דילוג לתוכן העיקרי

ולעובדו בכל לבבכם | פרק סיום

קובץ טקסט
 
 
א. מעמד הר סיני שבכל יום ויום
מגמת פניו של האדם במפעל חייו, היא נכונותו להתייצב בפני ה' ולעבדו בכל לב ובכל נפש.
כך, במעמד הר סיני נאמר לבני ישראל:
"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ..."  (שמות י"ט, ו')
לשיטת הרמב"ן, אין לראות את מעמד הר סיני כהתגלות חד פעמית של ה'. לטעמו, מדובר ברצון קבוע ומציאות אידיאלית, המחברת את כנסת ישראל עם אבינו שבשמים תדיר:
"כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לא-להים כאשר התנה עמהם מתחלה 'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה' (לעיל י"ט, ה'), ואמר 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שם, ו'), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם...
וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם  'וישכן כבוד ה' על הר סיני' (שם כ"ד, ט"ז), וכתיב  'הן הראנו ה' א-להינו את כבודו ואת גדלו' (דברים ה', כ"א), כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ', ל"ד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד 'את כבודו ואת גדלו'. והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני...
והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' שמות כ"ה, כ"א) יבין סוד המשכן ובית המקדש" (רמב"ן שמות כ"ה, ב')
להשגת היעד של הקשר היום יומי עם ה', נדרשנו לעיין ביסודותיה של מצוות קריאת שמע. מצווה זו, כפי שעולה מדבריו של רש"י (ברכות כה.), מכשירה את האדם לידיעת ה' ומאפשרת לו לעמוד לפני המלך ולדבר עימו בתפילה.
זוהי, לדעתנו, המשמעות העמוקה של הדרישה לסמיכת גאולה לתפילה – לחבר את קריאת שמע, על כל מרכיביה, לתפילה.
כך אמר דוד לשלמה בנו:
"וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם  תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד" (דברי הימים א', כ"ח)
ידיעה זו מושגת בקריאת שמע, ומתוכה בא האדם לעובדו בלב שלם ובנפש חפצה.
 
במסגרת סדרת שיעורים זו, עברנו כברת דרך בה עיינו במצוות קריאת שמע בשני מעגלים.
ראשית, סקרנו את שלושת הפרשיות המרכיבות את קיום המצווה בפועל, כפי שקבעו לנו חז"ל. במסגרת זו עמדנו על המשמעויות העולות מתוכן הפרשיות, ומן המבנה והסדר המיוחדים להם[1].
בנוסף, דיברנו על המצוות המיוחדות המוזכרות בקריאת שמע: ייחוד ה', אהבת ה' ותלמודו הנמצאות בספר המדע, ותפילין, מזוזה וציצית הנמצאות בספר אהבה.
מתוך מבט מקיף זה, סללנו את הדרך בפני המבקש את ה', לצעוד בנתיבות החכמה ולפתוח פתח מתאים לקרבה ולהתקשרות עם ה'.
 
ב. קריאת שמע בבוקר ובערב
כתב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, בפיסקת הסיום:
'ושני תמידין וקטרת בקר וערב וקרית שמע נמנים שתים שתים שהן מצות אינן מעכבות זו את זו וזמנה שלזו לא זמנה שלזו"  (השגות הרמב"ן לספר המצוות)
דברים אלה הם, כמובן, בניגוד לשיטת הרמב"ם, שקבע שקריאת שמע היא מצווה אחת בלבד:
'והמצוה העשירית היא שצונו לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית והוא אמרו יתעלה ודברת בם בשבתך בביתך וגו' ובשכבך ובקומך" (ספר המצוות לרמב"ם, עשה י')
לכאורה, נראה שהצדק עם הרמב"ן. אכן אין קריאת שמע שחרית מעכבת את של ערבית, וזמניהן שונים.
מסתבר, שהרמב"ם סבור ששאלת מניין המצוות תלויה בנקודה אחרת. כך הוא בספר המצוות:
"והנה היה אפשר לנו שנאמר שלבן ותכלת יימנו בשתי מצות לולי מה שמצאנו להם לשון מבואר במכילתא דרבי ישמעאל והוא אמרם שם יכול שהן שתי מצוות מצות תכלת ומצות לבן תלמוד לומר והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות. הנה כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינם מעכבין זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת כשיהיה הענין אחד. כי הכוונה בציצית למען תזכרו. אם כן כלל הדבר המחייב לזכרון מצוה אחת יימנה. הנה לא נשאר לנו אם כן שנביט במנין המצות לאמרם מעכבין או אינם מעכבין כי אם לענין לבד האם הוא ענין אחד או ענינים רבים"  (שם, שורש י"א)
לדבריו, יש לראות את קריאת שמע כמצווה אחת, מפני שעניינה אחד. דהיינו, שעיקר עניינה בקביעת מסגרת חייו של האדם, על כל מצבי החיים הבאים לידי ביטוי בערב ובוקר, תחת עול מלכות שמיים. עול זה כולל בתוכו את עול המצוות כולן, כפי שנתבאר על ידינו בפירוט.
מצווה זו היא היסוד לעבודת ה' האנושית, המקיפה את יומו של האדם, מרגע קומו עד שכיבתו. היא מקיפה את חיי האדם כולם, מרגע לידתו ועד נשימתו האחרונה.
בתמצית, יש לראותה כמצוות החיים. כל מעשי האדם בכל מעגל חייו נובעים מהכרה עמוקה זו.
ההכרה בעול מלכות שמים בכל מצבי החיים, כשהיא נבנית בהדרגה הראויה ומתוך הפנמה של משמעותה, ממלאת היא את האדם בתחושת עונג. האדם חש הרגשה עמוקה של קירבה, והלב עולה על גדותיו,  בשמעו את דפיקת הדוד ואת התרפקותה של הרעיה על הדוד.
אשרי העם שככה שלו, ואשרי האדם שזוכה לתחושה שכזו, שהיא תמיד בבחינת רצוא ושוב, נוגע ואינו נוגע, כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף. רגע קט של תחושה מעין זו, ואפילו אינה יציבה, ואפילו נראה לרגע, שזהו דמיון בלבד, יש בו משהו מן המראה שאדם שואף אליו, ומבקש אותו כל חייו, כדברי משורר תהילים: 'ואני קרבת א-לוהים לי טוב" (תהלים ע"ג, כ"ח).
 
ג. ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה
במעמד הברית בספר דברים נאמר:
"ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן"  (דברים כ"ז, כ"ו)
המפרשים התקשו בכוונת הפסוק – מה היא הקמת דברי התורה הנדרשת כאן?
רש"י פירש:
"כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה" (רש"י שם)
לשיטתו, החידוש בפסוק זה אינו בדרישה מיוחדת, אלא במחויבות הכוללת לשמור ולעשות את התורה, אליה נוספה אלה ושבועה.
הרמב"ן הציע בפירושו שתי דרכים, שיש בכל אחת מהן נדבך חשוב בדרך שבה צעדנו לאורך החיבור הזה.
הדרך הראשונה היא:
"ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת, שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור. אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט', כ"ז). והנה הוא חרם המורדים והכופרים"   (רמב"ן שם)
בדברים אלה מדגיש הרמב"ן את חשיבותם של חובות הלבבות בעבודת ה'. לדבריו, התורה לא מתייחסת בפסוק זה לחולשות המקומיות של האדם, ולכניעתו הרגעית ליצריו ולתאוותיו.
התורה דורשת את ליבו של האדם: רחמנא ליבא בעי! ה' רוצה שניטע בנו את האמונה בתורה ובמצוות, את ההפנמה כי הן האמת, ושהפורש מהן כפורש מן החיים.
על כך אנו אומרים בקריאת שמע:
"ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך"  (דברים ו', ה')
"והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם"   (שם י"א, י"ג)
בדרך השניה מעמיד אותנו הרמב"ן על חובה נוספת של עובד ה'. לא די בכך שהוא עובדו מאהבה ועושה האמת מפני שהיא אמת. מוטלת עליו משימה נוספת: הקמת התורה.
כך כותב הרמב"ן שם: 
"ובירושלמי בסוטה (ז', ד') ראיתי, אשר לא יקים, וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים, אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור. ידרשו בהקמה הזאת, בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור, וזה קרוב לענין שפירשנו"     (רמב"ן שם כ"ז, כ"ו)
הרמב"ן ממקד את הדברים בחובת מנהיגי הציבור להפעיל את השפעתם על כל חלקי האומה, כדי שיצטרפו אף הם לקיום התורה.
ניתן לטעון, שזוהי כוונת הדברים בנוסח שאנו אומרים בברכת אהבת עולם בברכות קריאת שמע, בתפילת שחרית:
"ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה" (ברכת אהבת עולם)
הכול יודעים שדברי תורה ולימודה מתחילים בשמיעה[2], ללמוד, ללמד, לשמור (מצוות לא תעשה), ולעשות (מצוות עשה). אך מה משמעות המושג "לקיים"? הרי כבר למד ולימד ושמר ועשה. מסתבר, ששאין פירוש 'לקיים' אלא החובה לדאוג לקיום התורה בשדרות רחבות של העם.
מדברי הרמב"ן נראה שעיקר החובה היא בצד הפרוצדורלי, דאגת בעלי יכולת הכפיה להפעיל את כוחם כדי לקיים את התורה בידי ההמון[3].
אולם, נראים הדברים שיש להרחיב דרישה זו, וכך גם שמעתי פעמים רבות מפי מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל. "לקיים" משמעו חובת האדם להאיר את התורה באור יקרות, למען יזכו ליאור וליהנות מזיווה ועוצמת הדרן של תורה ושל מצוות.
חובה זו מוטלת עלינו בדורנו, בו רבה המבוכה ביתר שאת. במציאות חיינו, רבים מתהדרים בתורה ובהנהגות שאינן מאירות אותה, ולעיתים אף משפילים אותה, לדאבוננו. על כן, חובה לשנס מותניים ולפעול למען תהא התורה ניכרת בפי כול:
"תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי.... הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים"   (תהלים י"ט, ח'-י"א)
זהו שאמרו חז"ל בסוף יומא:
"כדתניא ואהבת את ה' א-להיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה  ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו"  (יומא פו.)
הקמת התורה שעליה דיברנו, היא האהבת שם ה' על הבריות, ואשרי הזוכה לכך.
 
סיום
בסיומה של מלאכת בניין המשכן נאמר – ויברך אותם משה, וברש"י שם בשם חז"ל:
"אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, (תהלים צ', י"ז) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו וגו''  (רש"י שמות ל"ט, מ"ג)
אף אנו נסיים את דברינו בתפילת משה איש הא-להים ובברכתו:
"ויהי נועם ה' א-להינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"   (תהלים צ', י"ז)
אמן.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ט
עורך: אורי יעקב בירן
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:  www.etzion.org.il
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * * * * *
*
*
*
 
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1] כפי שכתב הרמב"ם:
"וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע"  (רמב"ם קריאת שמע א', ג')
[2] דרך משל: שמע ישראל, ולאחריו ושננתם לבניך. וכן ראה דברי חז"ל במעמד הקהל: "אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע" (חגיגה ג.). נראה שהשמיעה היא הנכונות הבסיסית להיכנס למערכת, ולאחריו בא הלימוד האישי.
ואולי יש להוסיף, ששמיעה היא קבלת הדברים מן האב או מן הרב, ולאחר מכן בא הלימוד האישי ובעקבותיו הלימוד לאחרים.
[3] הרמב"ן מזכיר בהמשך דבריו את נוהג הגבהת התורה, להראות לעם את התורה אשר שם משה, כדי לחנכם:
'ואמרו על דרך אגדה, זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו. ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (לעיל ד מד), וכן נוהגין" (שם)

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)