ויקהל משה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"ויקהל משה" * / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת ויקהל

פרשת השבוע, מתארת את המעמד בו הקהיל משה את כלל ישראל:

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..." (שמות ל"ה, א')

הרשב"ם על אתר, מסביר שמטרת המעמד הייתה פרגמטית:

"לקחת מכל אחד לגולגולת וגם להזהירם על מלאכת המשכן"

לעומת זאת, הרמב"ן מסביר שמטרת מעמד ההקהל הייתה שונה:

"ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחילה קודם שיבור הלוחות, כיון שנתרצה לו הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך ה' בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצווהו תחילה, כמו שאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ולכן ציוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה בתחילה"

לדברי הרמב"ן, מעבר לעצם הציווי, מעביר משה לעם ישראל את המסר שהקב"ה נתרצה וסלח לבני ישראל.

אולם, מעבר לשיקום היחסים בין עם ישראל לקב"ה, נדמה שניתן לדבר כאן גם על שיקום היחסים בין עם ישראל למשה.

לעם ישראל היה קשר מיוחד אל משה. הוא זה שהוציא אותם ממצרים וטיפל בכל בעיותיהם, ומן הסתם הם ראו בו מנהיג ואב. גם לאחר חטא העגל, משה הוא זה שמיהר להתחנן עבור עם ישראל. הגמרא מתארת לאיזו תעוזה הגיע בתחינה זו:

"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול וגו' - אמר ר' אבהו - אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו, מלמד שתפסו משה לקב"ה כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו ואמר לפניו - רבש"ע אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם!" (ברכות לב.)

גם בהמשך, כשעלה משה שוב להר סיני, אמר לקב"ה באופן תקיף וחד-משמעי: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות ל"ב, ל"ב).

הבעיה היא, שכל המעשים אותם תיארנו, נעשו במעמד הקב"ה ומשה בלבד. עם ישראל לא ידע מאומה מ'תעוזתו' של משה. נבחן את הדברים מנקודת מבטם של בני ישראל. ראשית, הם היו סבורים שחטא העגל נבע מכך שמשה בושש לבוא. שנית, תגובתו הראשונית של משה לחטא היתה שבירת הלוחות - ניפוץ ההישג של מעמד הר סיני. מאוחר יותר, הלך משה וגרם למותם של החוטאים, ובהמשך עלה שוב להר סיני וחזר עם בשורות רעות: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (ל"ג, ג-ה). לאחר מכן, לקח משה את אהלו ונטע אותו מחוץ למחנה...

הגמרא בקדושין לג: אומרת, שיש שדרשו את נטיעת האוהל מחוץ למחנה לשבח ויש שדרשו זאת לגנאי. הירושלמי בשקלים (ה', ב') מסביר כיצד דרשו מעשה זה לגנאי, ומספר שטענת אנשים אלו הייתה: "ראו כמה עבים שוקיו, כמה צווארו שמן והכל משלנו - משה אוכל ושותה מן היהודים וכל מה שיש לו הוא מן היהודים!". הטחת דברים חמורים כאלו התאפשרה, רק משום שעם ישראל כלל לא ידע עד כמה השתדל משה אצל הקב"ה כדי להציל את העם.

רק בספר דברים, 40 שנה מאוחר יותר, סיפר משה לדור הבא את כל בקשותיו ותחינותיו לקב"ה. ייתכן מאד, שבתחילת פרשתנו הקהיל משה את עם ישראל כדי ליישר את ההדורים ולשקם את היחסים בינו לבינם.



* השיחה נאמרה בשנת תשנ"ד ולא עברה את ביקורת הרב.