דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | תורה פ"ט | ותחסרהו מעט מאלוקים

קובץ טקסט

הקדמה

בתורה זו ר' נחמן מציע נקודת מבט מפתיעה על המקום שבו האדם חסר: לחולשות האנושיות שבו, לכישלונות ולפער בין הרצוי למצוי. שורש החסרונות נובע מחיסרון אחד מהותי. במקום שאדם יתהלך עם תחושת אשמה תמידית בשל חסרונותיו, מלמד ר' נחמן שחיסרון זה במהותו נעוץ בחיסרון במישור גבוה יותר שלא מתחיל ולא נגמר באדם. זהו חיסרון בגילוי השכינה ושל נוכחות ה' בעולם כפי שיבואר בעז"ה בהמשך.

 

נפתח בתורה כלשונה ובשלמותה:

 

"ותחסרהו מעט מאלוקים, וכבוד והדר תעטרהו (תהילים ח'). הנה ידוע, כי כל מה שחסר לאדם, הן ברוחני והן בגשמי, החסרון הוא בהשכינה, שהוא בחינת אלוקים. וזהו: ותחסרהו – בודאי – מעט מאלוקים; היינו החסרון בודאי מאלוקים, היינו בהשכינה. אך כשידע זאת, שהחסרון הוא למעלה ולמטה, בוודאי יהיה לו צער גדול ועצבות, ולא יוכל לעבוד השם יתברך בשמחה, לכך צריך להשיב לעצמו: מה אני ומה חיי; כי המלך בעצמו מספר לי החסרון שלו, וכי יש כבוד גדול מזה? מתוך כך בא לשמחה גדולה, ונתחדשו המוחין שלו. וזהו: וכבוד והדר תעטרהו – היינו על ידי כבוד והדר שיש לו, שהמלך בעצמו מספר לו החסרון, תעטרהו במוחין חדשים."

 

  • אופיו של מושג הידיעה

יש תורות שר' נחמן פותח אותן במילה "דע". פתיחה כזו מורה על כך שאת הנקודה אותה בא ר' נחמן ללמדנו אין מספיק להבין אותה, אין מספיק להסכים איתה, גם אפילו לא להרגיש, אלא כאן צריך ל"דעת".  לדעת במשמעות המקראית שלו הוא כפי שנאמר אצל אדם הראשון "וידע אדם את חוה אשתו", הידיעה היא הבנה פנימית שעוברת דרך החוויה, ותובנה שנחקקת בבשר לאחר שעוברים איתה תהליך של עמידה בניסיון. כדי לקנות את העומק שבתורה צריך הרבה תפילות, צריך לדעת ליפול איתה ולקום איתה, להישרט בדרך אליה. זו המשמעות של "לדעת". רק כך אפשר לרדת לסוף דעתה של התורה.

 

אך כשר' נחמן פותח את תורתו ב"הנה ידוע" כנראה שכל זה כבר ישנו,  "ידוע" ו"הנה" אפשר להצביע עליו.  אלא שההתמודדות נמצאת במישור אחר. לא בדעת שלמטה - זו הפנימית שנחקקת בבשר אלא בדעת שנעוצה למעלה!

 

  • החסרונות שבאדם וחיסרון השכינה

פותח ר' נחמן ואומר: "הנה ידוע, כי כל מה שחסר לאדם הן ברוחני הן בגשמי, החיסרון הוא בהשכינה". אכן, אפשר לומר שאת זה אנו "יודעים" היטב. את חסרון השכינה כולם מרגישים, אם השכינה בגלות "שכינתא בעפרא" – אזי אנו טועמים טעם עפר כל אימת שרוצים לעשות משהו בקדושה (כפי שמגדיר בעל הסולם).  את כל זאת אנו "יודעים" היטב כאן למטה, התפלשנו די בעפר העולם הזה, שרטנו די, דלונו מאד, שבענו בוז ותִפלות. הבעיה היא לקשר את הידיעה הזו למעלה! להבין שהחיסרון אינו מתחיל בעפר שלמטה בעולם הזה אלא הוא נמצא כבר למעלה בעולמות העליונים. ועוד יותר, יש גם לדעת גם איך להשיב את הידיעה הזו שהכול מתחיל מלמעלה ללב שלנו שנמצא כאן למטה! זה קשה!

 

"ותחסרהו מעט מאלוקים" – הפסוק מניח את האדם במקום גבוה מאוד, כמעט הכי גבוה כמו האלוקים, רק "מעט" פחות. וזה כבודו והדרו של האדם. את ר' נחמן מעניין דווקא ה"מעט" הזה והוא שואל מדוע האדם חסר? ובנוסף, מדוע המעט הנ"ל נראה בתחושה ובעיניים שלנו  לא "מעט" כלל וכלל, אלא רב מאד. אדם המודע לעצמו ולפועלו במבט כנה ואמיתי רואה ויודע: "כל-כך הרבה חסרונות יש לי! לא "כבוד" ולא "הדר" מגיעים לי!" ר' נחמן שם דגש על ה"ותחסרהו מעט" כי הוא יודע אלו מאבקים פנימיים ניטשים שם, אלו תסכולים מתרחשים שם, וכמה מקום החסרונות תופשים בנפשו של אדם.  כיצד אם כן הפסוק מכנה אותם "מעט"?

 

  • החיסרון מאלוקים הוא

ר' נחמן עונה על כל השאלות הללו בהטיית משקל קטנה בפסוק. "ותחסרהו" – בוודאי – "מעט מאלוקים".  את המילה "מעט" שברמת הפשט מחוברת למילה שלפניה "ותחסרו" הוא מקשר אל המילה שלאחריה "מאלוקים" ומשנה "מעט" את המסר. במקום לקרוא "ותחסרהו מעט" הוא דורש "מעט מאלוקים". ברמת הפשט אפשר להסביר שמיעוט החסרונות איננו ביחס לאדם אלא ביחס לאלוקים. ביחס לאינסוף האלוקי כל מציאות נראית סופית חסרה ומוגבלת, ומשום כך החסרונות של האדם אינן אלא מעט שבמעט. אולם כאן יש מסר נוסף שאליו רוצה להוביל אותנו ר' נחמן בדרשתו – גם החסרונות הרבים שיש לך, כפי שהנך חווה בחייך, אמנם רבים מהם נובעים ממך ובגללך, אבל זכור שבוודאי מעט מהם מאלוקים. לא הכול הוא באשמתך ולא כל האחריות רובצת עליך. אמנם מצד אחד וודאי שיש לך אחריות על מעשיך וחסרונותיך אבל מצד שני ישנו אותו ה"מעט" שהוא מ"אלוקים", שכך ה' ברא אותך עם חסרונות שכאלו.

 

רבים מן החסרונות שלנו נובעים מחסרון בסיסי שנולדנו איתו. חסרון בסיסי זה הוא מאלוקים וממנו ייסורי הנפש שלנו. סיבת היותו ובריאתו של החיסרון היא כדי שנתגבר עליו. בזה נמצא הניסיון האישי והתיקון של כל אחד ואחד. אם נפלת, אם קלקלת, אם פגעת, אמנם בוודאי יכולת לעשות אחרת, אך ישנו גרעין בסיסי שהוא טבוע בך עמוק כל כך שאין אתה יכול לעוקרו. לפעמים כל מסכת ההאשמות העצמית, ההתגברות לעתים המתנפצת על סלעי העצמי כל פעם מחדש, אינם אלא הכחשה של דבר שנראה למטה אך שורשו עד למעלה. 

 

  • גבולות לקיחת האחריות ונטילת האשמה

הכחשה זו אינה אלא לקיחת אחריות על חסרון שהוא לא לך, חסרון שהינו מ"אלוקים". במובן מסוים לקיחת אחריות זו הינה העמדת פנים. לעתים לקיחת אחריות יתירה עלולה להפיל את האדם מהתיקון האמיתי שלו ומהישרות מבט לניסיון שעליו לעמוד בו כפי שהוא.

כל ההצטדקויות, ייסורי המצפון, חיבוטי הנפש יכולים להיות מנגנון שמדחיק את ההכרה הפשוטה האילמת שיש בי חסרון ושעלי להתמודד עימו. הרצון לעקור את החיסרון איננו התמודדות אלא התעלמות או ניסיון להתעלם. ההדרכה של ר' נחמן היא לחפש את ה"מעט מאלוקים" שיש בנו, ולהתבונן בחיסרון הבסיסי שלנו. ר' נחמן מלמד אותנו שהחסרונות מכוונות את האדם אל השורש. ההכרה ששורש זה "מאלוקים" נותנת כוח לקבל את מה שכל כך קשה לקבל – את החיסרון. הכרה זו מאפשרת פרספקטיבה להביט אל מה שנראה כאיננו ואל מה שהנפש מכחישה כל כך. אך יותר מכל, הכרה זו מכוונת מה לעשות עם החיסרון הזה. חסרון מאלוקים איננו השלמה עם החיסרון אלא קבלתו כניסיון כבעל מסר תורם ומשמעותי.

"ותחסרהו מעט מאלוקים" – למדנו, החיסרון בוודאי מעט ממנו מאלוקים - בוודאי חלק ממנו מאת ה' - אך ר' נחמן מוסיף ודורש "מאלוקים" – פירושו, לא רק מאת ה', אלא גם חסר בו עצמו, התמעט ממנו.  החיסרון הוא לא רק בך אלא גם באלוקים. אם ה' חיסר משהו בעולם, לא רק העולם חסר אלא משהו בשכינה חסר. משהו בגילוי ה' בעולם איננו.

 

  • תפקידה של מידת הדין

שם "אלוקים" הוא השם שעימו ברא ה' את עולמו במידת הדין. אולם ידוע שהדיוק החד משמעותי והאובייקטיבי של מידת הדין, שבה נברא העולם, נובע מן היכולת של הקב"ה לסגת אחורה, לפנות את עצמו, להצטמצם. מידת הדין בגבולות ובחיץ שהיא מעמידה היא מאפשרת מקום למרחב אחר ממצע ואובייקטיבי, שבו גם הדיין וגם הנידון כפופים לסדר ולחוק שבו. לפי מידת הדין, אם כן, גם הקב"ה כביכול קשור בכבלי "החוק" של מידת הדין. אמנם אכן היה זה מרצונו יתברך וברוב חסדיו להצטמצם כדי לפנות מקום לעולם, אך משעשה כך הרי שגילוי האלוקות בעולם הצטמצם. צמצום זה מאפשר את החיסרון שבעולם. יותר מכך – חסרון בעולם הינו ממש חסרון באלוקים, בשכינה ובגילוי ה' בעולם. כביכול העולם והאלוקים כרוכים זה בזה ומצויים באותו מישור כשווים זה לזה, כמו הדיין והנידון, בעמידתם מול מידת הדין. אכן, שם "אלוקים" הינו שם ברבים המרמז על האצלת הכוח האלוקי לבריאה מתוך צמצום הגילוי של האחד. העובדה ששם האלוקים מופיע בלשון רבים מלמדת אותנו על פיזור הכוח האלוקי מהאחדות הפשוטה שלו דרך השתלשלות העולמות עד עולם העשייה בו הכוח האלוקי נמצא אצל הנבראים. ולכן   מעתה ה' נמצא בפירוד, חילק את כוחו לנבראים.

 

  • חסרון האדם הוא חסרון השכינה

רבים מן הנבראים יטענו שהם המייצגים את האלוקים עד ששם אלוקים לעתים הינו שם חול בתורה ולעתים אף שם שלא בקדושה "אלוהים אחרים". עד כדי כך חלק ה' מכוחו לברואיו. מעתה אלוקים הוא חלק מן העולם וכרוך בו. אמנם הוא עליון עליו וחזק ממנו מצד אחד, אך מצד שני שייך בו ומתגלה בו ולכן כשישנו חיסרון בעולם כביכול יש חיסרון גם בו. החיסרון שבך איננו רק בך אלא חסרון כללי יותר, קוסמי, מטאפיסי, חסרון בגילוי ה' בעולם, חסרון בגילוי השלמות והטוב, חסרון השכינה.

ובכן, שני דברים לימד אותנו ר' נחמן, ושניהם מורידים מעומס האחריות הרובץ על האדם ומקלים עליו. האחד: שהחסרונות שבנו שורשם נעוץ למעלה; והשני: שחסרונות אלו רחבים יותר, עקרוניים יותר ועמוקים יותר מאיזושהי מעידה קטנה או טעות מיותרת, וה"אני" הקטן הוא רק חלק ממרחבים אלו.  שני תובנות אלו אינם אלא אחד, ושניהן מטות את כובד המשקל מכתפיו של האדם בלבד ומציעים סיוע מלמעלה. עומס החסרונות לא רובץ רק על האדם אלא יש מי שנושא עמך את המשא הזה, את משא החסרונות – הקב"ה בכבודו ובעצמו.

 

  • התמודדות עם החיסרון של האנושי והאלוקי

אולם כאן גם מונחת בעיה חדשה. אם אמנם החסרונות שבי הינם חסרונות בשכינה, אז אמנם הורדנו מן האחריות הרובצת על האדם, אבל העצמנו את עומק החיסרון. המימדים של החיסרון נראים עתה גדולים מתמיד. אם שורש החיסרון הוא מלמעלה אז אמנם לא אני הוא זה שגרמתי את כל החיסרון אבל גם אין בידי ממש לתקנו. אם מרחבי החיסרון הם הרבה מעבר למרחב האישי שלי, הרי שגם אם מצאתי משהו שיישא עמי את המשא, בד בבד הגדלתי את מימדיו ואת כובד משקלו.

אבל ר' נחמן לא מתבלבל. כל הדיון על מימדי החיסרון, כובדו ואפילו היכולת לשנות ולתקן אותו, יכול להיות כוזב אם הוא סובב ומרוכז סביב העצמי. גם אם משקל החיסרון כבד מאד ואפילו אם אי אפשר לתקן את כל סוגי החיסרון, עדיין ר' נחמן מכוון אותנו לא ליפול לבכיינות מיידית אלא לעבודת השם. 

העצבות בעבודת השם היא בעיה שיש להתייחס אליה. אם יש בי חסרון גדול כל כך שמקורו עליון כל כך, איך אוכל להמשיך ולעבוד את ה' בתיקונו של חסרון זה ובניסיון שהוא שם אותי בו.  זו בעיה שר' נחמן כן שם את ליבו אליה. מחד ר' נחמן כן פורש את החיסרון לפנינו ואיננו מרחיקו ומבליג אותו מאיתנו. אכן אני כעסן, תאוותן, קנאי, עצבני, טיפש, קטנוני וכו'. מאידך, עצבות שמפילה את האדם למקום מרוכז בעצמו, היא דבר פסול בעיניו. העצבות היא רגש כולא, מתעתע, מחליש, שצריך להילחם נגדה בכל הכוח באמצעים שר' נחמן מפרט במקומות אחרים.  אולם עצבות בעבודת השם היא רגש שיש להתייחס אליו, כפי שעושה הוא בתורה זו.

רוממנו את החסרונות הקטנים שלנו אל גובה השכינה ולכן תשובתו של ר' נחמן תהיה בגובה השמיים בעבודת השם. אם נשוב לפסוק "ותחסרהו מעט מאלוקים" נמצא שם גם את התשובה לשאלה שר' נחמן מתמודד עימה – כיצד לא אפול בעצמי נוכח החסרונות שלי ונוכח הידיעה שחסרונות אלו חסרונות בשכינה הם ושורשם גבוה כל כך. כיצד אמשיך לעבוד את ה' נוכח עצבות זו, מהיכן אשאב כוח להתמודד ולתקן חסרון עמוק כל כך? אם נשים לב ללשון הפסוק, השם יתברך מופיע בפסוק בשתי רמות – פעם אחת בשם "אלוקים" ופעם אחת בלא שם אלא כנמען של הפסוק כולו. כשפונים אל הקב"ה "כאתה" אין צורך בכינוי או בשם, שכן הנוכחות איננה זקוקה לכל אלו.

  • הפניה אל ה' שמעבר לצמצומים שלו

דוד המלך פונה אל הקב"ה האינסופי שנמצא מעבר לעולם, מעבר לשמים, מעבר לצמצומים, מעבר אפילו לשם "אלוקים" שגם הוא צמצום של אינסופיותו של ה'. בחיקה של נוכחות זו של הקב"ה מוצא ר' נחמן נחמה. אמנם נכון שהחסרונות הינן "מאלוקים", אבל מי חיסר אותם ומי מדבר איתי בלשון נוכח, בלי כינויים ושמות, בלי צמצומים והגדרות, דווקא בנוטעו חסרונות אלו בי? ממשיך ר' נחמן וטוען לא רק שהחסרונות שלך אינם רק שלך, לא רק שאינך האחראי הבלעדי עליהן, לא רק שהקב"ה נושא עימך את המשא הכבד, אלא שעצם המשא הזה עצמו, עצם היות החיסרון הזה אצלך – יש בו כבוד גדול!! כביכול, אומר ר' נחמן, הקב"ה מניח אצל האדם את החסרונות שלו. העובדה שהקב"ה "מרגיש בנוח" לעשות זאת מעניקה לאדם חשיבות וכבוד. ידיעה זו יכולה לתת לאדם שמחה והתחדשות פנימית של כוחות החיים.

 

  • הפניה של ה' אל האדם דרך נקודת החיסרון

יש כאן הזמנה להקשיב לפנייה של הקב"ה אל האדם דרך נקודת החיסרון. דרך החיסרון מתאפשר מפגש בין האלוקי לאנושי. האנושי מקבל את אנושיותו לאו דווקא ממקום של עוצמה ושלמות אלא ממקום בו הוא מחפש את המפגש כי הוא מרגיש חסר וחלש. האדם יודע שאין הוא שלם מתוך עצמו והוא זקוק להתקשרות לדעת עליונה יותר, לקרבת אלוקים שתעניק לו משמעות ותסוך בו ביטחון. בעת המפגש מתגלה לו לאדם שהחיסרון והחולשה שלו משקפים את אופייה של ההתגלות האלוקית בעולם. התגלות שהיא חסרה. כך האדם יכול לצאת מתוך עצבות וייאוש שעלול לתופסו מעצמת הפער בין הרצוי למצוי, כי הוא מבין שעצם קיומו של פער וחסרון זה מעיד על אמון גדול מצידו של הקב"ה באדם. האמון הזה הוא כבוד גדול

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)