חגיגה | דף י | היתר נדרים

המשנה בסוגייתנו מציינת את העדר המקור להלכות נדרים, ואומרת שהיתר נדרים הוא כ'דבר הפורח באוויר', שאין לו על מה שיסמוך, משום שאין להם מקור בתורה שבכתב. בגמרא מובאים מקורות אפשריים שונים להיתר נדרים, וכולם נדחים חוץ מהצעתו של שמואל:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם אמרי להו דידי עדיפא מדידכו, שנאמר 'לא יחל דברו' – הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו".

היתר הנדרים מתבצע בשתי דרכים – באמצעות פתח או באמצעות חרטה. בגמרא במסכת נדרים (כא ע"ב) קובע רב אסי שכדי להתיר את הנדר לא די בחרטה עליו, ויש למצוא פגם מסוים בתהליך של קבלת הנדר. דעות אחרות המובאות בסוגיה שם סוברות שניתן להתיר נדר גם בחרטה לבדה, ללא פתח.

ההבדל בין פתח לחרטה הוא שפתח מתבסס על נתון שלא היה ידוע לנודר בעת הנדר, ואילו היה יודע אותו לא היה נודר, בעוד בחרטה הנודר שינה את דעתו לגבי הנדר על אף שכל הנתונים היו ידועים לו כבר בעת הנדר.

באופן פשוט נראה שיש כאן שני סוגי היתר: ההיתר של פתח מבוסס על ראיית הנדר כנדר שנעשה בטעות, ואילו ההיתר של חרטה בנוי על יסוד אחר – ההבנה כי חרטת הנודר נדרשת רק כבסיס המאפשר לחכם להפקיע את הנדר. החכם אינו יכול להפקיע את הנדר כל עוד הנודר עצמו מעוניין בו, אך אם הנודר מודה באי ההצלחה של הנדר – בכוחו של החכם להתירו. הרשב"א מביא דעה שלפיה במקרה של פתח אין צורך בחכם, משום שהנדר מוגדר כנדר טעות ובטל מאליו, ורק במקרה של חרטה יש צורך בחכם. הדעה המאפשרת לבטל נדר באמצעות חרטה סוברת כי התורה העניקה לחכם את הכוח למחול על הנדר, אלא שהוא זקוק להסכמתו של הנודר לצורך כך.

הרשב"א עצמו חלק על דעה זו, ולדעתו הדין הפוך: בהיתר מכוח בחרטה אין צורך בחכם, ואילו בהיתר של פתח יש בו צורך. נראה שלדעתו החרטה מתירה את הנדר מכוח עצמה.

ייתכן שהמקורות לדין היתר נדרים שמביאה סוגייתנו עשויים להתקשר לשאלה מה תפקידו של החכם בהתרת נדרים:

א. לדעת רבי אליעזר מתבסס היתר נדרים על היכולת לחזור ולפרש מחדש את קבלת הנדר – פירוש הנדר מחדש מגלה שמה שהאדם נדר היה טעות, וממילא הוא מותר.

ב. רבי יהושע אינו מדבר על פירוש מחדש של הנדר, אלא על כך שקבלת הנדר לא הייתה מתוך שיקול דעת מספיק, ולכן מדובר בקבלת נדר בטעות.

ג. לדעת רבי יצחק הנדר קיים רק כל עוד האדם מעוניין בו, כאשר ליבו עדיין נודבו, ולפי זה החרטה אינה מהווה היתר של הנדר, אלא פשוט מפסיקה את קיומו.

ד. דעתו של חנניה בן אחי רבי יהושע דומה לזו של רבי יצחק: כדי שהשבועה או הנדר יחייבו את האדם יש צורך בכך שהוא יקיים אותם.

ייתכן שדעתם של רבי יצחק וחנניה בן אחי רבי יהושע היא היסוד לדעתו של הרשב"א שמי שמתחרט אינו צריך היתר על ידי חכם – אי הרצון בנדר מבטל אותו מאליו, ואין צורך בהתרת החכם.