דילוג לתוכן העיקרי

זורה ורוח מסייעתו

קובץ טקסט

 

פתיחה

 

השבוע נמשיך ונעיין בסוגיה המקשרת בין הלכות שבת להלכות נזיקין, אך הפעם סביב דיני גרמא. הן בהלכות שבת והן בדיני הנזיקין, קיימת שאלה מתי אנו משייכים פעולה שארעה למעשה האדם. בשבת אנו עוסקים בשאלה האם הפעולה אסורה והאדם חייב עליה, ובנזיקין השאלה נוגעת לאחריות האדם על היזק שאירע.

 

הגמרא במסכת ב"ק דנה בדין אש שהזיקה ובמסגרת זאת אומרת:

"ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו!

אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר.

רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה.

ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי.

רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור"                                                (ס.).

במקרה בו הגמרא דנה, קיים "שיתוף פעולה" בין האדם והרוח. הגמרא משווה הלכה בדיני נזיקין בו האדם והרוח השתתפו בליבוי האש, ובין הלכות שבת במקרה שהאדם ביצע מלאכת זורה (של תבואה) בעזרת הרוח.

הגמרא מציגה סתירה בין הלכות שבת ששם מתחייבים על פעולה זו, ובין דיני נזיקין שהתורה מפקיעה את אחריות האדם מההיזק. בשלב ראשון הגמרא מביאה שלושה תירוצים שיסודם אחד - באופן עקרוני תחומי האחריות של האדם בנזיקין ובשבת הינם זהים. השוני בפסיקת ההלכה נובע מהבדל שקיים בגוף המקרה. במקרה שהגמרא מזכירה בעניין נזיקין, הרוח לא סייעה לפעולתו של האדם אלא פעלה בצורה שנגדה את ההכנה המוקדמת והחשיבה המקורית של האדם. במקרים אלו האדם אינו אחראי על התוצאה ולכן פטור בהלכות שבת וכן מתשלום על הנזק.

התירוץ הרביעי, של רב אשי, שונה מהותית בכך שהוא מחלק בין הלכות שבת והלכות נזיקין. על פי דבריו, בהלכות שבת קיים מושג של מלאכת מחשבת המרחיב את תחום האחריות של האדם גם במקרים בהם הוא אינו המבצע בפועל. לעומת זאת בנזיקין יש צורך בקשר ישיר בין ביצוע ההיזק ובין תוצאת ההיזק והניתוק שקיים במקרה של רוח המסייעת מגדיר את ההיזק כגרמא. כידוע, גם בהלכות שבת קיים מושג של גרמא שאין חייבים עליו, אך במקרה זה מכיוון שהאדם תכנן להשתתף עם האש בביצוע המלאכה הרי מדובר על מלאכת מחשבת- המלאכה נעשתה לפי מחשבתו ותכנונו.

בראשונים מקובל שהלכה כרב אשי, אך ישנם מספר דיונים מהו המקרה שעליו דיבר רב אשי שנחשב כגרמא בנזיקין. חלק מהדיונים בראשונים נוגעים ליחס שבין סוגיה זו ובין סוגיות נוספות, וחלקם מתייחס בבירור המקרה שעליו דיבר רב אשי. בהמשך השיעור נעיין במספר יסודות בדיני נזיקין הנלמדים ממקרה זה, בהבחנות שבין דיני שבת ונזיקין וכן נעיין בקצרה בהשלכות של סוגייתנו על הלכות  שבת.

מתי זמן החיוב?

כפי שהזכרנו, הראשונים משווים את דברי הגמרא במסכת בבא קמא לסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא:

"דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא (=פשתן) הוה אזלא רקתא (=חלקיקי פשתן) ומזקא אינשי. אתו לקמיה דרבינא, אמר להו- כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה הני מילי דקא אזלא מכחו, הכא זיקא הוא דקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי- מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו? אמרוה קמיה דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו. ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק דחייב לשלם? התם ניחא ליה דליזל הכא לא ניחא ליה דליזל"       (כו.).

מדברי הגמרא משמע שמר בר רב אשי ורבינא נחלקו במחלוקת האמוראים שראינו בהסבר הגמרא במסכת ב"ק. לדעת רבינא יש לחלק בין הלכות שבת ונזיקין, ולכן לא שייך כלל להקשות משבת לנזיקין. השואל (מר בר רב אשי) הבין שנזיקין ושבת שווים לעניין החיוב, ולכן שייך להקשות מדוע בנזיקין האדם פטור ובשבת חייב.

היד רמה (הרב מאיר אבולעפיה 1170-1244, ספרד) בפירושו על מסכת ב"ב מצביע על הבדל נוסף שקיים בין הלכות שבת ונזיקין, מעבר לחילוק בעניין מלאכת מחשבת. לדעת ה'יד רמה' ניצול של הרוח על ידי האדם יכול להיחשב כאילו האדם עשה את הפעולה בעצמו הן בשבת והן בנזיקין. במלאכות שבת האיסור נובע מעצם המלאכה, ברגע שנעשתה המלאכה יש איסור. לעומת זאת בנזיקין יש לחלק בין תהליך שעדיין ניתן לעצירה שנחשב כגרמא (הסוגיה בב"ק), ובין תהליך שהגץ יוצא ומיד הולך ומזיק שאסור כמו בהלכות שבת (הסוגיה בב"ב). הנקודה המבדילה בין מלאכות שבת ונזיקין הוא בזמן החיוב- במלאכות שבת האיסור חל בביצוע המעשה, ולעומת זאת בנזיקין החיוב חל בזמן גרימת ההיזק. בעקבות כך, אם ניתן להשיב את הגלגל אחרונית בנזיקין האדם לא מתחייב והפעולה שנעשתה בסיוע גורם חיצוני מוגדרת כגרמא.

עיקר הדגש, אם כן, בביטוי "מלאכת מחשבת אסרה תורה", הוא שהאיסור בשבת הוא על עצם המעשה גם אם התוצאה אינה מתרחשת מייד היות וידוע שזו התוצאה הצפויה. בניגוד לכך בנזיקין אנו זקוקים גם לנזק עצמו ולא מסתפקים במעשה של יצירת המזיק[1].   

 

 

ייחוד מלאכת זורה

בדברי הרא"ש אנו מוצאים הבחנה שונה בין הלכות שבת ונזיקין:

"דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה, אע"פ דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח. אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור"       (ב"ק ו', יא).

הרא"ש סובר שהחיוב במקרה של זורה ורוח מסייעתו בשבת ייחודי ונובע מכך שזוהי הדרך הרגילה בביצוע המלאכה. כאשר התורה אסרה את מלאכת זורה בשבת, היא התכוונה לאסור את הדרך הרגילה שבה מבצעים מלאכה זו. הדרך להפריד בין החומרים השונים שיש בתבואה היא בעזרת שימוש ברוח, ולכן מתחייבים בשבת למרות שבדרך כלל פעולה שנעזרת בכוח חיצוני מוגדרת כגרמא. הרא"ש מבין שמשמעות המונח מלאכת מחשבת היא שפעולה שנעשית בעזרת גורם חיצוני עדיין נחשבת כמלאכה שהאדם עושה כאשר זו הדרך המיוחדת לעשיית המלאכה. המשמעות של המושג כפשוטו- סוג מלאכות שקיים בהם יתרון שכלי כדי לעשותם ולכן הם מלאכת מחשבת. כאשר מדובר על פעולה שאין זה הדרך הרגיל לעשותה לא מתחייבים עליה.

מדברי הרא"ש משמע שעקרונית המחייב במלאכות שבת זהה לחיוב בנזיקין. רק במלאכת זורה (ובמלאכות נוספות שתמיד דרכם להעשות בצורה של גרמא), אנו מוצאים שוני מכיוון שכך דרך העולם בביצוע המלאכה.

הרחקת נזיקין ותשלום על הנזק

בחלק מהראשונים אנו מוצאים כיוון שונה המסביר את היחס שבין הסוגיה במסכת ב"ק (הפוטרת במקרה של זורה ורוח מסייעתו) והסוגיה במסכת ב"ב (המחייבת במקרה של נזק הנגרם מניפוץ הפשתן):

"ומר בר רב אשי סבר נהי דחיוב תשלומין לא גמרי', לענין הרחקה דליחשב גירי דיליה גמרינן שפיר כיון דגרמא בנזקין אסור"    (תוספות ב"ב ד"ה מאי שנא).

התוספות מבדילים בין שני דיונים שונים:

  1. חיוב תשלום במידה ונוצר נזק.
  2. חובת הרחקה של נזק פוטנציאלי.

מסכת ב"ק עוסקת בעיקרה בפיצויים שונים שניתנים לאחר שאדם הזיק את חברו בפועל. לעומת זאת, פרק שני במסכת ב"ב עוסק בעיקרו בהרחקת מזיקים פוטנציילים. מדובר במקרים בהם אחד השכנים רוצה לשים בשטחו חפץ או מכשיר וקיים סיכוי שבעקבות כך חברו ינזק. התוספות מסבירים שהדיון שבין מר בר רב אשי ורבינא מבוסס על נקודת ההנחה שהסוגיה במסכת ב"ב עוסקת בהרחקת נזיקין ולא בתשלום על הנזק שאירע.

הבנה זו מבוססת על כך כי בהלכות שכנים אנו מוצאים מקרים בהם לא ניתן לחייב אדם להרחיק נזק פוטנציאלי מחברו אך המזיק חייב בתשלום במידה ונוצר היזק. כך לדוגמא כותב בעל נתיבות המשפט:

"ולבאר כוונתו לפענ"ד נראה דשם (- אש שהתפשטה בשדה) נתנו חכמים שיעור שירחיק שלא יהיה יכול להזיק אפילו אם לא ישמרנו כלל. דמחמת שהוא רק צורך שעה הרחיבו חז"ל בשיעורא. משום הכי אם הזיק על ידי רוח שאינו מצויה הוי אונס ופטור, כיון דלא חייבוהו חז"ל בשמירה משום אונס דלא שכיח.

אבל כאן (- הרחקה של תנור בבית) לא רצו חכמים ליתן שיעור הרחקה כל כך. כיון דתדיר הוא ואילו היו מרחיבין השיעור לא היה אפשר לידור בבית כלל. ונתנו שיעור מה שאפשר שלא יזיק על ידי שמירה, וכיון שהוא בביתו ואפשר לו שישמרנו בהרחקה כזו, שוב אין צריך להרחיק יותר. משום הכי אם לא שמר והזיק - חייב" (נתיבות המשפט חו"מ קנה, א).

במסגרת שיעור זה לא נרחיב בדברי נתיבות המשפט ובמקרה שעליו הוא דיבר, אלא נתמקד בעקרון שעולה מדבריו[2]. על פי דבריו, ישנם מקרים בהם האדם עושה שימוש סביר בחפץ או מכשיר שיכול לגרום נזק ואנו נאפשר לו זאת. אך במידה והוא התרשל והזיק את חברו, למרות שהתרנו את השימוש בחפץ, אדם זה יתחייב בתשלום הנזק שנוצר.

תוספות מסבירים שלדעת מר בר רב אשי עקרון זה עובד גם בכיוון ההפוך. ישנם מקרים שבהם האדם חייב להרחיק היזק פוטנציאלי, אך אם חבירו ניזוק אין הוא חייב בתשלום נזיקין. לכאורה, קשה להבין את ההגיון שעומד מאחורי פסיקת התוספות. דברי הנתיבות פשוטים בסברתם בכך שאנו נותנים רשות לאדם להשתמש בשטחו בשימוש מקובל אך הוא אחראי שאף אחד לא יפגע. אך דברי תוספות אינם פשוטים שהרי לכאורה אם קיימת חובה להרחיק היזק, אז וודאי לאחר שהנזק יצא אל הפועל יש לפצות עליו.

תוספות בסיום דבריהם מסבירים את ההגיון ההלכתי- " כיון דגרמא בנזקין אסור". מדובר על מעמד הלכתי שבו הקשר של האדם להיזק אינו ישיר ולכן אין אחריות ישירה על האדם. מאידך, ניתן לחייב את האדם למנוע היזק פוטנציאלי שאנו חוששים מפניו.

של מי המזיק הזה...

בראשונים אנו מוצאים הסבר נוסף לסתירה הקיימת בהלכות נזיקין- מדוע במקרה של זורה ורוח מסייעתו פטור בנזיקין, אך במקרה של הגץ שעף בעזרת הרוח האדם חייב בנזק. עקרון זה מופיע במספר ראשונים ונזכיר את דברי המאירי שמובאים בשיטה המקובצת:

"ורבותי תירצו שבזו שבכאן הרוח מסייעתו לעשיית גוף המזיק. אבל בענין הרקתא כבר נגמר גוף המזיק ואין הרוח מסייע אלא בהולכה... ומכל מקום ההיזק יעשה בלא הרוח ומתוך כך חייב" (ס. ד"ה וז"ל הרב המאירי).

לדעת המאירי חיוב בנזיקין נוצר כאשר האדם יוצר נזק. במקרים בהם הנזק נוצר משילוב של האדם וכוח נוסף (כדוגמת רוח), האדם לא יצר את הנזק ולכן הוא פטור. במידה והאדם יצר מזיק שפגע ברכוש לאחר התערבות של כוח אחר האדם חייב היות והוא יצר נזק שהרוח הזיזה ממקום למקום. העקרון העולה מדברי המאירי הוא שברגע שאדם יצר מזיק אז הוא אחראי על התוצאות שיגרמו ממנו גם אם אין הוא אשם בנסיבות שבהם האדם ניזוק.

גרמא בשבת

הגמרא בב"ק חידשה כי בנוגע להלכות שבת, גם במקרים המוגדרים כגרמא, האדם יהיה חייב על המלאכה הואיל ומתחייבים על ביצוע מלאכת מחשבת. מצד שני, ידועה ההלכה כי פטורים על מעשה גרמא בשבת, ואם כן – כיצד ניתן ליישב בין הקביעות?

הרב ישמעאל הכהן מודינא עסק בשאלת היחס שבין המקרים שחייבים עליהם בשבת ואלו שפטורים עליהם ובדבריו הוא מחלק בין שני סוגים של גרמא[3]:

"...דהיכא דהוא גרמא דלא עביד מעשה בשעת המלאכה רק עושה מעשה ולאחר זמן ע"י אותו מעשה גרם שתעשה המלאכה מאליה ע"י דבר אחר... זהו גרמא המותר אף לעניין שבת... אבל כשעושה המלאכה עצמה ע"י פעולתו אע"פ שנעשית המלאכה בסיוע דבר אחר חייב דומיא דזורה..."                     (שו"ת זרע אמת ח"א סי' מד).

הרב ישמעאל הכהן מחלק בדבריו בין שני סוגי גרמא. כדי שמלאכה תהיה מוגדרת כגרמא בשבת, יש צורך בהפרדה בזמן בין פעולת האדם ובין ביצוע המלאכה בפועל. לדעתו, אם המלאכה נעשית בצמוד לפעולת האדם, גם אם היא לא נעשתה על ידו היא אסורה ואינה נחשבת כגרמא לעניין שבת[4].

בשיעור ראינו בדברי הראשונים מספר הבחנות בין שבת ונזיקין, כאשר ניתן לבחון לאורם את דברי שו"ת זרע אמת. לדוגמא, לפי דעת היד רמה בשבת מתחייבים על עצם הפעולה של האדם ללא תלות במלאכה. לכאורה, עמדת ר' ישמעאל מודינא שונה מדברי היד רמה היות והוא נותן משמעות גם לביצוע הפעולה על ידי האדם וגם לזמן קיום המלאכה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 

[1]   וראה בעניין זה ובנושאים נוספים שהזכרנו כאן, בשיעורו של מו"ר הרב גיגי בהלכות שבת- http://www.etzion.org.il/vbm/archive/10-shabbat/08shabbat.php

[2]   בעז"ה בשיעורים בהמשך המסכת נעסוק בעקרון זה בתוספת הרחבה.

[3]   השאלה עוסקת בפיתוח טכנלוגי לצורך כיבוי דליקות שנבנה בימיו . הרב ישמעאל הכהן מודינא היה מחשובי רבני איטליה בסוף המאה ה-18 ותחילה המאה ה-19. בשיעורים קודמים הזכרנו את דמותו לאור סיפור 'סנהדרין של פריז' אשר הוזמן אליה אך לא הגיע מפאת גילו המבוגר. מעניין לראות גם בתשובה זו את התייחסותו ליחס הטוב לו זכו יהודי איטליה מצד השלטונות- "וא"כ דוקא להם בארץ פולוניא דשוללים והורגים כמ"ש בפסקים וכתבים סימן קנו שייך זה היתרא... אבל במקומנו דהע"ה ה' נתן את חננו בעיני מע' השר דאין כופין אותנו לשום דבר שהוא נגד דתנו הקדושה...".

[4]   וראה בספרו של פרופ' ז. לב- 'מערכי לב', עמוד רסח שמביא את דברי ר"י ודן בדבריו.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)