תרומה | וייקחו לי תרומה

השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת תרומה תשנ"ח. סיכם מתן גלידאי

משונה בקשת התרומה שבתחילת פרשתנו מכל בקשת תרומות שבעולם. בנוהג שבעולם שהמתרים מקדים ושוטח בפני התורמים את תכניתו - איזה פרוייקט חשוב הוא רוצה לבצע, מה תועלת תצמח ממנו וכו' - ורק אז מציין הוא שהדבר לא יוכל להתממש ללא תרומתם. בפרשתנו הסדר הפוך: בתחילה מופיעים הציווי לתרום ורשימה ארוכה של החומרים הדרושים, ורק אחר כך ייעודם - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

במשך מאות שנים שהה עם ישראל במצרים, שם נאנס להשקיע זמן ועמל בעבודת פרך, וכל שעשה שם - לא היה אלא בעל כורחו. בצאת עם ישראל ממצרים דאג עבורם ה' לכול: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"; האוכל - המן והשלו - בא להם משמים; והקב"ה הוליכם ודאג לכל מחסורם. אפילו את התורה קיבלו באופן פסיבי לחלוטין ובכפייה גמורה ("כפה עליהם הר כגיגית"). צורת חיים זו של קבלה תמידית ללא נתינה גם הביאה אותם לדרישות ולתלונות כלפי משה וכלפי הקב"ה. על כן מצווה אותם ה' מיד לאחר כריתת הברית בסוף פרשת משפטים (שגם בה נטל עם ישראל תפקיד פסיבי בלבד) לתרום (כדעת ראב"ע ורמב"ן שפרשת תרומה מופיעה על פי סדרה הכרונולוגי, ודלא כרש"י, הסבור שהציווי על המשכן בא אחרי חטא העגל): הדבר הראשון שעליהם לעשות הוא להתחיל לתת מעצמם - לתת ולא רק לקבל, אף בלא לדעת מה מטרת התרומה.

בתחילת הפרשה כותב רש"י כי היו שלוש תרומות: שתי תרומות קבועות - בקע לגולגולת - ואחת "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". שתי התרומות הן שני פנים של עבודת ה': האחד - מחויבות קבועה, דברים המוטלים על הכול בשווה ואין בהם בחירה והתנדבות; והאחר - התנדבות, דברים שבהם יש לכל איש המקום לסלילת דרכו המיוחדת על פי אופיו ותכונותיו האישיים.

הדברים נכונים גם ביחס ללימוד תורה. במתן תורה היה אמנם עם ישראל פסיבי, אך לומד התורה צריך לדעת גם לתת, ולא רק לקבל: אדם צריך ליצור מעצמו, לחדש, אין די בקבלת התורה הקיימת. כשם שהמקדש נבנה בתרומות עם ישראל, כך ייבנה מקדשה של תורה בתרומתו האישית של כל לומד.

"בשעה שאמר הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו: ריבונו של עולם, יכולים הם ישראל לעשותו? אמר לו הקב"ה: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו, שנאמר 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו' (שמות רבה ל"ג, ח).