וסתות ושור המועד: בעניין חזקת ג' פעמים

*    המאמר נכתב בעקבות לימוד מסכתות בבא קמא ונדה בישיבה בשיעור ה'. את רוב ככל הדברים שלפניכם למדתי מפי מו"ר רה"י הרב משה ליכטנשטיין שליט"א והרב שלמה לוי שליט"א.

[1]    המתח הזה בפסק עולה כבר בדברי הגמרא עצמה המספרת כי בנו של רבא קיבל שתי תשובות סותרות כשניסה להבין כיצד פוסקים במחלוקת: "א"ל רב יוסף בריה דרבא לרבא: בעי מיניה מרב יוסף, הלכה כרבי? ואמר לי אין; הלכה כרבן שמעון בן גמליאל? ואמר לי אין; אחוכי אחיך בי!"

[2]    לא נעסוק במאמר זה במלקיות. הדין מופיע במשנה בסנהדרין (פ"א, ב): "מי שלקה ושנה – בית דין מכניסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורין, עד שכריסו מתבקעת." ועי' בגמרא שם.

[3]    במאמר זה נתמקד בשור שהרג שור, ולא נעסוק בשור שהרג אדם. לכאורה, אין סיבה לחלק ביניהם לעניין העדאה. אך יתכן שיש לחלק, ואכמ"ל.

[4]    יתכן גם שניתן לגבות רק מגופו של השור. עי' במחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא (בבא קמא לג.).

[5]    בהמשך המאמר נציג את שיטת רב פפא המצמצם את הפער בין שור תם ושור מועד.

[6]    במאמר זה לא נדון ביחס בין וסת הגוף, וסת התלוי במעשה וּוסת הקפיצות. בנוסף, לא נדון בווסתות מורכבות. בהמשך נתייחס בקצרה לווסתות הזמן השונות: וסת ההפלגה, וסת החודש ווסת הדילוג.

[7]    כך מופיע במשנה הראשונה במסכת נדה: "כל אשה שיש לה וסת – דיה שעתה".

[8]    הגמ' (נדה ד:) מעלה אפשרות שנאמר "דיה שעתה" גם שלא בשעת וסתה. אפשרות זו נדחית למסקנת הסוגיה שם. בנוסף, יש להעיר כי הדין הזה נתון במחלוקת תנאים, ועי"ש.

[9]    כך קובעת הגמרא עצמה במספר מקומות (נדה ז.; ט.) – "הנח מעת לעת – דרבנן".

[10]   עיין בעיקר במסכת נדה ט"ז, א וכן בנדה ט"ו, א.

[11]   שעות הבדיקה, לכתחילה ובדיעבד, תלויות במחלוקת האמוראים ובשיטות הראשונים בהבנתה. ואכמ"ל.

[12]   "והתניא: והזרתם את בני ישראל מטומאתם – מכאן א"ר ירמיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן." (נדה סג:).

     כמובן, בשעה שעליה לפרוש מבעלה היא צריכה לפרוש גם מעיסוק בטהרות, כפי שעולה מהגמרא שם.

[13]   מכיוון שאנו פוסקים שווסתות דרבנן לעניין הבדיקה – נטו גם לפסוק להלכה שחובת הפרישה היא דרבנן.

     כך כותב למשל הרשב"א: "אלא על כרחנו, למאן דאמר וסתות דרבנן, וקיימא לן כותיה, עונה הסמוכה לוסת שאמרו מדרבנן היא, ואסמכוה אוהזרתם את בני ישראל. וכן כתב הראב"ד ז"ל." (משמרת הבית, בית ז', שער ב').

[14]   עי' ברא"ה בבדק הבית, בית ז', שער ב'; בספר התרומה, ריש סי' צ"ג; ובאור זרוע חלק א, סי' שנ"ח.

[15]   בגמרא במסכת נדה (סג:) מופיעה שיטה שכלל לא צריך חזקה בשביל וסתות הגוף, והן נקבעות בפעם אחת. הגישה הזו ודאי מניחה שיש היגיון פשוט לוסתות הגוף – "אפילו תרי לא בעיא, דהיינו אורחאי" (לשון הרמב"ן שם).

[16]   בסוגים נוספים של וסתות הזמן נטפל בהמשך דברינו.

[17]   המשנה הזו עוסקת בווסת הזמן. קביעה דומה מופיעה לגבי וסת הגוף במשנה בדף סג..

[18]   כך עולה מהגמרא במסכת נידה סג:, וכן מדף סד. (ואולי גם מדף י.); וכך הבינו רוב הראשונים.

[19]   בבא קמא כ"ג, ב. ר' מאיר ור' יהודה נחלקו האם שלוש הנגיחות צריכות להיות בשלושה ימים נפרדים, אך שניהם מסכימים על המספר שלוש.

[20]   בתוספות נטען כי גם רש"י עצמו חזר בו משיטתו.

[21]   וכן מופיע גם בתוספות בבבא קמא (כ"ג:).

[22]   הרמב"ן והרשב"א, שיובאו להלן, דנים בפסיקה בין הדעות. כך שנראה שהם מבינים שאכן יש מחלוקת.

[23]   הבאנו את הציטוט בלשונו של הרשב"א, הפשוט יותר. ועי' גם ברמב"ן שם.

[24]   בעיקר מסוגית וסת הדילוג שנראה להלן (נידה ס"ד, א; בבא קמא ל"ז, ב), וכן מהסוגיה בנידה ל"ט, א-ב.

[25]   הרשב"א עונה לקושיית הרא"ה בבדק הבית.

     נביא כאן את דבריו החריפים המבוססים על דברי הרמב"ן: "אבל אדונינו מורי רבנו משה ז"ל יש לו בזה קושיא גדולה [...] שא"א שיהו עניני הוסתות נתלין בקדוש החדש, שאין השופר שתוקעין בו גורם ולא קדוש שלנו שמקדשין אותו גורם, ואי אפשר לומר שלוסת כזה יתחדש דבר בגופה ותראה, וזו קושיא חזקה סותרת בבירור." (בדק הבית, בית ז', שער ג').

     לא נעסוק כאן בשיטת הרא"ה המחבר את הווסת למולד הלבנה, ועי"ש.

[26]  ש"ך יו"ד סי' קפ"ט, ס"ק יג.

     ניתן היה להציע סברות חלופיות המייחסות השפעות פסיכולוגיות לתאריך, אך לא מצינו כאלה בדברי הראשונים. נפק"מ אפשרית לשיטת הרשב"א היא לגבי קביעת וסת על פי תאריך לועזי בו לא שייכת הסברה המטפיזית של "שיפורא גרים". ואכן האחרונים הסיקו שלא ניתן לקבוע וסת על פי תאריך לועזי. עי' למשל בשו"ת מנחת יצחק, חלק ו' סי' נ"ד, אות ג; ובשו"ת חלקת יעקב או"ח סי' ט"ז, אות ה.

[27]   בגמרא שם.

[28]   רש"י, למשל, מציע לקשר זאת לעובדה שהשור בטל ממלאכתו בשבת; תוספות, בשם הירושלמי, תולים זאת בעובדה שהאנשים מסביב מתלבשים אחרת בשבת.

[29]   לא נכנס כאן לעובי הקורה בהסבר המחלוקת, שכן דיון מפורט בנושא ידרוש דיון בהגדרת אב הנזיקין קרן וביסוד חיובו, ואכמ"ל.

[30]   כסברה אפשרית ניתן להציע שהתורה מעוניינת להטיל חלק מההפסד גם על הניזק כדי להניע גם אותו להזהר. מצאנו פטורים שונים בכל אבות הנזיקין, ויתכן שהסברה הבסיסית לכולם היא רצון שלנו להטיל חלק מהאחריות גם על הניזק.

     בלשונו של הרש"ר הירש: "התורה קנסה במקרה כזה את שניהם, את הניזק ואת המזיק, כדי לאלץ את שניהם לנהוג באותה זהירות, שרק היא לבדה מאפשרת קיום תעבורה ציבורית בתנאי בטחון." (רש"ר הירש שמות כ"א, לה).

[31]   כדאי לציין כי הגרי"ד (רשימות שיעורים בבא קמא ב:) טוען שקיימים שני דינים בהעדאת שור: "א) בירור שטבע השור להיות נגחן; ב) חלות שם מועד חלה בשור עפ"י גזיה"כ". (ועיין גם ברשימות שיעורים בבא קמא יח:).

[32]   ההבנה שהדרישה להעדאה בפני הבעלים היא עקרונית, עולה גם בדברי הרא"ה שהביא המהרש"ל: "וכתב הר"ן שכתב הרא"ה: אעפ"י דאמרינן גבי שאר עדיות [...] אם הוא חולה ועדיו חולים [...] ושולחים אחריו ולא בא, שמקבלין עידותן; הכא לעולם אין מקבלין שלא בפני בית דין– דהועד בבעליו כתיב." (ים של שלמה, בבא קמא, פ"ב סי' כ"ח).

[33]   ר' עזרא עוסק בהסבר מחלוקת אביי ורבא בדרשת הפסוקים שראינו לעיל. אותה שיטה מובאת גם בתוספות בבבא קמא (כג:-כד.) בשם הר"ר עזריאל.

[34]   לא התייחסנו כאן למחלוקת התנאים האם שלוש הנגיחות צריכות להיות דווקא בג' ימים נפרדים (בבא קמא כג:-כד.); ולהתלבטות בגמרא האם ההעדאה נועדה "לייעודי תורא" או "לייעודי גברא" (כד.-כד:). שני הדיונים הללו עשויים להיות תלויים בשאלה האם החזקה יוצרת בירור או מעמד, אך התלייה אינה הכרחית. ואכמ"ל.

[35]   הרשב"א, בענין וסת הסירוג, מציע לחלק בין שוורים לוסתות, אך נמנע מכך: "ואפשר דיש הפרש בין שוורים לראיות לדבר זה, ואינו מחוור שהרי משוה אותן כאן." (רשב"א בבא קמא לז:). גם בעלי התוספות בדיוניהם משווים בין התחומים.

     דעה חריגה מצאנו בדברי הרז"ה: "אף על גב דמדמינן נגיחות לוסתות, דמויי בעלמא הוא דמדמינן להו, אבל לא תליא חדא בחברתה." (השגות הרז"ה על ספר בעלי הנפש, שער תיקון הוסתות).

[36]   הבעיה היא שלפי כללי הפסיקה הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני – ולכן בווסתות עלינו לפסוק כרב ובשור המועד כשמואל. אך בעקבות תליית הגמרא בין הדינים הראשונים אכן נמנעו מלחלק ביניהם. הרא"ש, שאת דבריו הבאנו, פוסק בשניהם כרב. הרמב"ם פוסק בשניהם כשמואל (הלכות נזקי ממון, פ"ו, הל' י"א; הלכות איסורי ביאה, פ"ח הל' ו'). יצוין כי הראב"ד והרשב"א כתבו לחשוש לשתי השיטות, וכן נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד, סי' קפ"ט, סעיף ז').

[37]   בלשון הראב"ד: "וכל צד שוה שיש בו הוא קובעתו לוסת אחר שלש פעמים." (בעלי הנפש, שער תיקון הוסתות).

[38]   נדה ס"ג, ב.

[39]   ויקרא ט"ו, כה.

[40]   בשיטת הרמב"ם, לפי פירוש הגר"ח, מנגנון קביעות הווסת משמעותי מאד, שכן הוא משמש להגדרת ימי הנדה והזיבה של האישה. ועי' בהרחבה בחידושי הגר"ח שם.

[41]   זו בעצם מחלוקת סטטיסטית בקביעת רף החשש. אם כך, הצלחנו לצמצם את המחלוקת הסטטיסטית, אך לא לבטלה לחלוטין. תיאורטית, ישנן שתי אפשרויות להמשיך את המהלך ולבטל לחלוטין את המחלוקת הסטטיסטית:

     ניתן להציע כי רשב"ג יודה לרבי שחשש מציאותי נוצר אחרי פעמיים; והוא חולק עליו בכך שהוא דורש יצירת מעמד גם במילה ובקטלנית. אולם קשה לומר שנמול את הבן למרות שנוצר חשש מציאותי שימות, רק משום שלא נוצר "מעמד" הלכתי. הרי לפנינו פיקוח נפש ממש.

     לחלופין, ניתן להציע שרבי יודה לרשב"ג שחשש מציאותי נוצר אחרי שלוש פעמים, והוא חולק עליו בכך שהוא מסתפק ביצירת מעמד גם במילה ובקטלנית. בהסבר זה נתקשה בפסק של רבא, שכן יצא שהוא מאמץ שתי שיטות שונות לגבי יצירת מעמד.

     בשל קשיים אלו נמנענו בדברינו משני ההסברים הללו.

[42]   בשיטת רבנו חננאל ותוספות, ניתן להתלבט האם רבי יודה לרשב"ג גם בדיני וסתות. הגרי"ד מניח שאין לחלק ביניהם, וכך הצגנו לאורך המאמר. אמנם, יתכן שלפי הר"ח והתוספות רבי כן מחלק ביניהם (שהרי מהסוגיות עולה שנחלקו בווסתות), ואם כך, נסביר כי רבי מבין שווסתות הן רק חשש ולא יצירת מעמד, בניגוד לשור המועד, ורבא פוסק כי לומדים משור המועד, וגם בווסתות יש יצירה של חלות הלכתית.

     ייתכן גם כי יש לחלק בין סוגים שונים של וסתות. עי' למשל נדה סג:, תוד"ה "לימים"; סו., תוד"ה "ונאמנת". ואכמ"ל.