וילך משה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת ניצבים - וילך[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל . ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה."

וידועים דברי רש"י: "לא אוכל - איני רשאי שניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושע".

בפרשה זו אנו עדים לשקיעתו של משה וירידתו מעל במת ההיסטוריה. ואמנם פירש הספורנו: "לא אוכל - וגם אם הייתי חי לא הייתי יכול לצאת ולבוא לפניכם בזקנתי". משה כבר תשוש פיזית.

ירידתו של משה, איש הא-לוקים החזק, היא טראגית עפ"י פירוש ספורנו, ואולי טראגית ופרדוקסאלית אף יותר עפ"י פירוש רש"י- שאף על פי שלא כהתה עינו ולא נס ליחו, ועצמתו כבירה כשהייתה, נאלץ משה ללכת בדרך כל האדם מכוח הגזירה "וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה". (אין כתיאורו של מדרש רבה בסוף פרשת וילך כדי לחתום את פועלו של משה בצורה כה כואבת ועצובה: "נכנסו (משה ויהושע, לאחר שניתנה ההנהגה ליהושע) לאוהל מועד. ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם (כלומר: יהושע היה בפנים ומשה בחוץ). משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר לו מה אמר לך הדיבור, אמר לו יהושע כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך, אותה שעה צעק משה ואמר, מאה מיתות ולא קנאה אחת".)

אך באותה פרשה אנו ממשיכים וקוראים "ויצו משה את הלוים... לקח את ספר התורה הזה". רש"י מסב את תשומת לבנו לצורת הפועל הנדירה, צורת המקור- "כמו זכור שמור הלוך". רש"י אמנם אינו מסביר כאן את משמעותה של צורה זו, אך אנו כבר יודעים אותה מפירושו לעשרת הדיברות:" זכור לשון פעול הוא, כמו אכול ושתו, הלוך ובכה, וכן פתרונו: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת..." הווה אומר: אין זו פעולה חד-פעמית ספציפית, ואף לא פעולה נקודתית החוזרת ונשנית, אלא פעולה תמידית ומתמשכת, אם כשמאי- שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, ואם כהלל- שהיה מדגיש את מידת הביטחון בה', בחינת ברוך ה' יום יום. זוהי תודעה קיומית תמידית שאינה פוסקת. וכן הדברים גם כאן: על הלוויים נושאי הארון מוטלת בכל דור ודור חובת הקבלה וההעברה- "לקוח"- מדורו של משה לדורי דורות.

המשנה מבטאת זאת במילים "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים...". ואם קבלה יש פה כפעולה תמידית, הרי שאף מסירה יש כאן. בכל דור ודור מתגלה אלינו משה כנותן התורה, המעבירה אלינו מאת הקב"ה, וכמאמר הנביא "זכרו תורת משה עבדי".

התורה מועברת מדור לדור, ואין חוליה בשרשרת אשר אינה קשורה בקשר היסטורי אל הדור המוסר לה את תורת משה, ואל הדור הבא- שאליו היא תעביר את אותה תורה. אותה תורה מקשרת אף אותנו אל בעל התניא ואל הגר"א, אל הרמב"ן והרמב"ם, אל הלל ושמאי, וממילא גם אל שליח הא-לוהים המקושר אלינו בכל דור - אל משה רבנו.

אם נרצה, משה האדם מפנה את מקומו מעל במת ההיסטוריה ונבלע בלא נודע, אך בה בעת קם משה חדש, שספק אם דמותו שלאחר מותו קטנה מזו שבחייו. באותה שעה קם משה מוסר התורה, ובכל דור שמתקיים בו "לקח את ספר התורה" ושבו מתרחשת קבלת התורה, עולה לנגדנו דמותו של אבי הנביאים- משה, מוסר התורה.

משה רבנו - מספרת הגמרא המפורסמת במנחות - יושב בסוף שבע שורות בית המדרש שעה שר"ע דורש תלי תלים של הלכות על כל תג ותג, ואינו מבין, עד שנחלשת דעתו.

אך כאשר שאלו את ר"ע תלמידיו "זאת מניין לך" על הלכה שלימדם, והוא ענה להם כי זוהי הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. כשראה משה שהתורה הדינמית מקושרת בעבותות ברזל דור מפי דור עד אליו, שאין זו תורה נפרדת אלא תורה מתפתחת, שבה מתקיים "לקוח" לצד המסירה, נתיישבה דעתו.

"וילך משה" - יש אומרים כי הלך אל מקום קבורתו אשר לא ידעו איש. אך אם נרצה נאמר אף אנו כי הולך הוא אלינו, מתקדם הוא לעברנו ומוסר לנו בכל עת את תורתו, תורה שבה ר' עקיבא איגר ור' עקיבא מקושרים אל משה רבנו ואל דמותו.

גם שתי המצוות המופיעות בפרשה קשורות לעניין זה. מצוות הקהל ומצוות "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בנ"י" - שתיהן קשורות להעברת התורה. הרא"ש בסנהדרין פוסק שניתן לצאת ידי חובת מצוות "כתבו לכם את השירה" בקניית ספרי קודש, שכן כל עניינה של המצווה הוא ללמד את בנ"י עד דור אחרון את דברי התורה הזאת.

אמנם, משה רבנו מנמק את המצווה אחרת- "למען תהיה לי השירה הזאת לעד... כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה... כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה"- דברים איומים ונוראים, עדות מטיף ומוכיח.

וכבר נחלקו הראשונים איזו פרשה קדמה: "וילך" "האזינו" או "וזאת הברכה". בין כך ובין כך הכריעה התורה- דמותו של משה תיזכר לעד. זוהי דמותו של משה המוכיח, אך בה בשעה גם דמותו של משה הזועק " ואם אין מחני נא מספרך", משה אוהב ישראל, הענו מכל אדם, משה המברך, משה רבנו - נותן התורה.

"וילך משה", ואולי דווקא "ויבוא משה".



[1] ערב שבת פרשת וילך ה'תשנ"ט