דיון בדיני שלקות, אומרת הגמרא (ע"ז לח:) שאם ישראל הסיק את התנור, הכניס את הלחם לתנור או חיתה בגחלים תוך כדי האפייה[21] ("ג' מלאכות") הלחם מותר, והראשונים נחלקו בשאלה באיזה מקרה מדובר. הר"ן (ע"ז, יג: באלפס, ד"ה "מתנ'") והטור (קי"ב) סברו שההיתר הוא דווקא בפת של ישראל שנאפתה על ידי גוי ונאסרה בגזרת שלקות (בישול עכו"ם). לדעתם, גזרת פת עכו"ם היא על עיסה שבבעלות הגוי, ולכן אין להתיר עיסה שבבעלות גוי אף במקרה שישראל השתתף בהכנת הפת ("ג' מלאכות"). פת שאיננה של גוי, אלא שהוא השתתף בהכנתה, נכללת בגזרת שלקות, בה גזרו לא על "בעלות החומר" אלא על "הכנת המאכל", ולכן בה יש היתר של "ג' מלאכות", דהיינו במקרה שהגוי איננו הבעלים, אלא הוא הכין את הפת ביחד עם ישראל - הפת מותרת. הרמב"ם (מאכלות אסורות, י"ז, יג) והרשב"א (תורת הבית, צג.) סבורים שגם בפת וגם בשלקות גזרו על תיקון המאכל, ולכן היתר "ג' מלאכות" הוא בין שהפת היא של ישראל ובין שהפת היא של גוי.

הוספת קיסם

ג' מלאכות מתירות את הפת כיון שהן מקרבות את אפייתה, ומכאן דנו הראשונים במנהג ש"היהודי מטיל קיסם לאש" ועל ידי זה מכשירים הפת. יש בראשונים ארבעה כיוונים מרכזיים בטעמו של היתר זה:

א. שיטת תוספות (ע"ז ד"ה "ואתא") היא שקיסם אינו מקרב את האפייה, וטעם ההיתר הוא שבהלכות שבין מנהגי בני א"י לבבל כתוב שבני בבל נהגו בזה היתר כי לא פשטה הגזרה, ואנו נוהגים כמותם.

ב. הרא"ש (ע"ז, ב', לג) והרמב"ן (ע"ז לה: ד"ה "מה") כתבו שאפשר שתחילה היה נהוג שבתחילת היסק התנור היהודי היה נותן מעט גחלים וקיסם כדי להעלות את האש, ואז אפילו אם הגוי הוסיף עצים רבים ההיסק נחשב כהיסק היהודי, ומזה התפשט מנהג טעות והקלו בהשלכת קיסם אפילו שלא בתחילת ההיסק.

ג. הר"ן (טו: באלפס ד"ה "ודאתא", ו"אף") והרשב"א (תורת הבית, שם) טענו כי השלכת קיסם מקרבת את הבישול, שהרי היא מגדילה - ולו במעט - את האש.

ד. הרמב"ם (מאכלות אסורות, י"ז, יג) טוען שאין צורך כלל בקירוב בישול, אלא די במעשה של היכר, והטלת הקיסם היא מעשה של היתר.

השו"ע פסק כרמב"ם (קי"ב, ט).

היסק ישן של התנור

הב"י כתב בשם המרדכי (ע"ז, תת"ל) שתנור שאפו בו שלוש פעמים ביום אחד, ובכל פעם הסיקו את התנור מחדש, והכשירו התנור בפעמיים הראשונות על ידי קיסם, ובשלישית לא זרקו קיסם - יש להתיר, כי בודאי נשארו גחלים לוחשות מההיסקים הראשונים. בב"י המחבר מסיים בכך ש"לא רציתי לעשות מעשה להתיר", אבל בשו"ע (שם, י) הוא סמך על המרדכי, ופסק להקל. הרמ"א (שם, י) מקל עוד יותר, ולדעתו כל שלא עמד התנור 24 שעות ללא היסק, ההיסק הראשון (בו הוסיף ישראל קיסם) מתיר את שאר ההיסקים שהיו אחריו, כיון שההיסק הראשון מסייע לזה שאחריו בזירוז החימום (שם, על פי איסור והיתר שם, י).

ערוך השולחן פוסק שניתן לסמוך על הרמ"א רק בשעת הדחק, אבל לכתחילה צריך אחד משלושת המלאכות הנ"ל (קי"ב, כז), וכף החיים (נ"ח) העיר שהספרדים אוסרים כשו"ע.

בתנורים של ימינו, הפועלים על גז או חשמל, קשה להתיר אפילו לפי שיטת הרמ"א, שהרי ההדלקה הראשונה אינה משפיעה כלל על ההדלקות הבאות (אם התנור התקרר בינתיים). אולם, נראה שניתן להתיר במקרה בו נותרת אש קטנה כל הזמן, והגוי רק מגביר אותה. כמו כן, הרמ"א (קי"ג, ז) פסק (בשם האיסור והיתר) שאם ישראל הדליק אש, ולאחר מכן הגוי הדליק מאש זו אש אחרת ואפה בה - ניתן להתיר בשעת הדחק. לפי זה, ניתן להשאיר נר שדולק לזמן רב, ואז הגוי ידליק את הגז מאש זו בכל פעם שהוא אופה.