זכה - נעשית לו סם חיים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת נצבים

"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (ל', טו). מה הם החיים והטוב, המוות והרע? רש"י מסביר שהטוב והרע הם המעשים הטובים והמעשים הרעים והחיים והמוות הם השכר והעונש. ספורנו מפרש שהטוב והרע הם השכר והעונש בעולם הזה, ואילו החיים והמוות הם השכר והעונש בעולם הבא; ואם כן על המעשים מדבר הפסוק הבא: "אשר אנכי מצוך היום...".

רבנו בחיי מציע שני פירושים: א. החיים והטוב מתייחסים למי שמקיים את התורה, ואילו המוות והרע - למי שאינו מקיימה; ב. החיים, הטוב, המוות והרע מתייחסים לתורה עצמה - שעשויה להיות חיים וטוב, אך עלולה גם להיות מוות ורע, כדברי הנביא: "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (יחזקאל כ', כב). המוות והרע עשויים להגיע לארק למי שאינו לומד תורה אלא גם למי שלומד אותה בצורה לא-נכונה.

הגמרא בשבת (דף לא) מביאה שלושה משלים למי שלומד תורה ואין בו יראת שמים: "(א) משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון [חומר משמר]? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה... (ב) אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ומפתחות החיצונות לא מסרו לו - בהי עייל [כיצד ייכנס]?! (ג) מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד [חבל על מי שבונה שער לחצר - וחצר אין לו].

יש כמה הבדלים בין המשלים. מהמשל השלישי עולה שהתורה היא שער ליראת שמים, בעוד שהמשל השני רואה ביראה דרך להגיע לתורה; ונראה שאכן יש צדדים לכאן ולכאן - כל אחת תורמת לחברתה. המשל השלישי מציג לימוד תורה ללא יראה כהבל שאין בו ממש, אך המשל הראשון מרחיק לכת הרבה יותר וטוען כי זהו גם מעשה שלילי, שיש בו משום פגיעה בתורה - "מוטב אם לא העלית" - ושעדיף שאדם כזה לא ילמד כלל.

מן הסוגיה בשבת עולה כי השלילה בלימוד כזה היא שהתורה נפגעת ומתחללת מכך ששמים אותה בכלי שאינו ראוי לה. לעומת זאת, הגמרא ביומא (עב ע"ב) קובעת שיש בכך גם פגיעה בלומד, ולא רק בתורה: "אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים... אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, לא תירתון תרתי גיהנם [אמר להם רבא לתלמידי החכמים: בבקשה מכם, אל תירשו שני גיהינום (בלימוד תורה בלא יראת שמים)]. מאי דכתיב 'וזאת התורה אשר שם משה' (דברים ד', מד)? - זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה, נעשית לו סם מיתה". מדוע הלומד תורה בלא יראת שמים יורש שני גיהינום? רש"י על אתר (ד"ה תרתי) מפרש שגיהינום אחד הוא העולם הבא והגיהינום השני הוא העולם הזה: "להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה ולא תקיימוה, ותירשו גיהנם במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם". אולם אפשר גם להסביר ששניהם בעולם הבא: מי שלא למד כלל נענש על כך בגיהינום אחד; אולם הלומד תורה לשווא, עמל ויגע בה בלא יראת שמים, יורש גיהנום כפול - לא זו בלבד שהוא אינו ירא שמים, גם תורתו אינה שווה מאומה.

קיימות שתי רמות אפשריות של לימוד ללא יראת שמים. יש אדם הלומד שלא על מנת לעשות, שיש אצלו נתק מוחלט בין הלימוד ובין המעשה. אדם כזה, אומר הירושלמי (שבת (פ"א סוף ה"ב), "נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם". אולם יש גם רובד נוסף של הבעיה. יש מי שאמנם מעוניין לקיים את אשר הוא לומד, אך אינו רואה בלימוד גופו צורך קיומי ואיננו מבין כי לימוד התורה אינו לימוד אקדמי גרידא כי אם חלק מהותי בעבודת ה'. אדם שלומד תורה צריך לשאול את עצמו לא רק מה וכמה ללמוד אלא גם מדוע ואיך. אמנם חז"ל העריכו גם לימוד שלא לשמה ואמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ ע"ב). אך זה נאמר דווקא כלפי מי שעל כל פנים לומד שלא לשמה מתוך הכרה מסוימת בחשיבות הלימוד ומתוך שאיפה להגיע ללימוד לשמה. מי שאינו מכיר בערך העצום של לימוד תורה ובצורך הקיומי שבו - התורה עלולה להיות עבורו סם המוות.

רמב"ן בהשגותיו לספר המצוות מבאר את מצוות "ולעבדו בכל לבבכם" (מצוה ה בספר המצוות, שלדעת הרמב"ם היא מצוות תפילה, ורמב"ן, הסובר שתפילה דרבנן, נזקק לבארה באופן אחר) כך: "מצוות עשה שתהיה כל עבודתנו לא-ל יתעלה בכל לבבנו, כלומר, בכוונה רצויה שלמה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצוות בלי כוונה או על הספק אולי יש בהם תועלת". רמב"ן מדגיש כאן את חשיבות האמונה והכוונה בקיום המצוות: אין לקיים את המצוות שלא לשמן, וכמו כן אין לקיימן בלא להכיר בחשיבותן או מתוך ספק בה.

מאפיין אחר של הדרך הנאותה לקיום המצוות מודגש ברמב"ם בסוף הלכות לולב (פ"ח הט"ו), שם הוא מתייחס לפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את איביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירם ובחסר כל" (דברים כ"ח, מז-מח). רש"י מפרש כי מי שלא עבד את הקב"ה בעוד שיש לו כל טוב ובשעת שמחה - ייאלץ לעבדו בחוסר כול. הרמב"ם, לעומת זאת, מפרש שאין מדובר במי שלא עבד את הקב"ה כלל כי אם במי שלא עבדו בשמחה, ומכאן הוא מסיק: "השמחה שישמח האדם בעשיית המצות ובאהבת הא-ל שציוה בהן - עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע ממנו". שוב אנו רואים, אם כן, כי גם מי שמקיים תורה ומצוות עלול להיענש אם אינו עושה זאת כראוי.

אין די לקיים מצוות ולעסוק בתורה סתם. יש לעשות דברים אלו כראוי: לשמם ולשם מי שציווה בהם ומתוך הכרה בתועלתם ובערכם כמרכיב קיומי בעבודת ה'.



[1] השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת נצבים תשנ"ד וסוכמה על ידי מתן גלידאי.