בבא קמא | דף ו ע"ב-ז ע"א | 'מיטב שדהו ישלם': תשלומי נזק

לאחר שסיימה הגמרא בדפים הראשונים של המסכת לדון בארבעת אבות נזיקין ובפרטי דיניהם, עוברת היא לפרש את הדין המופיע בסוף המשנה: "וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ".

הגמרא פותחת את הדיון במחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל בעניין תשלומים ממיטב. במהלך הדיון מביאה הגמ' כמה גרסאות במחלוקתם. על ידי בחינת המחלוקת לאור הגרסאות שונות ננסה להבין בצורה יותר טובה את מהות חובת תשלומין של מזיק.

ב. מיטב

במהלך הדיון מביאה הגמרא את גרסתו של רב אשי למחלוקת: " 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם' - מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר: מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק".

את מחלוקת זו ניתן להבין לאור יסוד דין תשלומים ממיטב. התוספתא (כתובות פרק י"ב הלכה ב) מסבירה שדין זה נועד לשמש כגורם מרתיע בפני מזיקים - הפחד להפסיד את מיטב שדהו ומיטב כרמו, ימנע מאדם להזיק לרעהו. הגמרא (גטין מט:) מביאה את התוספתא כדי לבאר את השימוש במושג "מפני תיקון העולם" לגבי דין תשלומין ממיטב. רש"י (שם מח: ד"ה בעידית) מוסיף טעם נוסף: "שנוח לו לאדם לגבות מעט מקרקע עידית ולא לגבות הרבה מזיבורית". לפי נימוק זה, דין גבייה מהעידית לא נועד רק על מנת לפגוע ולהרתיע את המזיק, אלא גם כדי לשפר את פיצויי הניזק. כעין זה מבואר גם בסוגיתנו, שעידית היא "קרקע דקפיצא עליה זבינא", ולכן עדיפה היא לניזק על פני נכסי עידית.

שני הסברים אלו לחובה לשלם מהעידית עלולים להשפיע על תפיסת גדר החיוב. אם נבין שטובת הניזק מחייבת לפרוע מהעידית לכאורה ייראה לומר, שהחוב מוגדר על פי חיוב זה, ועל המזיק יש חיוב לפרוע לניזק את חובו מהעידית. [ייתכן שהבנה שכזאת עומדת ביסוד דברי התוספות (ה. ד"ה תחת), כי פשוט שאם עדים אשר העידו על אדם שחייב לשלם חוב מעידית, הוזמו, יהיו חייבים לשלם גם הם מהעידית, שכן, החיוב לשלם מהעידית הוא חלק מהגדרת החיוב[1]]. מאידך ניתן להבין כי החיוב לשלם ממיטב הוא דין בתהליך התשלומים, שבשעת התשלום צריך לשלם מהמיטב, אך החוב כשלעצמו הוא חוב ממוני גרידא ואינו חל דווקא על העידית. הבנה זו לכאורה תסביר את האפשרות שמעלה הגמרא בסוגיתנו, כי חיוב לשלם מעידית שייך רק במקרה שמשלם בעל כורחו.

כהבנה האחרונה משתמע מניסוח הדין ברמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ח ה"י): "כשבית דין נזקקין לגבות הניזק מנכסי המזיק גובין מן המטלטלין תחלה. אם לא היו לו מטלטלין כלל או שלא היו המטלטלין כנגד כל הנזק, גובין השאר מן הקרקע מן היפה שבנכסי המזיק". הרמב"ם מגדיר את הדין כולו כדין בתהליך הגבייה ולא כדין הנוגע להגדרת החוב כשלעצמו.

ייתכן כי שני ההסברים שהעלנו לגבי חובת תשלומים ממיטב עומדים ביסוד מחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל הנזכרת: אם מטרת הדין היא להרתיע את המזיק, הרי שמוקד הדין צריך להיות במזיק ולכן ישלם המזיק ממיטב שדותיו. לעומת זאת, אילו מטרת הדין היא לשפר את הפיצויים ונמצא שהדין ממוקד בניזק, מסתבר שהגדרת העידית תהיה תלויה בנכסיו של הניזק.

עם זאת, ייתכן כי כל זה הוא מדאורייתא, שהרי אביי (גטין מח:) מסביר כי אף לדעת ר' ישמעאל ששמים בנכסיו של הניזק מדאורייתא, על כל פנים מדרבנן חייב המזיק לשלם לפי העידית שבנכסיו מפני תיקון העולם[2].

לפי הבנתנו ביסוד מחלוקת התנאים, מדויקת לשונו של ר' עקיבא בתחילת הסוגיא: "ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית". ר' עקיבא אשר סבר שגובים מעידית דמזיק, הבין כנראה את יסוד דין גביה מעידית כדין המיועד להרתיע את המזיק. לפי הבנה זו מסתבר שיתייחס אל דין גבייה מהעידית כדין בתהליך הגבייה ולא כמגדיר של החוב עצמו[3].

ג. תשלומי נזיקין

בגמרא כאן מובאת דעתו של רב אידי בר אבין, שעל פיה ר' ישמעאל מחמיר יותר מר' עקיבא לגבי שומת חוב המזיק. לדעתו, במקרה שאכלה בהמת המזיק ערוגה של הניזק, ואיננו יודעים אם אכלה מהעידית או מהזיבורית, שמים את מה שאכלה כעידית, בניגוד לכלל הרגיל שהמוציא מחברו עליו הראיה.

על אף שדעתו של ראב"א נדחית, הרי שהצעה אחרת של אביי לקמן (נט.), שעל פיה ר' ישמעאל מחמיר יותר בהערכת התשלומים מאשר ר' עקיבא, נשארת גם למסקנה. לפי דברי אביי, ר' ישמעאל מחמיר יותר מר' עקיבא בכך שלדעתו אם אכלה הבהמה גידולים בשלבי התפתחות, על בעלי הבהמה לשלם את השווי שאליו היו הגידולים מגיעים בגמר התפתחותם.

תוספות שם (ד"ה ומאי) מסבירים שמלשונו של ר' עקיבא: "לא בא הכתוב" הבינו האמוראים שר' עקיבא מקל על המזיק יותר מאשר ר' ישמעאל ולכן הציעו את הסברים אלו בדעת ר' ישמעאל. עם זאת, עדיין לא ברור מדוע סברו האמוראים שדווקא בנושאים אלו חלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא. הקושיא מתעצמת לאור העובדה, שתוספות בעצמם מעירים כי אביי מסכים לכך שר' עקיבא ור' ישמעאל נחלקו האם שמים על פי נכסי מזיק או על פי נכסי ניזק. אם כן עלינו להבין מדוע דווקא מחלוקת זו התפרשה בדבריהם ולא המחלוקת שהעלה אביי, האם שמים לפי השווי הפוטנציאלי של הגידולים שניזוקו. שאלה דומה מעלה הפני יהושע (גטין מח: ד"ה אמר), שכיצד יכל ר' ישמעאל לדייק מפסוק אחד את שני החידושים שהעלה.

הפתרון לשאלות אלו כולן טמון כמובן במציאת המכנה המשותף שבין שני חידושיו של ר' ישמעאל. כך יובן מדוע מקור אחד מספיק לחידושים אלו ומדוע לא נצרך הוא לפרט את כולם בפירוש.

רבנו תם (ספר הישר סי' סג, הובאו דבריו בתוספות הרא"ש גטין מח: ד"ה אמר) מסביר שאביי סבר, שר' ישמעאל חידש שפשט הפסוק "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" אינו שהמשלם (המזיק) ישלם את מיטב שדהו שלו או מיטב כרמו שלו, אלא את מיטב שדהו ומיטב כרמו של הניזק. לכך שצריך לשלם את מיטב שדהו של הניזק יש כמה משמעויות: א. לפי שדהו המיטבית של הניזק. ב. לפי שדהו של הניזק בזמנה המיטבי (הפוטנציאל הסופי).

עלינו להבין מה הוביל את ר' ישמעאל להבין את הפסוק שלא כפשוטו אלא בצורה מחודשת, שעל פיה "מיטב שדהו" היינו השדה שניזוקה, וכפי שהבין אביי, שצריך המזיק לשלם לניזק את שווי שדהו במצבה המיטבי. כדי להבין את עניין זה, עלינו ראשית כל להבין את יסוד חיוב תשלומי נזיקין.

במשנה לקמן (ט:) שנינו: "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו". רש"י (ד"ה הכשרתי) בלשון שניה מפרש: "עלי להכשיר ולתקן את נזקו, כלומר אני חייב לשלם". רש"י מתייחס לתשלומי נזיקין בתור חובה לתקן את הנזק. לפי הבנה זו נוכל לומר שאף שאין המזיק חייב לתקן את הנזק שגרם, הרי שצריך הוא לפצות את הניזק בצורה הקרובה ביותר להשבת המצב המקורי. ייתכן כי דבר זה עומד ביסוד הגמרא, שהחובה לשלם מעידית נובעת מכך שעידית היא קרקע שניתן למוכרה בקלות, וממילא ניתן בקלות לקנות את חליפי החפץ הניזק.

יסוד זה מפורש גם בחידושי ר' חיים מבריסק (הל' טוען ונטען פ"ה ה"ב). שם מסביר הוא את דעת הרמב"ם כי אין חיוב שבועת מודה במקצת למודה במקצת לגבי נזקי קרקע. לפי דבריו, המתחייב לשלם עבור נזקי קרקע מתחייב בעצם לתקן את הנזק שגרם, ולכן התביעה ממנו מוגדרת כתביעת קרקע. מאחר שהלכה היא שאין נשבעים על הקרקעות ממילא יהיה פטור אותו אדם משבועה. ובלשונו של הגר"ח: "דכיון דהתשלומין הם חליפי הקרקע שהזיקו, ונזק הקרקע הוא עיקר חיובו, וא"כ עיקר חיוב שבועתו הוא רק בנזק הקרקע".

בהסבר זה כבר הקדימו להגר"ח, בעל מחנה אפרים (הל' נזקי ממון סי' א). בדבריו הוא מסביר את דעת הרמב"ם הסבור שאין חיוב שבועה במקרה הנזכר, שלשיטתו חיוב נזקי ממון הוא לתקן את הנזק הנגרם. לעומת זאת מסביר הוא שלדעת הראב"ד החלוק על הרמב"ם שם, חובת תשלומי נזיקין דומה לחובת תשלומי גזלה, שצריך לשלם כנגד מה שחיסר מרעהו. לדבריו תהיה נפקא לשאלה זו במקום שבו אדם הזיק לרעהו, ושווי הנזק שגרם עלה או ירד במשך הזמן. לפי דבריו, לדעת הרמב"ם שחובת תשלומי נזיקין היא בגדר תיקון הנזק, יצטרך המזיק לשלם לפי השווי הנוכחי של הנזק. לעומת זאת לדעת הראב"ד, כפי שהגזלן משלם כשעת הגזלה, כך המזיק ישלם לפי שווי הנזק בשעת גרימת הנזק.

נראה שהבנה יסודית זאת בגדר חיוב תשלומי נזיקין, כחובה לתקן את הנזק הנגרם נובעת מלשון הפסוק: "מכה נפש בהמה ישלמנה" שאותו דורשת הגמ' (י:): "אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה". לפי הגמרא שם, חובת תשלומי נזיקין היא להשלים את החסר אשר נובע מהנזק. תוספות שם (ד"ה ישלימנה) מסבירים שהבנה זו של הפסוק היא ההבנה הפשוטה שכן: "ישלמנה משמע שהבהמה עצמה ישלם וזה אי אפשר, שכבר מתה, לפיכך יש לדרוש ישלימנה"[4].

באופן דומה ניתן לומר כי ר' ישמעאל, דרש את לשון הפסוק "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" מלשון השלמה, דהיינו תיקון הנזק. הבנה זו של הפסוק הובילה אותו לכך שהפסוק מדבר על שדה הניזק, וממילא לכך ששמין בנכסי ניזק. מהבנה זו, שצריך המזיק להשלים את הפסדו של הניזק עולה גם ההבנה, כי צריך התשלום הוא לפי הרווח הפוטנציאלי שהיה יכול הניזק להפיק מתוך שדהו.

מקורות ושאלות לשיעור הבא - הידור מצווה עד שליש

1. גמרא ט. "וכן"... ט: במשנה. כיצד ניתן לדייק את הסבר ר' זירא בדברי רב הונא מתוך לשונו של רב הונא.

2. רש"י ד"ה בהידור; תוספות ד"ה עד; רא"ש סי' ז - מהם הפירושים השונים בכוונת ר' זירא? מה הוביל את תוספות לצמצם את הדין? במה שונה הרא"ש מתוספות ומדוע?

3. ים של שלמה סי' כד. כיצד הגבלותיו יובנו לאור דברי התוספות?