זאת תורת הנזיר

  • רבני ותלמידי הישיבה
נתנאל בוסתני / זאת תורת הנזיר *
 
במסגרת פרשת נשא מובאת פרשיית הנזיר:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה': מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם: כִּי נֵזֶר אֱ-לֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'.
(במדבר ו', א-ח)
באופיו של הנזיר דנו רבות המדרשים, הפרשנים והוגי הדעות לאורך הדורות. במסגרת מאמר זה ברצוני להציע שתי נקודות מבט על דמותו של הנזיר: הנזיר כדמות פרטית והנזיר כדמות כללית.
 
א. הנזיר – התקדשות אישית ופרטית
קבלת הנזירות מבטאת תהליך אישי פנימי העובר בנפשו של כל אדם ואדם שמחליט לקבל את הנזירות ואת הציוויים החלים במסגרת זו.
מתוך מדרשי חז"ל והפרשנים ההולכים בדרך זו ניתן לאפיין תהליך זה בשני דרכים: פרישות והימנעות מרע, בבחינת 'סור מרע', או התקדשות, בבחינת 'עשה טוב'.
 
1) הימנעות משתיית יין 
התפיסה הדומיננטית תופסת את ההימנעות משתיית יין כחלק מתהליך הפרישות שהאדם עובר, כאשר ההימנעות משתיית יין היא המרכיב החשוב ביותר בתהליך זה.
גישה זו עולה מדרשתו של רבי, הדן בסמיכות פרשת נזיר לפרשת סוטה:
תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.     (בבלי ברכות סג, א)
כוונת רבי בדרשתו מתבארת במדרש רבה, העוסק אף הוא בסמיכות הפרשיות:
מה כתיב למעלה "זאת תורת הקנאות" – וכי מה ענין זה לזה? אלא כשהם משקים את הסוטה היו אומרים לה הרבה יין עושה [...] והיו ישראל, האנשים והנשים שהיו רואין, באים לתוך בתיהם ואומרים: אוי לי לפלוני ולפלונית ששתו יין ונשתכרו ועברו עבירה ומתו – נשבע אני שאיני שותה יין לעולם, שלא יהא לי כמותו – וכן הנשים אומרות; לכך נסמכו זו לזו.         (במדבר רבה נשא, פרשה י', א)
האדם הרואה את הסוטה בניוולה ובשפלותה לומד לקח ממעשיה ולוקח אחריות אישית עליו ועל מידותיו. אם הטיפול בסוטה הוא בגדר 'משמעת מתקנת', קבלת הנזירות היא בגדר 'משמעת מונעת'.
תפיסה אחרת רואה את ההימנעות משתייה כחלק מיצירת איזון בין הכוחות השונים והמידות השונות באדם, וכך כותב הרלב"ג בפירושו:
והנה סמך זאת הפרשה לפרשה סוטה, שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מן הבית, לפי שזאת הפרשה היא להשקיט הריב וההפסד מן האדם בעצמו מצד תשוקותיו הגופיות אשר יביאוהו לחטוא.  (רלב"ג, הוצאת מעליות, במדבר ו', ב)
סמיכות הפרשיות אינה מעידה רק על תגובת האדם למציאות מקולקלת של הסוטה, אלא על השוואה מהותית בין הינזרות הנזיר להשקאת הסוטה. כשם שהשקאת הסוטה והעלאתה לבית הדין ובית המקדש נועדו להשכין שלום בין איש לאשתו, כך הינזרות הנזיר נועדה ליצור שלום בין הכוחות השונים הפועלים בתוכו.
תפיסה שלישית באה לידי ביטוי בדברי הרש"ר הירש, המשווה בין הימנעותו של הנזיר מהיין לאיסור על שתיית יין לכוהנים שרוצים להיכנס למקדש:
כל עוד הנזיר בנזירותו, יכוון את לבו למקדש ולתורה כל עוד הוא נזיר, מוטל עליו להיות כהן ומורה בכל עת [...] עבודה גדולה מוטלת עליו כנזיר לתיקון מחשבותיו ורגשותיו – ולפיכך חובה עליו לשמור על צלילות הדעת ועל מנוחת הנפש הדרושות לו בעבודה זו.       (רש"ר הירש במדבר ו', ג)
תפיסתו של הרש"ר הירש הפוכה מהתפיסה הרואה בהימנעות מיין פרישות גרידא. לפי תפיסת הרש"ר הירש האיסור הוא חלק מהפיכתו של הנזיר לכוהן החיים.[1] קבלת הנזירות, לפי ראייה זו, נועדה להעצים את כוחות האדם ולא להחלישם – האדם לא רק סר מהרע אלא בעיקר מרבה קדושה.
 
2) גידול שיער
במשמעות הקיימת בגידול השיער עולים שתי גישות עיקריות בפרשנים – גידול שיער כביטוי לאבלות וגידול שיער כביטוי לקדושה.
 
הגישה הראשונה עולה כבר במדרש רבה וכך כתוב:
למה צוה הקדוש ברוך הוא לנזיר שלא יגלח ראשו? לפי שהגילוח מתארו ומיפהו [...] וגידול שער הוא לשון צער ואבל. לכך אמר הקדוש ברוך הוא – אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזימה, יגדל שערו שיתנבל ויצטער כדי שלא יהא יצה"ר קופץ עליו.      (במדבר רבה נשא פרשה י', י)
ההתרחקות מן הזימה משמעה גם התרחקות מן החברה המעורבת ומפיתויי הרחוב. גידול השיער עוזר אפוא לאדם לבדל עצמו מהחברה ולהמשיך בתהליך הפרישות ללא כל חשש מהמון העם.
הגישה השנייה באה לידי ביטוי בספרי זוטא:
לפה שנאמר "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" יגדל בקדושה – אל יעביר בתער ובמספרים, אל יתלוש ואל ימרוט ואל יחוף באדמה ואל יתן סמנין.         (ספרי זוטא במדבר ו', א)
תפיסה זו מציגה את גידול השיער כחלק מתהליך ההתקדשות של הנזיר, ויפה היטיבו לתאר בעלי המאמר "מנזר ליצר",[2] שהשוו בין הנזר של הנזיר הנוצר מגידול השער למשיחת השמן על ראשו של הכוהן:[3]
שערו מהווה מעין עטרה המעידה על מעמדו המיוחד ועל קרבתו היתרה לא-ל, בדומה לכוהן הגדול ש"נזר שמן משחת א-להיו עליו".
ההבדל הוא שבעוד חניכתו של הכוהן מתבצעת על ידי חומר חיצוני – שמן המשחה – המושם עליו באופן חד-פעמי ומשמע כנזר, הרי נזרו של הנזיר צומח בתהליך הדרגתי מתוך גופו.
 
3) האיסור להיטמא למת
האיסור להיטמא למת בקבלת הנזירות מתקשר באופן ישיר לזיקה בין הנזיר לכוהן. כשם שהכוהן מצווה לשמור על קדושתו ולהימנע מהטומאה למתים, כך גם הנזיר שומר על קדושתו ע"י ההימנעות מהמתים. ע"פ גישה זו האיסור השלישי הוא נגזרת של קדושתו של הנזיר, אך אין באיסור מעמד בפני עצמו.
 
מתוך דברי בעל הטורים נראה שיש באיסור זה רובד עומק יותר:
על נפש מת לא יבא. לומר לך שאם תשרה עליו שכינה מחמת נזרו שלא יאמרו שהוא דורש אל המתים.    (בעל הטורים במדבר, ו', ו)
לפי בעל הטורים מדובר במעין 'גזירה דאורייתא' שנועדה למנוע תפיסה מוטעית של הנזירות ומטרתה. דבריו של בעל הטורים מתחדדים ע"י פירושו של הרש"ר הירש:
הכהן הגדול [...] על מצחו היה רשום "קדש לה'". כתובת זו הייתה מחאה נמרצת נגד אותם רעיונות אליליים. היא הכריזה: המקדש לא הוקם לכח המוות, המכניע גם את האדם החפשי, אלא המקדש קדוש לה', לא-ל החי המחיה לעד והמעניק חיי עד שחלק לאדם אישיות מאישיותו, חירות מחירותו, חיים מחייו.     (רש"ר הירש במדבר ו:ו)
המטרה היא לא רק הרחקה מהטומאה בשל קדושת הנזיר אלא הרחקה מהמתים בשל אופיו. הנזיר מתמקד בחיים במלוא עוצמתם ולא מתעסק בחדלון החיים ובמוות.
 
ב. הנזיר כקורבן – גישתו של פילון האלכסנדרוני
לסיום סקירת נקודת המבט המתבוננת בקבלת הנזירות כתהליך אישי ופרטי, לא ניתן שלא להביא את דבריו הנשגבים של פילון האלכסנדרוני, וכך מובא בספרו 'על החוקים לפרטיהם':[4]
הואיל ואין עוד בידיו חפצים שבהם יביע את יראת השמים שלו, מעלה הוא ומקדיש את עצמו, בהציגו מידת חסידות שלא תתואר ומעין אהבת א-להים מופלגת. משום כך מתאים הוא השם 'נדר גדול', שהרי הנכס הגדול ביותר שלו הוא עצמו, והנזיר מוסר את עצמו ומוותר עליו [...] הואיל ונדר להקריב את עצמו והתועבה היא לטמא את המזבח הקדוש בדם אנוש, אך בכל זאת היה מן הצורך שיוקרב איזה חלק מגופו – השתדל הנזיר ליטול חלק שהסרתו לא תגרום לא סבל ולא מום. הוא גילח את שערות ראשו, שהם מעין ענפי אילן מיותרים, מכוח הצמיחה שבגוף, ונתן אותה על האש שעליה מתבשל בשר זבח השלמים, ובדין הוא כדי שאיזה חלק מן הנזיר, שאסור להביאו אל המזבח, יתערה לפחות באופיו של הקרבן בשמשו דלק ללהבה קדושה.
לפי פילון האלכסנדרוני, לפנינו המודל היהודי לקורבן-אדם. לא מדובר בעקידה, צליבה או העברה למולך; קורבן-אדם משמעותו התמסרות כלל הכוחות האנושיים באדם לטובת עבודת ה'.
מדבריו של פילון משתמע שמדובר בקורבן־אדם ולא במובן הסימבולי בלבד, שהרי הקרבת השיער נועדה להחליף את הקרבת עצמו ובהקרבת שיערו הריהו כביכול יוצא ידי חובת הקרבת עצמו. גם העובדה שפילון מביא את דיני הנזירות במסגרת דיני הקורבנות מסייעת לתפיסה זו.
עם זאת, כאשר פילון נדרש להסביר את שלושת האיסורים וטעמיהם, משום מה אין ביטוי רב לתפיסה – וצריך עיון בדבר. לעניות דעתי נראה שלפי גישה זו איסורי ההיטמאות למת ושתיית היין הם נגזרת של היות האדם קורבן – ולכן, כדי לא לפגום בקורבן, עליו להינזר מהם.
לתפיסתו של פילון במלוא עוצמתה לא מצינו מקבילה בדברי חז"ל, אולם מצאנו ביטוי בספרי זוטא לכך ששיער הנזיר נתפס כקורבן:[5]
קרבנו לה' על נזרו. הרי נזרו כקרבן, לומר כדרך שמועלין בקרבן כך מועלין בשער.
ר' אלעזר בר' שמעון אומר – אין מועלין בשער.            (ספרי זוטא במדבר ו', כא)
ג. הנזיר – תהליך בעל מסרים חברתיים
עד כה הבטנו בקבלת הנזירות כתהליך בעל מאפיינים אישיים וללא כל השלכה חברתית, אולם ניתן למצוא גם מבט אחר על הנזיר.
המדרש בבמדבר רבה דורש את הפסוק במשלי ומקשר בין ההוראה המוסרית למנהיגים לפרשיות נזיר וסוטה:
"אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר" – הרי זה אמור כנגד נדר נזיר האמור אחר פרשת סוטה שצריכין המלכים לשמור עצמן מן היין, וכן הרוזנים, כדי שלא יבואו לידי זימה ויחייבו העולם.
ולמה הזהירה מלכים ורוזנים לבדם, והלא כל בני אדם צריכין להזהר מן היין שלא ישתו ויקלקלו – אלא מפני שסִפק ביד מלכים לשתות ולעשות כל רצונם בעבירה ואין שימחה בידם.
"פן ישתה וישכח מחקק", שבשביל היין שישתה ישכח מה שצותה תורה וימחק חקים של תורה – היא פרשת סוטה ופרשת נזיר.              (במדבר רבה נשא פרשה י', ד)
לפי המדרש, ההוראה בספר משלי מופנית בעיקר למנהיגים – בגלל כוחם הרב שעלול להביא לידי שחיתות מוסרית, עליונות וגאווה.
לאור מדרש זה, יש להציע הבנה אחרת בקבלת הנזירות: אדם שמקבל על עצמו נזירות מביע מסר חברתי נגד שחיתות פוליטית ובעד התנהלות מוסרית ותקינה בשורות ההנהגה. הנזיר במעשיו מציב מראה להנהגה הציבורית – "את המעשים שאתם הייתם אמורים לבצע, אנחנו נוהגים במקומכם".
פרשנות מחודשת זו לקבלת הנזירות מובילה אותנו אל המציאות המודרנית של שנות השישים. בצרפת של מאי 1968 פרץ מרד הסטודנטים הגדול בהובלתו של "דני האדום", דניאל כהן-בנדיט, "דני האדום", בן להורים יהודים ניצולי שואה. המרד פרץ בעקבות הזנחת הממשלה את הבעיות החברתיות והפוליטיות שהתעוררו בצרפת וקראו להחלפת השלטון השמרני של אותה תקופה. במקביל אליהם בארה"ב אנו פוגשים את תנועת ילדי הפרחים של שנות השישים שהחלה כתנועת מחאה על מלחמת וייטנאם והמשיכה כתנועה אידיאולוגית בעלת מאפיינים ליברליים.
אחת מהתגובות הדתיות לאירועים אלו באה לידי ביטוי בדרשתו של עמנואל לוינס על הנזירות והנעורים. במהלך דרשתו מציע לוינס פרשנות מודרנית לציווים שחלים במסגרת הנזירות:
מדוע מטמא המגע במת? [...] המוות הוא מקור של טומאה, מפני שהיא עשויה ליטול מן החיים את משמעותם גם כשהפילוסופיה ניצחה את המוות – וזאת מפני שעם כל מגע חדש במת, כל משמעות
יכולה להפוך להבל. [...] ההתחייבויות הגדולות וההקרבות הגדולות כבר מתחילות להיחלש. [...]
מדוע אסור לשתות יין? מפני שהשכרות היא אשליה; הבעיה נעלמת, האחריות מסתיימת. ההתלהבות היא מלאכותית – והנזיר אינו רוצה שיוליכו אותו שולל, אינו רוצה להשתחרר מעול הקיום, לשכוח את הרוע ואת הצער. [...]
מדוע השיער הארוך? [...] כשמגיע הנזיר לסוף תקופת נדרו הוא בא לבית המקדש, מקריב קרבן, מגלח את שערו ושותה יין. אבל האם השיער שהוא מגדל במשך נזירותו אינו אומר שהנזיר חי בלי לסטות ימינה ושמאלה, בלי לדאוג להופעתו? [...] מדוע צריך לגלח את השיער בסוף ימי הנזירות? אולי כדי לא להפוך את "האלימות היפה" שהפעלת נגד עצמך למנהג נעים, ולא למסד את ההתנגדות לממסד! צריך לא לגעת בשיער, לא להסתכל אל עצמך, לא לחזור אל עצמך, לא להתעניין ברושם שלך על האחרים. לא לשים לב להעזה שלך – זה יפה כל עוד הטהרה וצלילות הדעת קיימים! אבל היזהרו מן ההעזה שהפכה למקצוע! היזהרו מן החוצפה הממשיכה להשתולל כשהתודעה המהפכנית כבר מתה! צריך לגדל את השער אבל ברגע מסוים צריך לגלח אותו.          (עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 158)
לפי עמנואל לוינס, הציוויים משרתים את רצון הנזיר שלא להתעלם מהזולת ומסביבתו אלא לעזור לסביבה ולחברה העוטפת אותו.
 
ד. "נזיר היה שמואל" – על תפילת חנה כזעקה חברתית, מוסרית ודתית[6]
המבט השני שהצגנו על דמות הנזיר כבעל אופי כללי יותר המביע מסר חברתי לסובבים אותו ולמנהיגיו יכול להאיר לנו במבט חדש גם את דמותו של שמואל הנביא, שעל־פי מסורת חז"ל היה נזיר.
הרב מדן, בדבריו על דמותה של חנה, מחבר בין הסיפור של אלקנה ושתי נשותיו לסיפורם של כלל ישראל בתקופתו של השופט עלי הכוהן. סיפור הולדתו של שמואל אינו רק אירוע משפחתי אלא גם אירוע בעל ממד לאומי. הרב מדן מציע שהבנה זו איננה תוצר של פרשנות מאוחרת המביטה על אירועי ההיסטוריה אלא הבנה עמוקה של דמות חנה ותפילתה, וכך כתב:[7] 
שמואל לא הופרש כדי להינתק מהבלי העולם. הוא הופרש ע"י חנה אמו ביום כניסתה החריגה למשכן ולאחר שמיאנה לסיים את אכילת הקרבן בעצם קנאתה לכבודו של משכן ה' המחולל ולכבודם הרמוס של מקריבי הקרבנות ולצערן של הנשים הצובאות בפתח אוהל מועד. מנוי וגמור היה עם חנה באותו יום לא רק למרוד בעלי הכהן ובנורמות התפילה וההקרבה שאישר לבניו, לפחות באי־התנגדותו התקיפה להם, אלא גם להחליף את בניו ואת פטרונותם על המשכן, ולהוכיח שאפשר אחרת.
לאור דברינו על הממד הציבורי בקבלת הנזירות מובן מדוע חנה הקדישה את שמואל לעבודת ה': חנה, במחאתה על המשבר הציבורי שנוצר בעקבות התנהגותו של עלי ובניו, מחליטה להרים את דגל המאבק ולהקדיש את בנה לעבודת ה' – כאלטרנטיבה להנהגה הקיימת.
 

*    במהלך שיעור ד' זכיתי ללמוד בסדרי ערב עם ידידי איתי שמרלר הי"ו את מסכת נזיר. בשבילי מאמר זה מעורר נשכחות מאותה תקופה נהדרת.
בפתחו של מאמר, ברצוני לאחל לכולנו שנזכה להמשיך לשמור על אותה אחוות חברים שהייתה במהלך שנות הישיבה, ושלימוד התורה ימשיך ללוות אותנו גם בחיי המעשה.
[1]    עוד על הזיקה בין נזירות לכהונה ראה הרב נעם ורשנר, 'ראשית הנזר', סימן ב.
[2]    נעמה דינור, יאיר ליפשיץ וחזקי שוהם, 'מנזר ליצר: תפקודו התרבותי של שער הנזיר בספרות חז"ל', מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך כד-כה, עמ' 49.
[3]    הבדל נוסף בין שמן המשחה לשיער הנזיר עולה בדברי האלשיך הקדוש: "והותר, כי שם מתייחס הנזר אל שמן משחת קדש, ובזה הוא עצמו אליו יתברך יתייחס." (אלשיך במדבר נשא ו', ו)
[4]    פילון האלכסנדרוני – כתבים, מהדורת סוזן דניאל-נטף, כרך ב, על החוקים לפרטיהם א, עמ' 284-285.
[5]    בהבנת המחלוקת בין ת"ק לרבי אלעזר ברבי שמעון ראה: ר' שאול ליברמן, ספרי זוטא, עמ' 67.
[6]    פרק זה מבוסס על תורתו של מורנו הרב יעקב מדן על שמואל הנביא ותפילת חנה.
[7]    הרב יעקב מדן, המקראות המתחדשים, על שתי הפטרות ועל שתי עקרות, עמ' 374.