ועשו ארון

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"ועשו ארון" * / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת תרומה

אחד הציוויים המופיעים בפרשתנו ביחס לבניית המשכן, הוא הציווי על בניית הארון:

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (כ"ה, י')

ניתן לראות, שציווי זה מנוסח בלשון רבים - "ועשו" - על אף שהציווי על בניית שאר הכלים נאמר בלשון יחיד: "ועשית שולחן" (כ"ה, כ"ג), "ועשית מנורת זהב טהור" (כ"ה, ל"א), "ועשית בדי עצי שיטים" (כ"ה, י"ג), "ועשית כפורת" (כ"ה, י"ז) ועוד.

הרמב"ן מתייחס להבדל זה, ומסביר ששאר הציוויים נאמרו בלשון רבים, כיוון שמשה, שהיה ממונה על בניית כל הכלים, שקול כנגד כל ישראל:

"וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל"

הסבר זה אמנם מבאר מדוע שאר הציוויים נאמרו בלשון יחיד, אולם הוא אינו מתייחס לסיבה בגללה נאמר הציווי על הארון בלשון רבים. לכן, הרמב"ן מביא הסבר נוסף, ומצטט את דברי המדרש:

"ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון ושיזכו כולם לתורה. וכן אמרו במדרש רבה: 'מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון? א"ר יהודה בר' שלום: אמר הקב"ה - יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה"

לדברי המדרש שמצטט הרמב"ן, רק בארון כתוב הציווי בלשון רבים, כיוון שרק בבניית הארון שאמור לאכסן את התורה, ישנה ציפיה שכל עם ישראל כאחד ירתמו לבניה. לדברי המדרש, הדבר רומז לכך, שכל אחד ואחד יכול לזכות לתורה אם ירצה בכך.

אם נסתכל בדברי המדרש עצמם, נגלה שמובא שם הסבר נוסף לפער בין לשון יחיד המופיעה בשאר הכלים, ללשון הרבים המופיעה בבניית הארון:

"אמר ר' שמעון בן יוחאי: ג' כתרים הם - כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות זה השלחן, דכתיב בו 'זר זהב סביב'; כתר כהונה זה המזבח, דכתיב בו 'זר זהב סביב'; וכתר תורה זה הארון, דכתיב בו 'זר זהב'. למה נכתבים זר ונקראים זר? אלא לומר לך: אם אדם זוכה - נעשים לו זֵר; ואם לאו - זָר. ומפני מה בכולן כתיב 'ועשית לו' ובארון כתיב 'ועשו עליו'? ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן; זכה אדם לתורה - כאלו זכה לכולן" (שמות רבה, פרשה ל"ד)

נדמה, שיש הבדל גדול בין חלקו הראשון של המדרש, אותו ציטט הרמב"ן, לחלקו השני. לפי הסיפא של המדרש, על כל עם ישראל להתעסק בבניית הארון בגלל מעלתה של התורה על פני הערכים האחרים. לעומת זאת, לפי הרישא של המדרש, על כל עם ישראל להתעסק בבניית הארון, על מנת לזכות בתורה. ואמנם, אם נדייק בדברי הרמב"ן, נראה שאכן הזכיר את שני ההיבטים: "שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון (1) בעבור שהוא קדוש משכן עליון, (2) ושיזכו כולן לתורה".

ניתן להסביר, שלמעשה לא מדובר בשני היבטים שונים, אלא בשני צדדי אותה מטבע.

בניגוד לדתות אחרות, בהן העיסוק החוקי הוא פרי נחלתם של בודדים, ועל כלל האוכלוסיה מוטלת רק החובה לקיים את הצו הא-לוקי; בעם ישראל, העיסוק בתורה אמור להיות נחלתם של כולם - איש ואיש לפום דרגא דיליה. יהיו שיתרמו הרבה ללימוד התורה, יהיו שיתרמו מעט ויהיו שרק יזדהו עם המעשה ולא יעסקו בו בפועל - אולם כולם צריכים להיות שותפים לבניין התורה.

הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג', א) מצטט את דברי המדרש שהבאנו לעיל:

"בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתב תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן… כתר מלכות זכה בו דוד… כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל… כל מי שירצה יבוא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה, הרי הוא אומר: 'בי מלכים ימלוכו, ורוזנים יחוקקו צדק, כי שרים ישורו' - הא למדת, שכתר תורה גדול משניהם"

אולם, אם נדייק בדברי הרמב"ם, נבחין בכך שהמדרש אמר דברים קיצוניים יותר. לדברי המדרש, כתר התורה אינו רק חשוב יותר משאר הכתרים, אלא שמי שזכה בו - זכה בכולם!

מובן שא"א להבין זאת ברובד הפשוט, הפונקציונלי, שהרי לא שייך לומר שמי שלומד תורה הופך לכהן או למלך. ברור שהכהונה נתונה רק לזרע אהרן, והמלוכה נתונה רק לזרעו של דוד. אולם, נדמה שהדברים נכונים ברובד העמוק יותר. נדמה שכוונת המדרש לטעון, שמבחינה ערכית, הכהונה והמלוכה הם רק אמצעים להגיע לכתר תורה. התורה חשובה יותר מהן והן באות לשרת אותה.

התורה צריכה לעמוד במרכז חיינו. אנו צריכים להבין את מרכזיותה של התורה ולהרגיש את הזיקה אליה - גם אם אנו עוסקים בדברים אחרים הקשורים למלכות (מדינה). כל העיסוק בדברים כאלו נועד לשרת את לימוד התורה, וממילא טפל לו!



* השיחה נאמרה בשנת תשנ"ו ולא עברה את ביקורת הרב.