דילוג לתוכן העיקרי

זמן בדיקת חמץ

קובץ טקסט

זמן בדיקת חמץ

המשנה הראשונה במסכת פסחים מתארת את החיוב למצוא ולבער את החמץ בלילה שלפני פסח. כפי שהתוספות (ד"ה אור לארבעה עשר) מעירים מיד, כל חיוב בדיקת חמץ הוא מדרבנן; ברמת הדאורייתא, "ביטול חמץ" - במובן של סילוק הבעלות על החמץ או העניין שיש בו - מספיק כדי להימנע מהפרת איסור "בל ייראה". חכמים תיקנו חיוב לבדוק ולבער את החמץ על ידי מעשה ממש, ולא להסתמך על פתרונות מילוליים בלבד.

מדוע בודקים בליל י"ד?

הגמרא (ד.) דנה בשאלת זמן הבדיקה. מכיוון שהאיסור מתחיל רק במהלך בוקר יום י"ד (ערב פסח), יש טעם לשאול: מדוע נקבעה הבדיקה ללילה שלפניו?

"מכדי, בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה... נבדוק מצפרא (= בבוקר)!... אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה".

מסקנת הגמרא היא שהבדיקה נקבעה לערב משום שאז האנשים שוהים בבתים ויכולים לקיים את הבדיקה. לו חז"ל היו מאפשרים לדחות את הבדיקה לבוקר יום י"ד, אנשים היו עלולים לשכוח אותה במרוצת ההכנות לקראת ליל הסדר והעבודה המרובה.

בדיקה בזמן אחר

ניתן להבין את דברי הגמרא כהמלצה: מאחר שרוב האנשים עסוקים בבוקר יום י"ד, נקבע הערב הקודם כזמן הבדיקה. אולם אדם חסר-עבודה, למשל, שאינו צריך לעמוד במשימות או בתפקידים בערב פסח, יוכל לדחות את הבדיקה שלו לבוקר, משום שאין חשש שישכח לבדוק. במקביל, אם אדם מעוניין להימנע מבדיקה בי"ד ויקדים את הבדיקה לבוקר יום י"ג, הוא יקיים את המצווה כראוי, משום שבהימנעו מלדחות את הבדיקה עד הרגע האחרון האפשרי הוא מונע עצמו גם מהחשש שישכח לבדוק. יש שסברו שגם במצב כזה, כשאדם בודק בבוקר יום י"ג או בבוקר יום י"ד, הוא חייב להשתמש בנר - על פי קביעת הגמרא שאור הנר מאפשר בדיקה יעילה יותר. אחרים סוברים שאם הבדיקה נעשית באור יום אין צורך בנר, ואור השמש מספיק.

הרמב"ן (מלחמות ה', ד. באלפס) מתנגד לדעה המאפשרת בדיקת חמץ ביום, על פי הערה בירושלמי (פ"א מ"א) שלפיה אור הנר מועיל לבדיקה רק בלילה. למרות שקביעת זמן הבדיקה לבוקר יום י"ג או לבוקר יום י"ד עשויה להתמודד בהצלחה עם החשש שהאדם ישכח לבדוק, היא איננה מאפשרת להשתמש באור הנר באופן היעיל ביותר. למעשה, הגמרא (ז:) מסיקה את הצורך להשתמש בנר מסדרה של פסוקים, ורומזת בכך שמדובר בחיוב ולא רק בהמלצה. מאחר שהירושלמי קובע שאור הנר יעיל רק בשעות הלילה, הבדיקה - המחייבת שימוש בנר - יכולה להתקיים רק בערב.

מעמדת הרמב"ן עולה השאלה האם ניתן לערוך את הבדיקה בליל י"ג. לכאורה, הבדיקה בערב זה מקיימת את כל הדרישות: היא נעשית לאור הנר, ואין חשש שתישכח. ואכן, כמה מן הפוסקים תמכו באפשרות הזו (עיין בחידושי אנשי שם על הרי"ף, א: באלפס ס"ק א). גם אלה שהתנגדו לכך נימקו את התנגדותם בסיבות טכניות שבגללן הבדיקה צריכה להיות דווקא בליל י"ד. למשל, מהר"ם חלאווה (ד. ד"ה אמר רב נחמן) טען שבדיקה מוקדמת לא תוכל להיות יסודית ומעמיקה כמו בדיקה הנערכת בסמוך לזמן שבו מתחיל האיסור. אולם מן הבחינה העקרונית, ליל י"ג מתאים לבדיקה כמו ליל י"ד.

שיטת הירושלמי

המרדכי (סימן תקה"ל) מצטט בהקשר זה פסקה מן הירושלמי שיש בה גישה שונה לנושא. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו עורכים מפעם לפעם בדיקה בחצרות בירושלים כדי למצוא אם נשארו שם שיירים של לחמי תודה. לפי ההלכה יש לאכול את הלחם הבא עם קרבן התודה בתוך זמן קצוב, ואחרי הזמן הזה הוא נחשב "נותר" וחייב בשריפה. הירושלמי (פ"א ה"א) קובע שלמרות שכבר חיפשו את הלחם הנמצא בחצרות ירושלים, כדי להימנע מאיסור "נותר", ובכך ככל הנראה נפטרו מכל החמץ - בכל זאת יש לקיים בדיקת חמץ נוספת בליל י"ד:

"רבי יוסה בעי, חצירות שבירושלים שאוכלין שם חלות תודה ורקיקי נזיר, מהו שיהו צריכין בדיקה? בלא כך, אינן בדוקות מן הנותר?! ... [חייבים], שלא לחלוק בין ביעור לביעור".

לאור זאת אפשר לטעון, שחז"ל תיקנו חובת בדיקת חמץ בליל י"ד בלי קשר להימצאות החמץ בבית. חז"ל לא הסתפקו בקביעת חיוב לבדוק אחר החמץ ובהצעת לוח זמנים שישפר את יעילות הבדיקה; הם קבעו חיוב לקיים "טקס" של בדיקה בליל י"ד. גם בחצרות שנבדקו לפני שעות מעטות חייבים לבדוק שוב בערב י"ד. בניגוד לגישות שתיארנו קודם, התולות את זמן הבדיקה בשיקולים מעשיים וצדדיים או בצורך באורו של הנר, הירושלמי ראה, ככל הנראה, את זמן הבדיקה - י"ד בניסן - כמרכיב מהותי של חובת בדיקת חמץ.

שהחיינו על בדיקת חמץ

ייתכן שהשאלה הזו נמצאת ביסודה של מחלוקת מעניינת סביב הצורך בברכת שהחיינו לפני בדיקת חמץ. בדרך כלל אנו מברכים שהחיינו לפני שמקיימים מצווה הנעשית פעם בשנה או פעם בזמן רב. הטור (אורח חיים סימן תל"ב) עוסק בעניין זה ומביא את דעתו של בעל העיטור שסבר שיש לברך שהחיינו על בדיקת חמץ. הטור מביא גם דעה חולקת, הטוענת שמאחר שאין לבדיקה תאריך קבוע, אי אפשר לברך עליה שהחיינו:

"ובעל העיטור כתב: איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי; ואיכא מאן דאמר דלא בריך, דהא לא קבע ליה זימנא, דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור - אפילו מראש השנה צריך לבדוק".

כראיה לשיטה הסוברת שאין לברך מציין הטור שאלו הנמצאים בדרך בניסן רשאים להקדים את הבדיקה אפילו עד תחילת השנה, ומכאן שאין לבדיקה תאריך קבוע ומוגדר לכול - תנאי הכרחי לברכת שהחיינו. הטור לא ביסס את הקביעה שלבדיקת חמץ אין זמן קבוע על העובדה שהיא לא נקבעה מלכתחילה לליל י"ד דווקא; האם הוא סבר שחז"ל אכן קבעו אותה לתאריך המדויק של אור לי"ד, ולכן היו מברכים עליה שהחיינו אלמלא ההיתר המיוחד לנוסעים בדרך? או אולי, לחילופין, הוא ראה את ההיתר לנוסעים כראיה לכך שאין לבדיקת חמץ תאריך קבוע? מן העבר השני, ייתכן שבעל העיטור סבר שלבדיקה יש מסגרת זמן מוגדרת - ליל י"ד - ולכן יש לברך עליה שהחיינו.

ייתכן, לפיכך, שהטור ובעל העיטור חולקים בעניין אופי זמן בדיקת חמץ. הטור כנראה לא קיבל את התפיסה שיש לבדיקת חמץ בליל י"ד אופי פורמלי וטקסי, ולכן קבע שלא מברכים עליה שהחיינו; ואילו בעל העיטור קיבל את הגישה ה"טקסית", ולכן הצריך לברך שהחיינו לפני הבדיקה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)