ושם ניסהו

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת בשלח / הרב אהרן ליכטנשטיין

בפרשת השבוע התורה מספרת לנו על שהתרחש במרה: "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות ט"ו, כה). מהם תוכנם ומטרתם של "חק ומשפט" אלה, ומה טיבו של הניסיון?

הרמב"ן בפירושו על עקדת יצחק (בראשית כ"ב, א) דן בפשר הניסיון שנותן הקב"ה לאדם. בהיותו כל יודע, גלויה לפני הקב"ה תוצאת הניסיון. אם אנו מסוגלים לעמוד בניסיון - לשם מה הקב"ה נותן לנו אותו? ואם איננו מסוגלים לעמוד בו, האם לא יהיה זה חוסר צדק לנסות אותנו בניסיון שאין אנו יכולים לעמוד בו? הרמב"ן מסביר שהניסיון הוא מעשה של חסד מצד הקב"ה, שניתן רק למישהו שיכול לעמוד בו, כדי לתת למנוסה אפשרות להוציא את הטמון בו מן הכוח אל הפועל. אדם שרק מוכן להקריב את בנו לקב"ה, לא מקבל את אותו שכר שמקבל זה שאכן ניסה להקריב את בנו בפועל.

אפשר להעלות הסבר נוסף: אותו המעשה שמוציא את הפוטנציאל של האדם אל הפועל, גם גורם להעלאת הפוטנציאל של אותו אדם. הניסיון עוזר לפתח את האדם, להעמיק את מחויבותו לקב"ה ולעצב את אופיו כעובד ה' (ראה ספורנו שם). הסבר זה הוא שעומד בבסיס הניסיון שבו ניסה הקב"ה את בני ישראל במרה. קבלת "חק ומשפט" בשלב זה עוזרת לבניית עם ישראל כעם של עובדי ה', ומכינה אותם לקבלת התורה.

מהם החוק והמשפט שעליהם מדובר? גם כאן ניתן למצוא דעות שונות. רש"י מונה 3 מצוות ספציפיות שניתנו במרה לפני מתן תורה: שבת, פרה אדומה ודינים (זו האחרונה היא כנראה הרחבה של אחת משבע מצוות בני נח - הקמת מערכת משפטית. במכילתא מובאת גירסה המונה מצווה רביעית - כיבוד אב ואם). לעומת רש"י, הרמב"ן מסביר שבמרה ניתנו לבני ישראל החוקים הזמניים שלפיהם ינהגו עד שיקבלו את התורה.

אם ה-"חק ומשפט" מדברים, לפי המדרש, על מצוות ספציפיות, מדוע התורה לא הזכירה מצוות אלו במפורש? התשובה לשאלה זו קשורה בהבנת דו המשמעות הקיימת בכל ציווי: לכל מצווה יש את משמעותה הפנימית; אך מעל ומעבר למשמעות הפרטית של כל מצווה, ישנה משמעות כללית של ציות לרצון ה' בכל מצווה, קיום המצווה לא מתוך הבנת המשמעות שלה אלא מפני שכך ציוונו הקב"ה. לפי המדרש, ממד זה היה הממד המרכזי בקבלת המצוות שבמרה. כחלק מההכנה לקבלת התורה, צריכים היו בני ישראל להתנסות במציאות של השתעבדות לרצון ה'.

שמא ישאל השואל - האם העבדות במצרים לא סיפקה לבני ישראל הכנה דומה? הלא גם במצרים היו נתונים למרות אחרים ששלטו בהם? כאן יש לחדד את ההבחנה בין השתעבדות כפויה כלפי אדם, לבין השתעבדות מרצון כלפי שמיא.

דוסטויבסקי, כשהוא דן בהבדלים שבין עבדות לבין חירות, מצביע על כך שהעבד חי חיים בטוחים. אמנם, הוא עובד קשה, אך בתמורה לעבודתו הוא יודע בבירור מהיכן יגיע מזונו. במידה רבה, הוא משוחרר מההתלבטויות המוסריות הכרוכות בבחירה חופשית. מנגד, אדם בן חורין נפגש עם קשיים רבים יותר. לא זו בלבד שהוא צריך לדאוג לעצמו, אלא שהוא גם צריך לבחור למי לציית. האם הוא יחייב את עצמו לנהוג ברמה מוסרית גבוהה? אפילו אם הוא יבחר לנהוג כך, איש לא יאלץ אותו להיות נאמן להחלטתו. אך דבר שהוא מסוכן יותר הוא גם מרומם יותר.

פעם אחר פעם נראה כי בני ישראל נמצאים על סף כישלון במבחן זה. המילים "ניתנה ראש ונשוב מצרימה" חוזרות ומהדהדות במשך כל תקופת הנדודים במדבר. מה כל כך מושך את בני ישראל בחיי העבדות? התשובה היא מילה אחת - ביטחון. "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם". בני ישראל מוצאים את עצמם לפתע "במדבר הגדול והנורא ..." (דברים ח', טו). דווקא במצב כזה של חירות וחוסר וודאות יש משמעות מיוחדת להשתעבדות לרצון גבוה. החוק והמשפט שניתנו במרה מהווים מהפכה רוחנית.

חשיבות שלב זה בהכנת בני ישראל למתן תורה נוגעת גם ליחס של בני ישראל אל המצוות ככלל. הסברנו מדוע התורה לא מצאה לנכון לפרט את המצוות הספציפיות שניתנו במרה, אך מה נוכל ללמוד מהמצוות שאותן מנו חז"ל? מתוך 4 המצוות בולטת מצוות פרה אדומה כיוצאת דופן. דינים וכיבוד אב ואם יכולים להיחשב ככללי מוסר בסיסיים. הדרך שבה שבת משפיעה על יחסי האדם עם הקב"ה ניתנת להבנה. אך מדוע פרה אדומה?

פרה אדומה היא אב טיפוס לחוק - ציווי שאינו ניתן להבנה. היה ניתן לצפות שדווקא בשלבים המוקדמים של הכנת בני ישראל לקבלת מצוות, לא יינתנו מצוות כאלו: הקושי שבקיום מצוות שאדם אינו יכול להבין רק יעורר בעיות. אך למעשה, ההפך הוא הנכון. היה חשוב להבהיר לבני ישראל שהתשתית של היהדות היא קבלת צו הקב"ה רק מפני שהוטל עלינו ולא מפני שהוא מוסרי. יתר על כן, ברגע שאנו לומדים להתייחס כך למצוות שאיננו מבינים, אנו לומדים להתייחס באופן דומה גם למצוות שיש לנו בהן הבנה. ציות לאחרונות חייב להיות מושתת לא רק על תפיסת המצווה כמוסרית, אלא גם על העיקרון של ציות לרצון הא-ל.

הרב עמיטל קיבל פעם זוג שהיה בשלבי חזרה בתשובה. הם שאלו אותו באילו מצוות להתחיל. והוא ענה להם: התחילו במצוות שאתם מבינים ומזדהים עם משמעותן, אך בנוסף לכך קבלו על עצמכם גם מצווה אחת שאותה אינכם מבינים כלל, וקיימו אותה בדבקות.

עבודת ה' המעולה, היא של האדם היודע כי יש לו היכולת שלא לקיים מצוות אך הוא יודע כי אין לו זכות לנהוג כך. עלינו להיזהר שחירותנו לא תוביל אותנו לעבוד את הקב"ה מתוך תפיסה מוסרית גרידא. אנו מקיימים את המצוות כ"מצווים ועושים".

כבני חורין, אנו חוזרים ומאשרים את מחויבותנו לקב"ה. "אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה" - "אני עבד של הקב"ה ואני משעבד את עצמי אליו".