וכבוד ה' מלא את המשכן

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"וכבוד ה' מלא את המשכן"[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת ויקהל-פקודי

"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (מ', לד-לה). בהקדמתו לספר שמות מסביר רמב"ן את משמעותו העצומה של רגע זה: גם לאחר יציאת מצרים נחשב עדיין עם ישראל לעם גולה, שהרי הוא התהלך במדבר, אולם "כשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, ואז נחשבו גאולים...". מילוי כבוד ה' את המשכן השלים את גאולתם של ישראל והביאם למדרגת האבות - מרכבה לשכינה.

אולם הפסוקים הנ"ל מתארים גם תופעה הפוכה: משה לא יכול להיכנס לאוהל מועד, היה חיץ בינו לבין הקב"ה. ניתן אמנם להסביר שפירוש המילים "לא יכול" הוא "לא היה רשאי", כמו "לא תוכל לאכל בשעריך..." (ראה דברים י"ב, יז וברש"י שם), אך מן הפסוק נראה שכאן "לא יכול" היינו כפשוטו.

לאי-יכולת זו מובאים בפסוק שני נימוקים - א. "כי שכן עליו הענן", ב. "וכבוד ה' מלא את המשכן" - שנראה שיש הבדל גדול ביניהם. הענן דומה לדלת נעולה - זהו מחסום המונע ממשה להיכנס למשכן; הפער שבין הקב"ה למשה יוצר ביניהם חיץ. נוכחות "כבוד ה' ", לעומת זאת, איננה דומה לדלת נעולה אלא לקיר: אין זה מחסום המונע את המעבר אלא נוכחות המונעת ממשה להיות נוכח אף הוא באותו מקום מכוח החוק הפשוט ששני עצמים אינם יכולים להימצא באותו מקום בו-זמנית. הקב"ה, ש"לית אתר פנוי מיניה", נכח במשכן, וממילא לא היה למשה מקום בו.

דווקא כשירד לשכון בתוך עמו ראה הקב"ה לנכון להדגיש את החיץ העומד בינו לבין בני האדם. הקב"ה שוכן אמנם בעם ישראל, אך גם לשכינה זו יש מחיצות וגבולות. מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים (סוכה ה ע"א). הקב"ה עדיין טרנסצנדנטי. ואפילו בחיר בני האדם, משה רבנו, לא יכול להיכנס למשכן בזמן שהקב"ה שכן בו.

גם במקדש בא לידי ביטוי רעיון דומה. לאחר השלמת בניין המקדש נאמר: "ויהי בצאת הכהנים מן הקדש והענן מלא את בית ה' ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה' " (מ"א ח', י-יא). במעמד חנוכת המקדש זכה עם ישראל לקרבה יתרה לקב"ה: " ויראו ראשי הבדים [של הארון]' (מל"א ח', ח) - יכול לא יהו זזין ממקומן? תלמוד לומר 'ויאריכו הבדים' (שם). יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין? תלמוד לומר 'ולא יראו החוצה' (שם). הא כיצד? דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה, שנאמר 'צרור המור דודי לי בין שדי ילין' (שיר השירים א', יג). אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים, שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן 'ראו חבתכם לפני המקום - כחבת זכר ונקבה' " (יומא נד ע"א). הקשר שהתקיים בין עם ישראל והקב"ה במקדש היה קשר שאין הדוק ממנו - "כחבת זכר ונקבה", ודווקא משום כך חשוב היה להדגיש בחנוכת המקדש שגם כשמגיע עם ישראל לדרגת הקשר המקסימלית עם הקב"ה - עדיין רב המרחק.

כאמור, הפסוק מביא שני נימוקים לאי-יכולתו של משה להיכנס למשכן. שני נימוקים אלה מבטאים שני רעיונות שונים. הענן מבטא את הטרנסצנדנטיות של הקב"ה, את המרחק שבינו לבין העולם ובני האדם ואת העדר יכולתם של בני האדם להבין את מהותו או להגיע אליו. הנימוק השני, לעומתו, מבטא את האימננטיות של הקב"ה. הקב"ה נמצא בכל מקום בעולם, "לית אתר פנוי מיניה". עצמתה של אימננטיות זו רבה עד כדי העמדת הבריאה כולה בספק - שהרי "אין עוד מלבדו" ואין בעולם מקום לישות אחרת מלבדו - והיא הביאה את חכמי הקבלה לנסח את יסוד הצמצום: ברצותו בקיום העולם צמצם כביכול הקב"ה את שכינתו והשאיר מקום לבריאה אחרת, וממילא ברור שקיום הבריאה תלוי בקב"ה. שכינת הקב"ה במשכן מנציחה רעיון זה: מילוי המשכן כולו בשכינת הקב"ה, בלא שנשאר מקום לכל ישות אחרת, מבטא את המצב שאמור היה לשרור בעולם כולו ואת העובדה שקיומנו מתאפשר רק על ידי רצון הקב"ה.



[1] השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת פקודי תשנ"ה וסוכמה על ידי מתן גלידאי.