ועל נסותם את ה'

  • הרב יהודה עמיטל

ועל נסותם את ה'* / הרב יהודה עמיטל

לפרשת ויקרא-זכור

בפרשת 'זכור' נאמר:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כ"ה, י"ז)

כידוע, חלק מהמצווה לזכור את מעשה עמלק הוא לזכור את הגורמים שהובילו למלחמה איתם. ואמנם, רש"י בפרשת 'בשלח' עומד על גורמים אלו:

"ויבוא עמלק - סמך פרשה זו למקרא זה לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים 'היש ה' בקרבנו אם אין'? חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואת צועקים לי ותדעו היכן אני. משל למלך שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר לו 'אבא טול חפץ זה ותן לי' והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן 'ראית את אבא?', אמר לו אביו 'אינך יודע היכן אני?' השליכו מעליו ואבא הכלב ונשכו"

לדברי המדרש, עם ישראל שכח את הקב"ה למרות כל הניסים הגדולים שעשה לו, ולכן הגיע עמלק כדי 'להזכיר' לישראל בזכות מי הם קיימים. אולם, נדמה שהקביעה אותה מעלה המדרש עדיין קשה: כיצד יכול היה עם ישראל לפקפק בקיומו של הקב"ה לאחר שראה את כל הניסים שעשה לו?

אלא, שברור שעם ישראל ידע שהקב"ה נמצא עמם ושומר עליהם בזמנים הטובים - ביציאת מצרים ובהורדת המן. אולם, כאשר נתקלו בבעיה, אפילו קטנה כמו חסרון מים, הסתפק עם ישראל האם הקב"ה נמצא עמם גם בצרות ובבעיות.

ואכן, אין ספק שלמרות שאנו יודעים שהקב"ה ליווה את ישראל, המסע במדבר לא היה פשוט: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ" (דברים ח', ג'). לא פשוט לדעת ולהאמין, שגם במצב הזה הקב"ה נמצא איתנו. אולם, הקב"ה הביא את עמלק כדי ללמד את העם שגם במצבים כאלו - אסור בשום פנים ואופן לבחון את הקב"ה!

ה'חזון איש' בספרו 'אמונה ובטחון' מסביר מהו בטחון, וקובע שהכוונה היא לבטוח שכל מה שיקרה הוא רצון הקב"ה, גם אם מתרחשים דברים שאינם טובים. הרב ליכטנשטיין, במאמר חשוב מאד, משיג על דבר החזו"א. לטענתו, בטחון אינו לבטוח שגם הדברים הרעים הם מהקב"ה, אלא לבטוח שכל מה שיתרחש הוא בסופו של דבר לטובה. הרא"ל מסתמך על דברי ר' בחיי בספרו 'חובת הלבבות', המצטט את הגמרא בברכות י. על ישעיהו שלא רצה לתת את בתו לחזקיהו כיוון שלטענתו נגזרה כבר גזרה שהבנים שיצאו ממנו לא יהיו הגונים. הגמרא אומרת שישעיהו לא עשה כראוי, כיוון ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"; מכאן, שתמיד יש לצפות שהכל יתהפך לטובה.

אולם, לדעתי גמרא זו איננה מהווה הוכחה. סוגיה זו איננה קובעת שיש לבטוח בקב"ה שכל דבר שיתרחש הוא לטובה, אלא היא קובעת שלעולם על האדם לא לזנוח את בקשת הרחמים - התפילה. לדברי הגמרא, אפילו כשהמקרה נראה אבוד, עדיין יש תועלת בתפילה ובבקשת רחמים מהקב"ה.

לא מזמן ראיתי ב'הצופה', שאחד מהרבנים הצעירים כתב שאם יתרחש הפינוי מגוש-קטיף, הרבנים שטוענים היום 'לא יקום ולא יהיה' ישלמו את המחיר על דבריהם. לדבריו, בסופו של דבר האמירות הללו יגרמו לשבר קשה מאד בציבור הדתי. אני מאד מסכים עם האמירה הזו. איך אפשר להתנות תנאים עם הקב"ה? איך אפשר לומר שהקב"ה רוצה דבר מסוים ולא דבר אחר ושאנחנו יודעים מה הוא רוצה? אני זוכר שלפני השואה היו טענות דומות של רבנים, שקבעו שלא יכול להיות שהקב"ה יתן יד לשואה של העם היהודי. לצערנו, אנו יודעים מה קרה בסופו של דבר. האם לאחר השואה יכול מישהו לקום ולומר שהוא יודע מה תוכניותיו של הקב"ה? "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?!".

אני זוכר שדיבורים מסוג של 'לא יקום ולא יהיה' היו גם לפני פינוי ימית. גם אז אמרו רבנים שהקב"ה לא יאפשר לפינוי להתרחש. ואמנם, לאחר הפינוי היה שבר גדול בהנהגה. לדעתי, התוצאות של השבר נמנעו במידה מסוימת בגלל מלחמת לבנון, שהתחילה מיד לאחר מכן והכניסה את המדינה לצרות גדולות יותר.

בזמנו, הזמין הרב שפירא זצ"ל את כל רבני ההסדר ואמר להם שהוא מרגיש שיש בעיה באמונה אצל חלק מהרבנים, כיוון הם חושבים שהפינוי מימית יתרחש. עמדתי ואמרתי, שהגמרא אומרת שאורח צריך לחשוב 'כל מה שטרח בעל הבית - בשבילי טרח'. המשכתי, שאני מרגיש בדיוק כמו שמתארת הגמרא - שכל האסיפה הזו נעשתה רק בגללי - כיוון שאני באמת חשבתי שהפינוי יתרחש. כיצד ניתן לדעת מהם התוכניות של הקב"ה וכיצד הוא מתכנן לנהל את העניינים?!

כפי שפתחתי ואמרתי, כאשר אנו קוראים את פרשת זכור יש צורך לזכור את מה שהוביל למלחמה בעמלק. הגורם לכך, הוא חוסר אמונה בקב"ה ומחשבה שאנו יכולים לנסות את הקב"ה ולומר לו 'אם יקרה ככה אז אתה אתנו ואם לא אז לא'. אסור לנו לומר שאנו יודעים מה הקב"ה יעשה, ודבר זה גורר אחריו צרות גדולות. צריך להתפלל - "אל ימנע עצמו מן הרחמים" - ולבקש שאכן יתרחשו הדברים הטובים. אולם, ח"ו לומר שאנו יודעים מה הקב"ה מתכונן לעשות ולבחון את הקב"ה אם הוא נמצא אתנו או לא!

 

* השיחה נאמרה בשנת תשנ"ג ולא עברה את ביקורת הרב.