'וקדשתו' – קדימות הכהנים

לפני מספר שיעורים עמדנו על הקשר שבין נישואין ואבלות. כפי שראינו בהלכות רבות, ובמקומות שונים בפרק שלישי במסכת מועד קטן, ישנו קשר בין שני התחומים שלכאורה נראים כל כך שונים. בסיום המסכת הגמרא מנחה כיצד לנהוג בכבוד כלפי האבל, ובכלל זה מקשרת בין אבל וחתן:

אמר רבי אבהו: מנין לאבל שמיסב בראש, שנאמר- "אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם"... אמר רבי חמא בר חנינא: מנין לחתן שמיסב בראש, שנאמר "כחתן יכהן פאר", מה כהן בראש - אף חתן בראש. וכהן גופיה מנלן? - דתנא דבי רבי ישמעאל: "וקדשתו" - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.     

(כח, ב)

הגמרא מקשרת בין חתן ואבל, ששניהם מיסבים בראש. ההלכה שחתן מיסב בראש נלמדת מכהן, ולאור דרשת רבי ישמעאל מהמילה 'וקדשתו'^[1]. בשיעור השבוע נעסוק ב קדושת הכהנים לאור דרשת רבי ישמעאל ונבחן את מקורה ולאור כך את ההשלכות העולות ממנה^[2].

'וקדשתו' - תוקפו

דרשת רבי ישמאל מתבססת על הפסוקים בתחילת פרשת אמור:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו... קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ... וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.  

                                                                                  (ויקרא פרק כא)

הרמב"ם פוסק את דרשת רבי ישמעאל להלכה ומבין שההלכה להקדים את הכהן היא מהתורה, כפי שהוא כותב בספר המצוות:

והמצוה הל"ב היא שצונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו ימאנו אותו לא נשמע מהם. וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו 'וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך'. ובא הפירוש (גטין נט ב וש"נ) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. ולשון ספרא (פ"א הי"ד) גם כן וקדשתו על כרחו. ר"ל כי זה צווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן. וכן אמרו (שם ה"ו) קדושים יהיו לאלהיהם על כרחם והיו קדש לרבות בעלי מומין. שלא תאמר אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלהיו לאי זה דבר נקדמהו ונכבדהו ולכן אמר והיו קדש, הזרע הנכבד כולו, תמים ובעל מום^[3]...

התוספות חולקים על הבנה זו וסוברים שהקדימות היא מדרבנן ולא מהתורה:

ואפילו עמד במקום כהן דהא דדרשינן- 'וקדשתו' לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון, אסמכתא היא.        

(חולין פז, א ד"ה וחייבו)

כפי שנראה בהמשך, המחלוקת נוגעת למקור ההלכה אך בעלת השלכות הלכתיות רבות, ונעוצה בהבנה שונה של סיבת הקדימה.

המגן אברהם הביא את שיטת תוספות ומיד לאחר מכן את דברי הרמב"ם באריכות ואת שאר הראשונים הסוברים כמותו. בעקבות כך הוא מתמודד עם השאלה מדוע בזמנו לא מקפידים על דין זה:

וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הנך מילי ויש ליזהר בזה מאחר שמדאורייתא הם, ואפשר דאין אנו בקיאין ביחוסי הכהונה. 

 (או"ח רא, ד)

ה'מגן אברהם' מציע גישה הממצעת בין הרמב"ם והתוספות, לפיה היום הדין אינו דאורייתא בגלל ייחוס הכהנים המוטל בספק^[4]. בהמשך השיעור נבחן את מקור ההלכה, אך לפני כן נעיין בשאלה נוספת הנוגעת להיקף הקדימות.

מתי יש להקדים

בפירוש המשנה בגיטין הרמב"ם מרחיב באילו מקרים כללי הקדימות נאמרו:

דע שדבר זה המפורסם בכל מקום שיהא הכהן קורא בבית הכנסת ראשון בין שהיה תלמיד חכמים או עם ארץ, בין שהיה שם מי שגדול ממנו בחכמה או שלא היה, הרי הוא דבר שאין לו שום יסוד בתורה כלל, ולא נזכר דבר זה בתלמוד, ואינו הענין המכוון אליו בהלכה זו... אלא סדר הענין כפי שבא בקבלה הוא כמו שאבאר, הכהן קודם ללוי והלוי לישראל ואמר ה' וקדשתו כי את וכו', ובא בקבלה לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון ולטול מנה יפה ראשון. במה דברים אמורים כשלא היה שם גדול ממנו בחכמה כגון שהיו שם כהן ולוי וישראלים והיו כולם בדרגה אחת בחכמה ולא היו גדולים זה מזה, אז חוזרים אחרי קדימת היחס, ומקדימין הכהן ואחריו הלוי ואחריו הישראלי...       

(פ"ה מ"ח)

הרמב"ם קובע בצורה ברורה שהקדימות נאמרה רק כאשר הכהן וישראל שווים מבחינת חכמה. לשיטתו תלמיד חכם ישראל קודם לכהן עם הארץ, וסוגיית הגמרא לא נאמרה בעניין זה^[5].

הטור (או"ח סימן קלה) מביא את שיטת הגאונים שחלקו על הבנה זו:

אבל רב עמרם כתב כל היכא דאיכא כהן לית ליה רשות לישראל למיקרי קמיה אפי' הוא נשיא שבישראל וכ"כ רב נטרונאי דאפי' כהן עם הארץ קודם לישראל.

לשיטתם קדימות הכהן אינה תלויה ביחסו מול האדם מישראל ואינה ניתנת לערעור ולויתור.

מקור הקדימה

הרמב"ם פוסק את הלימוד מהמילה 'וקדשתו' מתחילת פרשת אמור. הדגש בפסוקים שם הוא בייחוד הכהנים לאור בחירתם לעבודה במקדש. הרמב"ם התנסח בספר המצוות כך:

וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו.

יש לכבד את הכהנים מכיוון שהם נבחרו לעבוד בבית המקדש, ובעצם כך מכבדים את ה'. כך גם עולה מפשט הפסוקים שהבאנו לעיל מפרשת אמור: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ... וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם".

כאשר אנו מעיינים בסוגיית הגמרא בגיטין אנו מוצאים שלוש שיטות נוספות בזיהוי מקור חובת הקדימה:

מנה"מ? אמר רב מתנה, דאמר קרא "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי", אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו? אלא כהן ברישא והדר לוי.

רבי יצחק נפחא אמר, מהכא: "ונגשו הכהנים בני לוי", אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו? אלא כהן ברישא והדר לוי.

רב אשי אמר, מהכא: "בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים".

ר' חייא בר אבא אמר, מהכא: "וקדשתו" - לכל דבר שבקדושה. תנא דבי רבי ישמעאל: וקדשתו - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.

                                                                                             (נט, ב)

במה נחלקו האמוראים? האם יש הבדל בין הלימודים השונים? נראה כי קיים הבדל בין הלימודים השונים ולשם הבחנה ביניהם נעיין בשלושת הפסוקים שעומדים בבסיסם:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:        (דברים לא, ט)

וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע: וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל...                                                                                    (דברים פרק כא, ה-ו)

בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם לְהַקְטִיר לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד עוֹלָם:      

 (דברי הימים א כג, יג)

הלימוד הראשון מעמיד את קדימות הכהנים לפני זקני ישראל. קיים מדרג מעמדות בו הכהנים הם הבכירים. עקרון זה קיים גם בדרשה השנייה. כמו כן, בפסוק הראשון הדגש אינו על עבודת המקדש אלא על נשיאת ארון ה', וניתן אף להסביר זאת כנשיאה בנטל של שימור התורה. בדרשה השנייה מדובר על תפקידים ציבוריים הנוגעים לקיום משפט ודין, כבית דין שבא לבדוק כיצד הגיע אדם לעיר ואיש לא דאג לו (בפרשת עגלה ערופה).

הדרשה השלישית מתבססת על פסוק בדברי הימים העוסק בהקשר של ייחוס של משפחות שונות. יתכן ושיטת תוספות מתבססת על גישה זו ולאור כך הם סוברים שדין הקדימות הוא דרבנן בלבד. לשיטתם הלימוד מהמילה 'וקדשתו' היא רק אסמכתא לדין דרבנן, והדרשה העיקרית נלמדת מהפסוק בדברי הימים.

מהפסוק בדברי הימים עולה שעיקר הטעם לחובת הקדימות נוגע לייחוס המיוחד של הכהנים. לפי שיטת הרמב"ם לאור הלימוד מתחילת פרשת אמור, חובת הקדימות נובעת מעבודתם בבית המקדש. כמו כן, מהלימוד הראשון עולה שכהן נמצא לפני זקני ישראל מבחינת הקדימות. יתכן ולאור כך סברו הגאונים שהובאו בטור שאף כהן עם הארץ קודם לתלמיד חכם. לשיטתם הקדימות היא תמידית ללא קשר לזהות הכהנים.

לפי שיטת הרמב"ם, שהקדימות נובעת מעבודת הקרבנות, יש לבחון מספר שאלות כגון- האם הקדימות היא רק בזמן עבודת המקדש? האם העובדה שהכהנים עובדים במקדש זה הסיבה למעמדם או שמא זה סימן לייחודם?

הרמב"ן בתחילת פרק אמור מסביר את דברי התורה בקשר למעמד הכהנים:

...כי הענינים ההם בקרבנות או במעלות הקדש, אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם, ולכך הזכיר הכתוב "הכהנים" לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי א-לקינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם. והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה.

הרמב"ן מסביר שהקדושה נובעת מעבודת הקרבנות בבית המקדש, אך בנוסף לכך יש קדושה שקשורה למעלה עצמאית של הכהנים. דין הקדימות אינו נובע רק מתפקידם במקדש אלא מקדושה מיוחדת שזכו לה. האם הרמב"ם חולק על עקרון זה? לכאורה במקורות שראינו הרמב"ם קושר דווקא את עבודת המקדש למעלתם המיוחדת, ולא כדברי הרמב"ן. נפקא מינה אפשרית בין השיטות נוגעת לכהנים שאינם משרתים בקודש כדוגמת קטנים ובעלי מום. כפי שנראה בהמשך לשיטת הרמב"ם יש להקדימם וממילא נראה שגם מי שלא משרת בפועל זוכה לקדושה, ויתכן והדבר קרוב לדברי הרמב"ן.

אם כן, ניתן להציע שלוש הבנות בנוגע לקדושת הכהנים:

1. לכהנים יש קדושה עצמאית ללא קשר לעבודת המקדש. קדושה זו נובעת מייחוסם.
2. קדושת הכהנים נובעת מעבודתם המקדש.
3. יסוד קדושת הכהנים הינו מעבודת הקרבנות, וקיימת גם קדושה ומעלה שעומדת בפני עצמה.

כאמור, נראה ששיטת תוספות היא כהבנה הראשונה, ודברי הרמב"ם והרמב"ן כהבנה השלישית.

השלכות הלכתיות

נראה שהשלכות הלכתיות להבנות השונות בדין הקדימה נוגעות למקרים בהם הכהן אינו עובד בבית המקדש. לפי ההבנה שמעמד הכהנים נובע מעבודת הקרבנות, האם בימינו שייך דין קדימה לכהנים? נראה שנקודה זו תלויה במחלוקת בין בעלי התוספות:

מעשה בכהן שיצק מים על ידי ר"ת. והקשה לו תלמיד: הא שנינו בירושלמי: המשתמש בכהונה מעל?! והשיב לו: אין בהם קדושה בזמן הזה, דקי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם, ואי לא - לא. והקשה: אם כן כל מיני קדושה לא ליעבד להו?! ושתיק ר"ת. והשיב ה"ר פטר, דנהי דיש בהן קדושה, יכול למחול.                                                                                     

(מרדכי, גיטין, סימן תסא)

ר"ת לא השיב לתלמיד ולא ברור האם הוא קיבל את דבריו – או שהוא פשוט חולק עליו. הגישה שעולה מדברי ר"ת שדין קדושת הכהנים השתנה בימינו, וזה כקו ממשיך לגישה שקדושת הכהנים נובעת מעבודת הקרבנות במקדש.

הרב פטר ענה על קושיית התלמיד שאכן דין קדושת כהנים שווה גם בזמן הזה, אך ניתן למחול עליו. נראה שלשיטתו לא מדובר על קדושה עצמאית ממרומים, שהרי לא ניתן למחול על כך. נראה ששיטתו קרובה לדברי התוספות במסכת בבא מציעא, לפיה יסוד הקדימות נובע מייחוס. ניתן למחול על קדימות הנובעת מייחוס שמבטאת מתן כבוד אך לא נראה שניתן למחול על קדושה שטבועה בהם. ואכן מצאנו שהרמב"ם הסובר כגישה השלישית שהקדושה הינה טבועה ונובעת ביסודה מעבודת הקרבנות סובר שהיא שייכת בזמן הזה ולא ניתן למחול -

ולשון ספרא גם כן וקדשתו על כרחו. ר"ל כי זה צווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן. וכן אמרו קדושים יהיו לאלהיהם על כרחם...            

(סהמ"צ, שם)

השלכה נוספת שיכולה להיות להבנות השונות קשורה לשאלה האם חובת הקדימות שייכת כלפי קטנים או כהנים בעלי מום שאינם יכולים לשרת במקדש. גם כאן נראה שהרמב"ם לא סובר שקדושת הכהנים נוגעת לעבודת הקרבנות בלבד, שהרי לשיטתו יש להקדים גם כהנים בעלי מום:

וכן אמרו קדושים יהיו לאלהיהם על כרחם והיו קדש לרבות בעלי מומין. שלא תאמר אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלהיו לאי זה דבר נקדמהו ונכבדהו ולכן אמר והיו קדש, הזרע הנכבד כולו, תמים ובעל מום...                   

 (שם)

הרמב"ם לא מתייחס כאן ישירות לכהנים קטנים, אך בדבריו יש הדגשה על 'הזרע הנכבד כולו'. ה'מנחת חינוך' כותב שאמנם בעלי מומים נכללים בהלכה זאת, אך לגבי חללים הדין שונה: "והנה חללים ודאי אינם מצווים לכבדם, דהרי הם כזרים לכל דבר" (מצווה רסט, אות ג). לשיטתו רק כהנים שיש להם זיקה לעבודת המקדש נכללים בהלכה זו, אך חללים אינם חלק מזרע הנכבד.

ה'מגן אברהם' כתב שהמצווה אינה כוללת כהנים קטנים: "ולי נראה דמצות עשה דוקדשתו לא נאמר כל כהן קטן, דהא כתיב "כי את לחם אלקיך הוא מקריב", וקטן לאו בר עבודה הוא" (רפב, ו). ה'מגן אברהם' מבין שדין הקדימות נובע דווקא מעבודת המקדש, ולכן לא חל על כהנים. ה'מנחת חינוך' חולק עליו ומדייק כפי שהצענו בדברי הרמב"ם, שדין קטן אינו שונה מבעל מום.

כלי שרת

נראה שיש להוסיף נקודה נוספת בהבנת מעמד הכהנים. הרמב"ם הכניס את ההלכות הקשורות לכהנים יחד עם הלכות כלי מקדש. נראה שהכהנים הם בעצם ככלי שרת וקדושתם זהה לקדושת כלי המקדש^[6]. הרמב"ם סמך את ההלכות זו לזו, היות ויסודן אחד. בדרך זו כותב ה'משך חכמה':

והנה בכל מילי שוים הכהנים לכלי שרת, שאהרון ובניו במשיחה וכל הכהנים בהלבשה ועובדתן מקדשתן, וכן בכלים הראשונים במשיחה והאחרונים בעבודה... ואם נשברו מתיך אותן ועושה אותן כלי אחר, ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, הרי אנו רואים דבהנך מילי שוים הם ודוק.                                                                                                        

(ויקרא ח, ל)

ה'משך חכמה' מביא את פסק הרמב"ם בפרק א מהלכות כלי מקדש (הלכות יב-יג) שכלים שנשברו, יש להתיך אותם ולעושות מהם כלי אחר "ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם".

הרמב"ם כותב כיצד כלי המקדש מתקדשים בימי משה ובימינו:

כל כלי המקדש שעשה משה במדבר--לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה, שנאמר "וימשחם, ויקדש אותם, ודבר זה אינו נוהג לדורות.  אלא הכלים כולן--כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן, נתקדשו:  שנאמר "אשר ישרתו בם בקודש, בשירות הם מתקדשין.      

                                                                                             (א, יא)

בזמן משה, הכלים התקדשו על ידי משיחה ולאחר מכן עבודתם קידשתם. נראה שגם אצל הכהנים אנו מוצאים שני שלבים:

 הכוהנים הובדלו מכלל הלויים לעבודת הקרבנות, שנאמר "וייבדל אהרון להקדישו קודש קודשים, ומצות עשה היא להבדיל הכוהנים, ולקדשם ולהכינם לקרבן--שנאמר "וקידשתו--כי את לחם אלוהיך, הוא מקריב. וצריך כל אדם מישראל לנהוג בו כבוד הרבה, ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.                               

(ד, א)

הרמב"ם פוסק להלכה את שני הפסוקים שהגמרא בגיטין דורשת. הפסוק בדברי הימים מלמד על ההבדלה של שבט לוי: לא מדובר על קדושה אלא על הבדלה. הקדושה ככלי מקדש נלמד מהפסוק בתחילת פרשת אמור. בימי משה הכהנים נמשחו ולעתיד לבוא הקדושה עוברת בכעין ירושה, לכן הרמב"ם מדגיש בספר המצוות שאין הדבר תלוי בבחירת הכהנים, וזה חל גם כאשר לא עובדים במקדש. גם כהן בעל מום קדוש כמו כלי שרת שנפגם – הקדושה אינה בטלה.

אך כל עוד הכהנים לא עובדים במקדש הקדושה הינה חלקית, כפי שכתב בספר המצוות:

... אבל נאמר בכתוב - 'וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהנה', ואמרו בפירושו 'בזמן שבגדיהן עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהם והוו להו זרים.                                                                                    

(עשה לג)

עדיין יש מצווה לכבד את הכהנים וכפי שכתב הרמב"ם – להכינם לקרבן. יש קדושה שטבועה בכהנים, אך אין זה כמו בזמן שהם עובדים בבית המקדש. יתכן ולכן דיני קדימות נאמרו רק כאשר האנשים במעמד שווה, אך לא כאשר הכהן הוא עם הארץ ויש תלמיד חכם במקום.