דילוג לתוכן העיקרי

יומא | דף מד | וכל אדם לא יהיה באוהל מועד

בפרשיית יום הכיפורים (ויקרא ט"ז, יז) נאמר:

"וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ".

החזקוני, בפירושו לתורה, הציע טעם אפשרי להלכה זו:

"שמא יארע להם טומאה בעודם שם, ואין הכהן מכפר על טומאה שאירעה בו ביום".

לפנינו נימוק טכני: אדם נוסף הנמצא באוהל מועד במהלך העבודה עלול לפסול אותה ולטמאה (וראה במהדורת שערי היכל, מערכה צ"ט, שחקרו אם כניסת אדם זר היא פסול בעבודת הכוהן או איסור גברא על הנכנס, והראו שנחלקו ראשונים בדבר). בסגנון שונה מעט ניתן לומר שהימצאות אדם נוסף בעזרה תסיח את דעתו של הכוהן הגדול מן העבודה, ועל כן יש להעניק לו את השקט והשלוה הנדרשים.

אלא שבתלמוד הירושלמי (יומא א, ה; ה, ב) למדנו:

"והא כתיב 'וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו' – אפילו אותן שכתב בהן 'ודמות פניהם פני אדם' לא יהיו באהל מועד".

הירושלמי קובע בפירוש שאפילו על המלאכים נאסרה הכניסה לבית המקדש בשעה שהכוהן הגדול עובד את עבודתו. אם נקבל את דברי החזקוני, שהחשש הוא מפני טומאתם של הנכנסים עם הכוהן, אין מקום לאסור את כניסתם של המלאכים.

אם כן, מתבקש להציע הסבר מהותי יותר לחובת היות הכוהן הגדול לבדו במקדש. הסבר כזה מצוי בספר דגל מחנה אפרים מאת רבי אפרים מסדילקוב, נכדו של הבעל שם טוב:

"כי האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך שיהיה לו שתי בחינות. א' יחוד המעשה, דהיינו כאילו רק הוא לבדו בעולם וכן הקב"ה מגלה אליו בלי לבושין... ועל פי זה הבנתי הפסוק 'וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש' והבן. ויש עוד בחינה אחרת לעובד ה', שצריך לכלול עצמו עם כל הנבראים משלשול קטן עד ראם אשר בלבנון... ולכלול עצמו עמהם והם עמו".

ביום הכיפורים הכוהן הגדול הוא נציג כלל ישראל, ובמידה מסוימת אף נציגו של העולם כולו, כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר, פרק מ"ה) "שאלולי יום הכיפורים לא היה העולם עומד". עיקר עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים היא בבחינה של "לכלול עצמו עם כל הנבראים".

אך דווקא משום כך מדגישה התורה את הבחינה השנייה – "כאילו רק הוא לבדו בעולם". כדי לזכות לכפרת יום הכיפורים נדרש הכוהן הגדול לפגוש את הקב"ה "בלי לבושין", במפגש ישיר שאין בו חציצות (ראה תיאור מפליא לכך בזוהר הקדוש פרשת אחרי מות, דף ס"ו). מפגש כזה, המסיר את חציצת החטא, הטומאה והריחוק, הוא מפגש אישי, שאסור שתהיה שותפה לו כל נפש חיה, ואפילו זו של המלאכים.

הגמרא בדף מ"ד מעלה את האפשרות שכל הוראת "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד" נאמרה דווקא במשכן, אך לא בבית המקדש. לכאורה, הוה-אמינא זו מתמיהה: מה בין המשכן לבית עולמים? אילו מבין עבודות יום הכיפורים נעשו רק במשכן, ולא בבית המקדש?! אפשר שהתשובה לכך נעוצה בנקודה שהזכרנו: כל עוד היו ישראל במדבר, הממד האינדיווידואלי של משה ואהרן היה משמעותי ביותר, ולכן אך טבעי הוא שכל אדם לא יהיה באוהל מועד. אך משעה שבנו ישראל את בית המקדש ניצבת האומה כולה לפני ה' ביום הכיפורים, ובמצב כזה – אדרבה, ראוי שבית המקדש יתמלא בכנסת ישראל כולה המלווה את הכוהן. משום כך הדגישה התורה שאף בעת שכנסת ישראל כולה עומדת לפני ה' יש חשיבות למפגש האישי של הכוהן עם השכינה בבית המקדש, ורק כך ניתן להסיר את כל המחיצות.

לסיום, יש להזכיר את חידושה של סוגייתנו בהקשר זה, שחובת הפרישה של כל אדם מן ההיכל קיימת לא רק ביום הכיפורים, אלא גם בהקטרת הקטורת שבכל יום ויום. משמעות הדברים, על פי דרכנו, היא שלא רק ביום הכיפורים, אלא מדי יום ביומו, חשוב לייחד רגע אחד של התייחדות, רגע אחד שבו הכוהן, שהוא שליח דרחמנא ושליח דידן גם יחד, עומד במפגש לפני ה', ומסוגל להתעלות מעל למחיצות ומעל להבדלות כולן. זהו כוחה הגדול של עבודת המקדש, שייבנה במהרה בימינו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)