הרשמה בעיצומה

זכות בירושה קודם חלוקה (קכו.)

  • הרב יאיר קאהן
 שיעור 8 / מסכת ב"ב פרק יש נוחלין
זכות בירושה קודם חלוקה (קכו.)
מאת הרב יאיר קאהן
 
מקורות לשיעור:
 
  1. קכו. "אמר רב הונא אמר רב אסי ... בכל הנכסים כולן", רשב"א ד"ה רב פפא, הלכתא.
  2. תוד"ה לא עשה כלום.
  3. קלז: "אמר רבה בר רב הונא ... רמון לא", רשב"ם ד"ה ואם לאו.
  4. חולין כה: רש"י ד"ה וכשחייבין במעשר בהמה.
  5. בכורות נב. "ולא יבם ... קודם חלוקה", ריטב"א ב"ב קכו: ד"ה והלכתא, יד רמה סי' צ"ח.
  6. תוס' רי"ד ד"ה והלכתא, רי"ף [נד. בדפי הרי"ף] "ולא היבם... הכא בשבחא", [נה: בדפי הרי"ף] "חזינן ... כי האי סברא".
  7. נמו"י ד"ה אמר רב אסי, קכד. "ואם אמר ... רשאי", מאירי ד"ה חלק זה.
שאלות:
 
  1. נחלקו הראשונים אם יורש יכול למכור את חלקו לפני החלוקה, לאיזה שיטה הדעת נוטה? כיצד אפשר להסביר את השיטה האחרת?
  2. מהי הסתירה בין הגמרא בבכורות לבין סוגיתנו? כיצד הראשונים יישבו את הסוגיות?
  3. מה הקשר של סוגיתנו עם מחלוקת רבי וחכמים בעניין זכות הבכור בשבח?
 
  1. חלק הפשוט
הגמרא (דף קכו.) מספרת על מקרה בו בכור הלך ומכר את נכסי הירושה, כולל החלק של שאר אחיו שלא ברשותם. כאשר אחיו באו לקחת את הנכסים, הכו אותם הקונים. באו קרובי היתומים לקונים ואמרו להם: לא די שקניתם את נכסיהם ללא רשות - אף הכיתם אותם?! הם באו לדין לפני רבא, שפסק שהבכור "לא עשה ולא כלום". רב פפא הבין שהכוונה היתה רק לגבי נכסי האחים, כלומר לא היה לבכור שום זכות למכור את נכסי אחיו. אבל באשר לחלק הבכורה שלו, המכר קיים. רב פפי לעומתו, הבין שדברי רבא גם על חלק הבכורה נאמרו. ומכאן, שנחלקו רב פפא ורב פפי אם לדעת רבא, יש לבכור זכות בחלק הבכורה לפני חלוקת הירושה.
מסוגיה זו אפשר להסיק שיש ליורש זכות בירושתו טרם החלוקה, שהרי לא נחלקו אלא לגבי חלק הבכורה. וכך אמנם הבינו הרבה ראשונים. אבל הרשב"ם פירש את שיטת רב פפא בזה הלשון:
לא עשה כלום בפלגא - בחלק פשיטותו וכל שכן בחלק פשוט אחיו אבל בחלק בכורה יפה מכר דיש לו לבכור קודם חלוקה.
מדבריו יוצא, שכולם מסכימים שאין הבכור יכול למכור חלקו כפשוט לפני החלוקה, ולא נחלקו רב פפי ורב פפא אלא לגבי חלק של הבכור. ועיין בתוספות שחלקו על שיטת הרשב"ם.
לפנינו, אם כן, מחלוקת בין הראשונים אם יורש רגיל יכול למכור חלקו בירושה לפני החלוקה. הראשונים הסוברים שאפשר למכור חלק הפשוט לפני החלוקה הביאו דוגמא לכך מהסוגיה בפרק המוכר את הבית (דף סב:), ממנה עולה ששותף יכול למכור את חלקו בשותפות. לשיטתם, יש השוואה בין שותפות רגילה לבין ירושה לפני החלוקה. הרשב"ם, שחולק, לכאורה אינו מקבל השוואה זו. אפשר להסביר את שיטתו על פי מה שלמדנו (קלז:):
אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית, נטלו אחד מהן ויצא בו, אם יכול לאוכלו - יצא, ואם לאו - לא יצא, ודוקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד, אבל פריש או רמון – לא.
 לפני חלוקה, נכסי ירושה נקראים תפוסת הבית, והסוגיה עוסקת בגדר הבעלות של היורשים לפני החלוקה. כאשר יש אתרוג לכל יורש וכל אחד יכול לאכלו, הלוקח אתרוג מתפוסת הבית יוצא ידי חובה משום שלקיחת האתרוג על ידי כל יורש הרי היא כחלוקתו; אבל טרם החלוקה, לא יצא ידי חובתו ביום הראשון. מכאן, שאתרוג שקנו בשותפות אינו נחשב ל"לכם". וכך כתב הרשב"ם:
דכתיב ולקחתם לכם משלכם שיהא כולו שלו ולא שמקצתו שלו.
ועיין שם שהרשב"ם הוסיף:
ומנהג שלנו שנהגו לברך כל הקהל באתרוג אחד דעתנו מסכמת לתת כל אחד במתנה את חלקו לחבירו ... דלא גרע ממתנה על מנת להחזיר דלהכי מיהא דעת כל הקהל שוה שינתן לכל אחד עד שיברך עליו ואחר כך יחזיר והני מילי ביום טוב ראשון.
הרשב"ם, אם כן, משווה אתרוג של תפוסת הבית לאתרוג שנקנה על ידי הקהל. לכאורה, אתרוג הקהל הוא רשות כלל הציבור, בניגוד לשותפות שבה יש לכל שותף אחוז מסוים בנכסי המשותפים. משל למה הדבר דומה? לקרבן ציבור, שם בעל הקרבן הוא עם ישראל כולו - בניגוד לקרבן השותפים, שהשותפים כאוסף של יחידים הם בעלי הקרבן (עיין רמב"ן ויקרא א, ב). ונראה לדייק מכאן, שלפי הרשב"ם, נכסי תפוסת הבית הם כמו נכסי הקהל, כלומר הם שייכים לכל היורשים ביחד, ואין לאף יורש שום זכות בהם כאדם פרטי. לאור הנ"ל, אין להקשות על הרשב"ם מיכולת שותף למכור את חלקו לפני החלוקה, שהרי שונה תפוסת הבית משותפות רגילה.
אפשר להציע טעם אחר לשיטת הרשב"ם, על פי מה שכתב רש"י בחולין (דף כה:): הגמרא שם עוסקת בחיוב מחצית השקל, והצורך להוסיף תוספת, הנקרא קלבון, כאשר שני שותפים שוקלים שקל שלם. דין זה נאמר בשותפים, אבל אב השוקל על בניו, אינו חייב להוסיף קלבון. רש"י שם הסביר שאין הוספת קלבון כאשר יורשים שוקלים מכספי תפוסת הבית, משום שנכסי תפוסת הבית הם בחזקת האב והרי זה כדין אב השוקל על בניו הפטור מהוספת קלבון:
ופטורין מן הקלבון לגמרי ששוקלין בין שניהם שקל שלם שממון אביהם בחזקתו עומד ואביהם השוקל על בניו או על אחד מבני עירו ופוטרו בשלו פטור מן הקלבון.
רואים אנו מרש"י שנכסי תפוסת הבית נחשבים עדיין כנכסי האב המוריש. כל עוד לא חלקו את הנכסים, היתומים עומדים תחת אביהם, ולכן הנכסים עדיין בחזקת האב. רק בשעת החלוקה, היורשים זוכים בנכסים בתורת עצמם. גם לאור הבנה זו, אנו מבינים מדוע אין היורש יכול למכור את חלקו בירושה לפני החלוקה. הלוא הירושה עודנה בחזקת האב, ואין לבן דין בעלים למוכרה בתורת עצמו.
והנה, למדנו בתחילת הפרק (דף קיג:):
והיתה לבני ישראל לחוקת משפט - אורעה כל הפרשה כולה להיות דין.
הרשב"ם שם פירש:
דסלקא דעתך אמינא חילוק נחלות הרי הוא כחלוקת שותפין בעלמא ולא חשיב דין קא משמע לן.
לפי הרשב"ם, בהווא אמינא הגמרא נקטה שחלוקת היורשים היא כמו חלוקת שותפות, שאינו אלא הסכם ממוני בין השותפים ואינו זקוק לבית דין. זאת משום שגם לפני החלוקה, לכל שותף חלק מסוים, ואין חלוקת השותפות אלא בבחינת בירור החלקים. אך למסקנה, חלוקת ירושה אינה כחלוקת השותפים, אלא דין היא הזקוקה לבית דין. שוב אנו רואים, שלדעת הרשב"ם שונה תפוסת הבית משותפות רגילה. ועיין בהגהות אשרי (פרק ח סימן ב) המביא את שיטת הר"י החולק על הרשב"ם, ופירש את הסוגיה באופן אחר.
 
 
2. חלק הבכור
כאמור, רב פפא ורב פפי נחלקו בשיטת רבא, אם יש לבכור קודם חלוקה. למסקנה, סוגיתנו פוסקת שיש לבכור קודם חלוקה - אבל סוגיה זו עומדת לכאורה בסתירה עם דברי רבא עצמו בבכורות (נב.), הסובר שאין יבם זוכה בשבח שהשביחו נכסי אחיו המת בין היבום לבין חלוקת הנכסים:
רבא אמר אפילו דבין יבום לחלוקה נמי לא שקיל, מאי טעמא כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה, אף יבם נמי אין לו קודם חלוקה.
הרי לנו שרבא עצמו סובר שאין לבכור קודם חלוקה. יש ראשונים שדחו את מסקנת סוגיתנו מפני דברי רבא בבכורות (עיין תוספות רי"ד בשם הרי"ף).
המפרשים התקשו במסקנת סוגיתנו, שיש לבכור קודם חלוקה, גם מכח גמרא נוספת. הלוא נחלקו רבי וחכמים אם הבכור נוטל פי שניים בשבח שהושבחו הנכסים מעצמם. הגמרא (דף קכד.) הסבירה את שיטת חכמים שאין דין פי שניים בשבח:
מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים, מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטיא לידיה, אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה.
יש ראשונים שהבינו שלפי חכמים, אין הבכור זוכה בחלק הבכורה עד שיקנה אותו בשעת החלוקה, אבל לפני החלוקה אין חלק הבכורה שייך לו. לעומתם, רבי סובר שחלק בכורה כמו חלק הפשוט, והבכור זוכה בו מיד בשעת מיתת האב:
ורבי אומר, אמר קרא פי שנים, מקיש חלק בכורה לחלק פשוט, מה חלק פשוט אף על גב דלא מטא לידיה, אף חלק בכורה אף על גב דלא מטא לידיה.
(הרשב"ם שראינו בתחילת השיעור, הסובר שאין הפשוט יכול למכור את חלקו לפני החלוקה מפרש את הגמרא באופן אחר). לפי רבי, הבכור זוכה בחלקו מיד, ומאחר והנכסים כבר שלו, גם כל מה שהשביחו הנכסים שלו הוא. נמצא, שהפסק בסוגיתינו, שיש לבכור קודם חלוקה, לשיטת רבי נאמר. ועיין בתוספות רי"ד שהביא בשם רב נחשון גאון, שהלכה אכן כרבי.
רוב הראשונים חיפשו דרכים לחלק בין הסוגיות. ישנם שהבינו שאמנם יש לבכור קניין מסוים בחלק הבכורה לפני חלוקה, אך אין לו קנין גמור. ממילא הוא יכול למכור את חלקו לפני החלוקה, אבל אם הנכסים ישביחו, השבח אינו שייך לו. יש אחרונים שהסבירו שאין לבכור בשעת מיתת האב אלא קניין הגוף, אבל אין לו קניין פירות. ממילא אינו זוכה בשבח הנכסים, משום שדין השבח כדין פירות. בדרך זו פתרו את שתי הקושיות, שהרי גם מחלוקת רבי וחכמים וגם הסוגיה בבכורות עוסקות בשבח.
הרמ"ה הציע פתרון אחר:
וכי קאמרינן הכא דיש לו לבכור קודם חלוקה, זכותא בעלמא קאמרינן, דההיא זכותא דזכי ליה רחמנא יכיל לזבונה ולמיתבה במתנה קודם חלוקה, ולעולם ההוא לוקח ומקבל מתנה לית להו זכותא בגוה טפי מיניה, דאכתי לא זכו ביה בממונא זכייה גמורה אלא לאחר חלוקה, ואי אשבוח נכסי מקמי חלוקה לית ליה ללוקח ולמקבל מתנה זכותא בשבחא כל עיקר.
לדעת הרמ"ה, יש לבכור רק זכויות ממוניות בחלק הבכור לפני חלוקה, אך אין לו שום קניין ובעלות בנכסים עצמם. לפי זה, הבכור אינו יכול למכור את הנכסים עצמם, אלא רק את זכותו בנכסים. ומאחר ואין לבכור שום קנין בנכסים, השבח שהשביחו הנכסים אינם שייכים לו, ומתורץ בזה גם הסוגיה בבכורות וגם מחלוקת רבי וחכמים.
הסבר הרמ"ה פותרת עוד בעיה בסוגיה. הגמרא (דף קכו.) מביאה עוד נפקא מינה בין רב פפא ורב פפי:
אמר רב אסי בכור שנטל חלק כפשוט - ויתר מאי ויתר רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באותה שדה, רב פפי משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים כולן רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באותה שדה, קא סבר אין לו לבכור קודם חלוקה ורב פפי משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים כולן, קא סבר יש לו לבכור קודם חלוקה, ומדאחיל בהא אחיל בכולהו.
 כלומר, מאן דאמר יש לבכור קודם חלוקה סובר שויתור הבכור הוא מחילה על כל חלק הבכורה, כאשר מאן דאמר אין לבכור קודם חלוקה, סובר שאינו יכול למחול על כל הבכורה. הרשב"א הקשה:
דאדרבה איפכא מסתברא פלוגתייהו דלמ"ד אין לבכור קודם חלוקה הוה לן למימר דאם ויתר במקצת ויתר בכולן דכל שלא זכה ואין לו יכול להסתלק במתנה דלא אתיא לידיה ואם אמר אי אפשי בה דבריו קיימים, אבל אם יש לו קודם בכורה והוה ליה כחלק פשיטותו ובמה שויתר ויתר ובמה שלא ויתר לא ויתר, כמתנה לאחר שבאת לידו.
הלוא אדם יכול למחול על נכסים שמיועדים אליו, אבל כיצד מחילה תופסת כלפי נכסים שכבר בבעלותו? לכן טוען הרשב"א שדווקא מאן דאמר שאין לבכור קודם חלוקה יכול לטען שמחל וויתר על הכל. קושית הרשב"א מבוססת על ההנחה שדין יש לבכור קודם חלוקה עוסק בקנינים ובעלות. אבל לפי פירוש הרמ"ה שאין לבכור בעלות, אלא זכויות לבד, השאלה סרה מאליה.
הרשב"ם בחר בדרך אחרת לפתור את הקושיות על סוגיתנו. על הסוגיה "בכור שמיחה מיחה" (קכו.), מסביר הרשב"ם:
אף על גב דאוקימנא לדברי הכל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהן מיהו אם מיחה ואמר אל תשביחו חלקי אלא נחלוק מיד ואשביח אני שני חלקים שלי ואטול כל שבחן והן נתייאשו מלחלוק והשביחו הנכסים הרי מיחה בהן ויטול פי שנים דהא פסקינן לקמן יש לו לבכור פי שנים קודם חלוקה משעה שחפץ לזכות בבכורתו והרי חפץ ליטול חלקו לאלתר וזוכה בחלק בכורתו מיד כל מקום שהוא הלכך נכסין דידיה אשבח.
לפי הרשב"ם, דין יש לו לבכור קודם חלוקה היא אמנם קניין גמור בנכסים המזכה את הבכור גם בשבח. אך לפי חכמים החולקים על רבי, קניין זה אינו מתחיל משעת מיתת האב, כי אם משעה שבקש את חלק בכורתו. לפי פירוש זה, אפשר לפרש שדברי רבא בבכורות, שאין לבכור קודם חלוקה, נאמרו במקרה שהבכור לא בקש את חלקו, וממילא אין לו שום קנין עד שעת החלוקה. לפי פירוש הרשב"ם, גם קושית הרשב"א מתורצת, שהרי אם הבכור וויתר, הוא מעולם לא זכה בחלקו ולכן מחילתו מהני. אבל למאן דאמר אין לו לבכור קודם חלוקה - אפילו אם רוצה בחלקו אינו יכול למחול, משום שמחילה שייכת רק על נכסים שמיועדים לו ויכול לזכות בהם. מה שאין כן אם אין לו שום זכות בנכסים עד שעת החלוקה, הרי מחילתו הוא כמחילה על דבר שלא בא לעולם.
יש להבין את דברי הרשב"ם לאור פירושו במחלוקת רבי וחכמים בזכות הבכור בשבח. כאמור, חכמים סוברים שאין לבכור פי שניים בשבח משום ש"מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטיא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה". בניגוד לפירוש שהבאנו למעלה, שהכוונה היא עד למטיא לידי דבכור, הרשב"ם מפרש: "עד דמטיא לידיה דנותן". כלומר, לפי חכמים, אין פי שניים של בכור חלק משאר הירושה, אלא היא מעין מתנה מיוחדת שהאב מעניק לבכורו. לכן דין פי שניים שייך רק לנכסים שהיו בבעלותו של האב בשעת מיתתו, שהיה ביכולתו לתת לבכורו. לפי הבנה זו, יש מעין דעת מקנה בחלק הבכורה, ולכן די לו לבכור להביע את רצונו על מנת לזכות בו.
 
3. מעמד הבכור
לבסוף, ברצוני לדון בשיטתו המחודשת של הנימוקי יוסף:
אמר רב אסי כיון שנוטל חלק כפשוט ולא מיחה לפני שנים לומר זה שאני נוטל כפשוט לא מפני שמחלתי אם כן מחל וכי היכי שמחל בנכסים מועטים אלו כן הויא לכל הנכסים שאינו נוטל שוב חלק בכורה כלל בכל הנכסים הנשארים לחלוק דבכור מתנה קרייה רחמנא וכמי שמוחל במתנה הוא וכל הבכורה חדא מתנה היא וכיון שמחל במקצתה מחל בכולה.
הנמוקי יוסף טוען שמחילה על חלק מחלק הבכורה היא מחילה על הכל, לדעת מי שסובר יש לבכור קודם חלוקה, משום שכל הבכורה מתנה אחת היא. אך דבריו צריכים ביאור, שהרי לכאורה השאלה אם מתנת הבכורה היא מתנה אחת או לא, אינה קשורה כלל לזכות הבכור קודם חלוקת הנכסים.
והנראה בזה, שיש לחקור האם דין הבכור קשור רק לזכותו בחלק בכורתו, או שמא יש משמעות למעמד הבכור גם ללא קשר עם הנכסים. דוגמא למעמד הבכור אנו מוצאים מתוך מה שלמדנו למעלה (דף קכד.):
יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים, ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי.
הראשונים התקשו מה הועיל הבכור בוויתור על חלק הבכורה. הלוא חובתו לשלם את חוב אביו אינה אלא מנכסים שירש מאביו, ומשום שירש יותר נכסים, הוא מחויב לשלם חלק יותר מאחיו בחוב על פי אותו יחס. לכן, אם סכום הירושה גדול מסכום החוב - הבכור ירוויח פי שניים בהפרש שביניהם, ואם סכום החוב הוא בדיוק כסכום הירושה - בכור אמנם לא ירוויח, אך גם לא יפסיד. המאירי מביא תירוץ מפתיע ומעניין לשאלה זו:
אבל הבכור אפשר שתגיע לו פסידא אם יפרע כשנים מצד הראוי והשבח שאין לו בהם בכורה כיצד הגע עצמך שהירושה שוה שש מאות ויש בה שלש מאות שבח ואינם אלא שני אחים הרי שאין כאן בכורה אלא בשלש מאות ונמצא חלקו מאתים ואח"כ חולקים בשוה השלוש מאות ונמצא לחלק הבכור שלש מאות וחמשים ויצא עליהם חוב בארבע מאות וחמשים אם יהא פשוט יכול לומר טול חלק בכורה ופרע פי שנים לא ישארו לו מכל ירושתו אלא חמשים דינרין ונוח לו שלא יטול ויחלקו בשוה ויפרעו בשוה.
לפי תירוץ זה, הבכור יכול להפסיד אם יטול חלק בכורתו, משום שהוא חייב לשלם חלק נוסף בתשלום החוב, אף על פי שייתכן שהאחוז שהוא משלם גבוה מהאחוז שהוא יורש. הרי אין הבכור נוטל פי שניים שבח, ולכן חלק מהירושה מתחלק בשווה בין היורשים, ואף על פי כן, על הבכור לשלם הנכסים שהוא ירש חלק שלם נוסף. במבט ראשון, אין הגיון בפתרון הזה. מה מחייב את הבכור לפרוע יותר מהחוב, אם לא התוספת שירש בפועל נכסי האב - ואם כן, התוספת שלו אמורה להיות על פי התוספת שקיבל בפועל, כולל השבח המתחלק בשווה! דברי המאירי מתפרשים אם הבכור חייב לשלם יותר מצד מעמדו כבכור, המעניק לו אחריות נוספת, ולא מצד תוספת הנכסים שירש בפועל. ואם כנים הדברים, האומר אינו נותן ואיני נוטל מוותר על מעמדו כבכור, ולא רק על הנכסים.
לאור זה, אפשר לחזור למחלוקת אם יש לבכור קודם חלוקה. אולי זוהי גופא המחלוקת, כלומר האם יש מושג של בכורה שאינו קשור לנכסים עצמם. האם קיים מושג של מעמד הבכור בגברא שאפשר לוותר עליו או לחילופין להעבירו לאחר שיעמוד במקומו. אולי זוהי כוונת הנמוקי יוסף, שדווקא למאן דאמר יש לבכור קודם ירושה, אם וויתר על מקצת וויתר על הכל, שהרי הוא וויתר על עצם מעמדו כבכור. אבל לדעת הסובר אין לבכור קודם חלוקה, וכל דין בכור מתמצה ביחס לנכסים עצמם, אם וויתר על פי שניים בנכסים מסוימים, אין לזה שום השלכה על זכותו בחלק בכורתו בנכסי ירושה אחרים.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יאיר קאהן, תשע"ג
*******************************************************
 
בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*