בהר | וישבתם על הארץ לבטח
א. שמיטה אצל הר סיני
בחודש השלישי לצאתם מארץ מצרים, בני ישראל באו למדבר סיני (שמות י"ט, א'). משה עלה אל הר סיני והקדוש ברוך הוא דיבר אל משה מעל להר (שם ג'). מיום זה, עד להקמת המשכן בחודש הראשון בשנה השנית, משה קיבל את דבר ה' מהר סיני.
בתחילת ספר ויקרא, לאחר הקמת המשכן, ה' קרא אל משה מתוך המשכן:
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור" (ויקרא א', א')
למרות זאת, פרשתנו פותחת עם דבר ה' מהר סיני:
"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור" (שם כ"ה, א')
אזכור הר סיני בתחילת פרשתנו, לקראת סוף ספר ויקרא, אומר דרשני. חכמנו זכרונם לברכה אכן דרשו אזכור זה, בשאלתם המפורסמת:
"מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" (תורת כהנים שם)
לאמיתו של דבר, אזכור הר סיני אינו מצומצם לפרשת שמיטה. הר סיני מגדיר את יחידת הסיום של ספר ויקרא. כך מסיימת התורה את דברי הברית בפרשת בחוקותי:
"אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (ויקרא כ"ו, מ"ו)
כמו כן, החומש כולו נחתם בפסוק:
"אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (שם כ"ז, לד)
נמצא, שעל אף שדיני שמיטה ויובל ממשיכים את נושא קדושת הזמן שהתחיל בפרשת אמור, פרשיות בהר-בחוקותי מהוות יחידה עצמאית. אחד מסימני הזיהוי של היחידה הוא, כאמור, האזכור של הר סיני (ראה השיעור על פרשת אמור).
ב. ברית סיני
עקב החריגה לכאורה בעיתוי האזכור של הר סיני, האבן עזרא יישם כאן, כמו בעוד מספר מקומות, את הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה":
"בהר סיני - אין מוקדם ומאוחר בתורה וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו, כי הדבור בהר סיני ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ וכאשר אמר על העריות כי בעבורן תקיא הארץ אותם כן אמר בפרשת אם בחוקותי על שבתות הארץ" (אבן עזרא כ"ה, א')
על פי האבן עזרא, יחידת בהר בחוקותי מזוהה עם ברית סיני המוזכרת בסוף פרשת משפטים:
"ויכתוב משה את כל דברי ה' וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל: וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים: ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח: ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע: ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" (שמות כ"ד, ד'-ח')
אמנם, לפי פירושו יש להבין, מדוע חרגה התורה מהסדר הכרונולוגי? כיוון שברית זו נכרתה בתקופת מעמד הר סיני, דבר מפתיע הוא שהתורה לא פירטה את תוכנה עד סוף ספר ויקרא!
לשאלה זו נדרש האבן עזרא, וטוען שהתורה רצתה לשים אחד ליד השני את התנאים הדרושים על מנת שבני ישראל יוכלו להישאר בארץ ישראל. למרות שהדברים לא נאמרו באותו הזמן, ראוי לשים אותם יחד.
בניגוד לגישת האבן עזרא, הרמב"ן נקט בפרשנות הססנית יותר בנוגע ליישום הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה". גם כאן, כמו במקומות נוספים, הרמב"ן חולק על דרך הפרשנות הלא-היסטורית של האבן עזרא. אמנם, הרמב"ן אכן מסכים שיחידת בהר-בחוקותי היא הברית שנכרתה בסיני. אבל, בניגוד לאבן עזרא המזהה אותה עם הברית של הלוחות הראשונים המופיעים בסוף פרשת משפטים, הרמב"ן מבין שמדובר בברית שניה.
הברית של הלוחות הראשונים, לדעת הרמב"ן, בוטלה על ידי חטא העגל. ממילא, טוען הרמב"ן, יחידת בהר בחוקותי היא ברית שנייה שנכרתה עם הלוחות השניים על פי הפסוק "הנה אנוכי כורת ברית" (שמות כ"ד, י'):
"וביאור הענין כי בתחילת ארבעים יום הראשונים של לוחות הראשונות כתב משה בספר הברית את כל דברי ה' ואת כל המשפטים הנאמרים שם ויזרוק דם הברית על העם וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות כאילו נתבטלה הברית ההיא אצל הקדוש ברוך הוא וכשנתרצה הקדוש ברוך הוא למשה בלוחות שניות צוהו בברית חדשה שנאמר 'הנה אנכי כורת ברית'... ורצה הקדוש ברוך הוא להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות ובקללות" (רמב"ן ויקרא כ"ה, א')
לכאורה גם לדעת הרמב"ן, פרשות בהר-בחוקותי אינה מופיעה לפי הסדר הכרונולוגי. הרמב"ן מסביר, שברדת משה מהר סיני עם הלוחות השניים, הדבר הכי דחוף היה בניית המשכן ולימוד הדינים הקשורים למשכן. רק בסוף ספר ויקרא, היה למשה הזדמנות להודיע לבני ישראל את תנאי הברית שנכרתה עם הלוחות השניים:
"וכאשר השלים אמר להם עוד צוה אותי השם בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצוה והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה" (שם)
לפי פירוש האבן עזרא, שמדובר בתנאי הברית שכבר נאמרו לעם ישראל בזמן הלוחות הראשונים, אין מנוס, כאמור, מליישם את הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה".
על אף המחלוקת שביניהם, ישנה תמימות דעים בין הרמב"ן והאבן עזרא שתוכן הברית הוא הברכות וקללות המופיעות בפרשת בחוקותי. במילים אחרות, בני ישראל קיבלו על עצמם את מצוות התורה, והקדוש ברוך הוא כביכול מתחייב לברך את ישראל בברכות מסוימות. אם חלילה, בני ישראל יפרו את הברית ולא יקיימו את מצוות התורה, הקדוש ברוך הוא יעניש אותם בקללות המופיעות בתוכחה.
כעין זה מצאנו בברכות וקללות שבמשנה תורה המסיימות בפסוק:
"אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (דברים כ"ח, ס"ט)
לפי זה, יש לדון במיקומה של פרשת בהר העוסקת בדיני שמיטה ויובל, ואינה חלק מעצם הברית.
לשיטת האבן עזרא, כפי שהוצגה לעיל, אין מקום לשאלה זו. זאת, משום שגם הופעת הברית בספר ויקרא נועדה לצרף יחד את תנאי הארץ. ואכן, שמירת השמיטה היא מהתנאים הדרושים על מנת שבני ישראל יישארו על אדמת ארץ ישראל. בהתאם לכך, מצאנו שאחת המטרות של הגלות ושממת הארץ הבאה בעקבותיה, היא כדי לרצות את הארץ על חילול השמיטה (ויקרא כ"ו, ל"ד).
לפי שיטת הרמב"ן, לעומת זאת, מסתבר שהמיקום של פרשת בהר, ודיני שמיטה ויובל הנמצאים בה, נקבע לאור הקשר של פרשה זו לברית. אף על פי שאין השמיטה והיובל חלק מהברית עצמה, יש להם קשר עם הברית, הבא לידי ביטוי בצורך לרצות את הארץ על שבתותיה.
ג. וצוויתי את ברכתי
למרות הנאמר לעיל, נראה שיש מקום לטעון ששמיטה ויובל קשורים לברית באופן מהותי. על מנת להבהיר נקודה זו, נתבונן בכמה פסוקים:
"ועשיתם את חוקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח: ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה" (ויקרא כ"ה, י"ח-י"ט)
פסוקים אלו מופיעים בתוך הפרשה העוסקת בשמיטה ויובל, אבל הם מקבילים לשורות הפותחות את פרשת בחוקותי:
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם: ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו: והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם" (שם כ"ו, ג'-ה')
על ידי הקבלה זו, יוצרת התורה תחושה שישנו קשר בין שמיטה ויובל לבין הברכות בפרשת בחוקותי.
הפרשה בבהר ממשיכה:
"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו: וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים: וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן" (שם כ"ה, כ'-כ"ב)
הברכה "ואכלתם מן התבואה ישן" מתייחסת באופן ישיר לשמיטה ויובל ולמציאות של שנים בהן אין חריש וקציר. באופן מפתיע, ישנו מקבילה לברכה זו בפרשת בחוקותי העוסקת בברכות כלליות: "ואכלתם ישן נושן" (שם כ"ו, י').
מה מסתתר מאחורי ההקבלות הללו? מה מנסה התורה לרמוז לנו?
ניתן להציע מספר פתרונות לכך. לדעתי, בכל אופן, התורה אומרת ששמיטה ויובל אינם רק מצוות, הם גם הזדמנויות. השמיטה והיובל מהווים חזון של חברה אוטופית, המבוססת על התודעה שישראל הם עבדי ה' (שם כ"ה, מ"ב) שקיבלו את נחלתם בארץ ישראל, ארץ ה' (שם כ"ג).
שמיטה ויובל מתארים אידיאל דתי של אמונה אנושית המתוגמל על ידי השגחה א-לוהית. הם מכילים הבטחה של יחס וקירבה כביכול בין הקדוש ברוך הוא וישראל. בקיצור, שמיטה ויובל הם יותר ממצוות – הם מהווים את המסגרת המאפשרת את הגשמת ברכות הברית.
ייתכן והשקפה זו על שמיטה קשורה למעמד הקהל, המתקיים במסגרת השמיטה. במעמד זה, המלך אוסף את כל העם וקורא להם מתוך התורה. כפי שציינו (בשיעור על פרשת קדושים), מעמד הקהל הוא שחזור של מעמד הר סיני, המכונה על ידי משה "יום הקהל" (דברים ט', י').
פעם בכל שמיטה, ישנה התחדשות של הברית שנכרתה בסיני. נראה סביר, אם כן, שעיתוי התחדשות הברית מבוסס על ההשקפה ששמיטה היא מסגרת להגשמת הברכות של ברית סיני.
ד. כל יושביה עליה
הגמרא בערכין מצטטת ברייתא מעניינת:
"משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות שנאמר 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה' - בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן, יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג תלמוד לומר 'לכל יושביה' - בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין" (ערכין לב:)
לפי הדעה המקובלת, הלכה זו של כל יושביה עליה "כתיקונן" מיוחדת ליובל. רוב המצוות האחרות הנוהגות רק בארץ ישראל תלויות בקדושת הארץ שנתקדשה על ידי הכיבוש והחילוק של יהושע.
לפי מי שסובר ש"קדושה ראשונה" (היינו הקדושה של יהושע) קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא (עיין חולין ז.), קדושה זו התבטלה כאשר נבוכדנצר כבש את ארץ ישראל. בניגוד לכך, דיני יובל נפסקו יותר ממאה שנה קודם לכן, כאשר האשורים הגלו את השבטים שקבלו נחלתם בעבר המזרחי. זאת, על אף שארץ ישראל עדיין עמדה בקדושתה.
כמו כן, לפי הרבה דעות ארץ ישראל שוב התקדשה בתקופת שיבת ציון בזמן עזרא (מה שמכונה "קדושה שנייה"). לעומת זאת, רוב הראשונים בדעה שלפי דין תורה, יובל לא נהג בתקופת בית שני, מאחר ולא התקיים בה דין "כל יושביה עליה" הדורש שכל שבט ושבט יושב בנחלתו.
מהו פשר הלכה מיוחדת זו?
אפשר לטעון, ששאר מצוות התלויות בארץ ממוקדות בעיקר בפן החקלאי, ולכן הגורם הבלעדי לגביהן הוא קדושת האדמה. יובל, לעומת זאת, מורכב גם מהפן החקלאי וגם מהפן החברתי. מצד אחד, עבודה חקלאית אסורה ביובל כפי שהיא אסורה בשמיטה. מצד שני, ביובל כל העבדים העבריים משתחררים, וקרקעות שנמכרו חוזרות לבעליהן המקוריים.
דיני יובל נותנים הזדמנות לאלו שעקב מצוקה כלכלית נאלצו למכור את נחלתם או אפילו את עצמם, לקבל בחזרה את מה שמכרו ולהשתקם.
נכון הדבר, שהגורם החברתי קיים באופן חלקי גם בשמיטה רגילה, במסגרת שמיטת כספים. כמו כן, אף בנוגע לשמיטת קרקע כתוב:
"והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" (שמות כ"ג, י"א)
בכל אופן, ביובל מרכיב זה מודגש יותר, ומסתבר שהוא חלק מהותי מהיובל. הפן החברתי אינו מושרש באדמה, כי אם באידיאל חברתי מוסרי שעם ישראל אמור לשאוף אליו.
הרגישות המוסרית העומדת בתשתית לדיני היובל שייכת בכל זמן ובכל מקום. אבל, יובל ודיניו מחייבים את עם ישראל רק כאשר אפשר להגשים את החזון של יובל. בהיעדר כמה מהשבטים מארץ ישראל, העם אינו יכול לתפקד כיחידה אורגנית באופן מושלם, והחזון "וקראתם דרור לארץ לכל יושביה" – כאשר כל יושביה עליה, אינו בר השגה. בזמן שלא ניתן להשיג במלואו את הגורם החברתי מוסרי, יובל כמושג מורכב אינו בר הגשמה.
במילים פשוטות, בנוגע ליובל, אי אפשר לחייב את הגורם החקלאי במנותק מהמרכיב החברתי. לכן, יובל אינו נוהג כאשר אי אפשר לקיים "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".
למעלה הסברנו, ששמיטה היא המסגרת בה אפשר להגשים את הברית וברכותיה. אם נכון הדבר לגבי שמיטה, על אחת כמה וכמה הדבר נכון ביחס ליובל. הפסוקים בפרשת בהר (ויקרא כ"ה, י"ח-י"ט), המקבילים לברכות שבפרשת בחוקותי, נאמרו לגבי יובל.
רק כאשר כל יושביה עליה, עם ישראל יכול לקיים את ייעודו באופן מושלם, על מנת שתתקיימו בו כל ברכות הברית.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)