זכירת מעמד הר סיני

"רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב..." (דברים ד', ט-י). הרמב"ן על אתר (וכן בהשגותיו לספר המצוות) כותב שזוהי מצוות לא תעשה - אסור לשכוח את מעמד הר סיני. אולם גם אלו שאינם מונים זאת כמצווה מודים בכך שחובה עלינו לזכור מעמד זה. חלק מהמצווה הוא לימוד התורה לבנים - "והודעתם לבניך ולבני בניך" - אולם נוסף לכך צריך גם לזכור את המעמד עצמו. חשוב מאוד אפוא לבדוק מה בדיוק קרה באותו מעמד וכיצד קיבל עם ישראל את התורה.

כשבוחנים את מעמד הר סיני מגלים שהוא היה מורכב ביותר. רש"י (י"ט, כד) כותב: "ועלית אתה ואהרן עמך - והכהנים, יכול אף הם עמך? תלמוד לומר 'ועלית אתה'. אמור מעתה: אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והם מחיצה לעצמם, משה ניגש יותר מאהרן ואהרן יותר מן הכהנים". כל אחד ראה, אם כן, את המעמד ממקום אחר. גם באשר למשך המעמד ישנה מורכבות: מבחינת עם ישראל נמשך המעמד יום אחד, ואילו מבחינת משה הוא נמשך ארבעים יום. הבדל נוסף בין משה לעם ישראל עולה מדברי הרמב"ן (כ', ו), המסביר (על פי מכות כד ע"א) שעם ישראל שמע מהקב"ה והבין רק את שתי הדיברות הראשונות; את שאר הדיברות שמע העם מהקב"ה מבלי להבין, ורק לאחר שמשה תרגם את דברי ה' - הבין (הרמב"ם מסביר שחשיבותו הגדולה של מעמד הר סיני היא באימות נבואתו של משה ואפשרות הנבואה בכלל).

כדי להבין ולזכור את מעמד הר סיני נצטרך אפוא לברר כיצד קיבל משה את התורה; הסתכלות על המעמד מנקודת ראותו של עם ישראל תהיה חלקית בלבד. המדרש (כ"ח, ח) אומר שהפסוק בתהילים "עלית למרום שבית שבי" (ס"ח, יט) מתייחס למשה רבנו: משה עלה לשמים וכבש את התורה בכוח, תוך מאבק עם המלאכים. הגמרא בשבת (פח ע"ב - פט ע"א) מתארת את המאבק ואת הוויכוח שניהל משה עם המלאכים, שסירבו לתת את התורה לילוד אישה. משה היה צריך, אם כן, לבוא בכוח ולהילחם כדי לקבל את התורה. כאשר הגיעו בני ישראל להר סיני נאמר מיד "ומשה עלה אל הא-להים" (י"ט, ג) - הקב"ה לא קרא לו, הוא עלה מיזמתו. כדי לקבל תורה יש צורך במאמץ וביזמה.

בבמדבר י"ב מסופר על מרים, שסיפרה לשון הרע על משה, ובאמצע הסיפור נאמר: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (פסוק ג). מה מקומו של פסוק זה שם? אפשר לומר שפסוק זה בא לנמק את העובדה שמשה לא ענה להאשמות מרים, אך נראה יותר שהוא מנמק את דברי הקב"ה בהמשך אודות ההבדל בין משה לשאר הנביאים. משה הגיע למדרגתו בזכות מידת הענווה שהייתה בו. הגמרא (חולין פט ע"א) אומרת: "גדול הנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתוב 'ואנכי עפר ואפר' (בראשית י"ח, כז), ואילו במשה ואהרן כתוב 'ונחנו מה' (שמות ט"ז, ז)". עפר ואפר הם אמנם דבר שפל מאוד, אבל הם משהו; משה אמר שהוא אינו כלום, אפילו לא עפר ואפר. המדרש (מ"א, ו) אומר: "כל ארבעים יום שעשה משה למעלה היה לומד תורה ושוכח. אמר לו: ריבון העולם, יש לי ארבעים יום ואיני יודע דבר. מה עשה הקב"ה? משהשלים ארבעים יום נתן לו הקב"ה את התורה מתנה, שנאמר 'ויתן אל משה'". נחישותו של משה לא הספיקה - היה צורך בכך שהקב"ה ייתן לו את התורה במתנה. כדי לקבל תורה צריך גם ענווה והתבטלות כלפי הקב"ה, צריך לבוא בתחושה של אדם שפל שיונק תורה מהקב"ה במתנה. גם הפסוק "עלית למרום שבית שבי" שהזכרנו לעיל מסתיים במילים "לקחת מתנות באדם".

יש צורך בענווה משתי סיבות: 1. מבחינת דרך ההעברה של התורה: היא עוברת רק מגבוה לנמוך, רק אם מקבלים אותה במתנה. 2. רק אדם ענו, שמרגיש בטל ביחס לקב"ה ויודע מהו מקומו האמתי, ראוי לקבל תורה. אדם אחר אינו מתאים לקבלת תורה.

כך היה במעמד הר סיני, וכך גם ביחס ללימוד תורה במשך הדורות. הגמרא בתענית (ז ע"א) אומרת: "למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב 'הוי כל צמא לכו למים' (ישעיהו נ"ה, א)? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". הרחיב זאת הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"ט): "מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון אלא נוזלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום מעט כפי חייו ושאר יומו ולילו עוסק בתורה".

אם ברצוננו לזכור את מעמד הר סיני וללכת בעקבותיו של משה רבנו, עלינו לזכור כל העת כי אמנם לקניית תורה יש צורך במאמץ, ביזמה וב"כיבוש", אך יש גם צורך בהתבטלות וענווה - כדי שהתורה תינתן לנו במתנה.