ויגבה לבו בדרכי ה'

  • הרב נחמיה רענן
בעלי המוסר על הפרשה
פרשת ויקהל
"ויגבה לבו בדרכי ה'"[1]
  1. הקדמה
בפרשת ויקהל הכתוב מתאר את הענות בני ישראל לציווי הקמת המשכן:
וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.
(שמות, ל"ה, כא).
הרמב"ן, בפירושו לפסוק, מסביר ש"כל איש אשר נשאו לבו" הם אנשים שנדבו את כישרונם ומרצם להקמת המשכן, והביעו נכונות להשתתף בתהליך יצירתו ובנייתו המשכן:
"ויבאו כל איש אשר נשאו לבו" - על החכמים העושים במלאכה יאמר כן... וטעם "אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה",[2] כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, "ויגבה לבו בדרכי ה'" לבא לפני משה לאמר לו "אני אעשה כל אשר אדני דובר"...
נשיאות הלב, להבנת הרמב"ן, מבטאת את גבהות הלב והביטחון עצמי שהפגינו האומנים שהסכימו לקחת אחריות על הקמת המשכן, למרות שהם לא למדו מעולם את המלאכות הרלוונטיות לצורך הקמת משכן. הפסוק, והרמב"ן בעקבותיו, מתייחסים להתנהגותם של האומנים בחיוב, והרמב"ן מדמה את נשיאות הלב של האומנים לדברים שנאמרו בספר דברי הימים על המלך יהושפט:
וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה.
(דברי הימים ב', י"ז, ו).
למרות שמידת הגאווה וגבהות הלב היא מידה מגונה, הכתוב משבח את יהושפט על כך שלבו גבה בדרכי ה'. לאור זאת, יש לברר מהי הגאווה הרצויה ומהי גאווה שאיננה רצויה; מתי גאווה נחשבת לגאות ה' ומתי היא נחשבת לגאוות האדם?
ב. הגאווה הרצויה
ר' אברהם יפהן עסק בהרחבה בסוגיה זו. לאחר ציטוט הפסוק ופירוש הרמב"ן הנזכרים, ר' אברהם כותב כך:
מדת ההתנשאות היא מגונה ביותר כמו שאמרו חז"ל כל מי שיש בו גסות רוח כאילו עובד עכו"ם (סוטה ד:) משום שאין הגאות הולמת שום ילוד אשה והיא מלבוש של הקב"ה בלבד. כמו שכתוב "ה' מלך גאות לבש" (תהלים צג). אמנם נתן אפשרות כמעט בלתי מוגבלת לאדם להכיר את בוראו ולכסוף אליו כמו שאמר המשורר "ותחסרהו מעט מאלקים" (תהלים ח), ועל האדם הנלבב להכיר יפה את ערכו הגדול ולהיות גאה בקרבת אלקים. וכבר מצאנו שהנביא אחרי שהזהיר מלהתהלל בחכמה ובגבורה ובעושר מעוררנו בדרך הנכון במדה זו באמרו: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה' " (ירמיה ט').
כאן מגלה לנו התורה שמוכרחים לנשיאות לב כדי שנצליח להכין מקום להשראת השכינה ומשכן לאביר יעקב, ובלעדיה אין שום סיכוי להגיע לזה. אסור לאדם לומר מי אנכי כי אקרב אל מלאכת הקודש, אלא עליו לדעת שאדרבה, שום הישג לא יושג לכלל אם לא על ידי נשיאות לב, וזה הוא כבוד שמים שנכסוף ונתאמץ להתעלות.
(המוסר והדעת, פרשת ויקהל, עמוד קי"ח).
ר' אברהם מסביר שתודעת האדם בדבר ערכו ומעלתו כיציר כפיו של הקב"ה וכמי שמוכן לקרבת אלוקים, מותרת ורצויה. אדם שתודעת ערכו ומעלתו יחסרו לו לא יראה את עצמו ראוי לקרבת אלוקים ולא ישאף לכך, ולכן הוא גם לא יפעל כדי להשתפר ולהתקדם.
בהמשך השיחה, ר' אברהם מנגיד את נשיאות הלב של בעלי המלאכה להתנהגותם של הנשיאים בעניין נדבת המשכן:
והנה הנשיאים נתעצלו מלנדב למשכן ולכן נחסרה אות משמם (רש"י לה, כז). אין ספק שהיה להם כמה חשבונות צודקים ובכל זאת היה כאן חטא דק ונתבקרו עליו משום שהיה חסר להם נשיאות לב, ובמקום להזדרז לתרום הלקם לא השתחררו מהחשבונות השונים שעכבו אותם (וע' מה שכתבנו בזה לקמן).
איתא בזוהר שהסבה שאבני השהם ואבני המלאים נשארו לנשיאים להביא, משום שאבנים אלה נמצאים על לב הכהן. אמר הקב"ה, יבואו הנשיאים שלבם גס בהם ויביאו אלה האבנים שהם נמצאות על לב הכהן הגדול ויתכפר עליהם על גסות לבם.
דרכם של הנשיאים להתנהג בגדולות, ודבר זה עלול לגרום להם חוסר התלהבות במקום הדרוש. ומאידך האדם שמרגיש את עצמו חסר חשיבות וללא מעמד, דרכו להמנע גם כן מלהתנדב לעבודת הקודש ועל כן באה התורה לעקור שני המכשולים האלה. הנשיאים נענשו שנכתבו בחוסר יו"ד על שלא הזדרזו די הצורך, ואילו לגבי דלת העם ראתה התורה שיש צורך לעודדם. ועל כן מצאנו שבצלאל, שהיה מבחיר השבטים, היה שותף עם אהליאב בן אחיסמך משבט דן. ופרש"י וז"ל: שבט דן מן הירודים שבשבטים, מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר "ולא נכר שוע לפני דל" (איוב לד), ע"כ.[3] לפני הקב"ה כולם שווים והתביעה על שניהם יחד ללא שינוי.
(שם, עמודים קי"ט - ק"כ).
ר' אברהם מסכם את ההשלכות הרלוונטיות שעולות מכל האמור:
התורה דורשת מכל יהודי להכיר בערכו הרם ולעמוד באומץ לב בכל המצבים. ואם ישמר מן היאוש ויתרומם כראוי בכל הנסיונות, יהפכו כולם עבורו למקור של התעלות...
גם אין לאדם לומר שאין לו כשרונות או אין תכונתיו מתאימים לדרך הגבוה, משום שעליו לזכור שבמלאכת המשכן הצליחו בכל מלאכת אמנות אשר לא התמחו בהם מעולם. ואיתא בתנחומא על הפסוק "וימלא אותו רוח אלקים" (שמות לה): לא תאמר בצלאל בלבד אלא כל מי שעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה ובינה ודעת.
ובאמת היה צריך שתכסה כלימה פנינו משום שאצלינו העיכוב הוא פשוט מעצלות. וכבר כתב הגרי"ס[4] זצ"ל; הגשם והשלג יעצרם, הבושת והכלימה ימנעם, היראי ה' יקראו? איך נוכל לעמוד במצבים הקשים מבלי שיפול לבינו אם לא נכין את עצמינו על ידי לימוד המוסר?
(שם, עמוד ק"כ).
גם הרב חיים פרידלנדר עסק בסוגיה זו, ואלו הם דבריו:
באופן טבעי מושרשים בנפש האדם השאיפה והדחף להתבלטות וגאוה, והעבודה היא "להסיר מנפשנו מידת הגאוה". השאיפה הזו שהושרשה בנפש האדם ודאי שהיא לא לצורך השלילה אלא לצורך הקדושה שבה, כדי שישתמש בה כדבר חיובי לעבודת ה' בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דה"ב יז,ו). הרי "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לו.), כשחז"ל אמרו "חייב לומר" אין כוונתם לאמירה בפה גרידא, אלא שכך היא חובת האדם להרגיש ולחיות עם הכרה זו שהקב"ה ברא את העולם בשביל כל יחיד ויחיד, כל אחד הוא מהוה סיבה שלימה בשביל בריאת העולם כולו, וכפי שהגדיר זאת מו"ר הגרא"א דסלר זצ"ל כל אחד ע"י[5] עבודת ה' שלו יכול למלא את כל העולם בתוכן ותכלית, והיה כדאי להקב"ה לברוא עולם שלם עם כל פרטי הפרטים שיש בו - השמים וכל אשר בהם הארץ וכל אשר בה - בשביל עבודת ה' של היחיד. א"כ כמה אחריות מוטלת על כל אחד ואחד להרגיש את החיוב ולחיות בהכרה זו; העולם נברא בשבילי!
זהו גם מה שאמר הלל (אבות אייד) "אם אין אני מי לי, וכשאני לעצמי מה אני", אם אני לא אמלא את העבודה המוטלת עלי מי יעשה עבודה זו, ובשביל המיוחדות של העבודה המוטלת רק עלי נברא העולם. והרי אמרה זו אמר הלל שאמרו עליו בגמ' (שבת ל:) "לעולם יהא אדם ענונתן כהלל" (כפי שהאריכה הגמ' מכמה מעשים שקרו עמו שראו בהם את גודל ענוותנותו), מצד אחד צריך להרגיש את האחריות של עבודת ה' "אם אין אני לי מי לי", בשבילי נברא העולם! אבל מאידך צריך לדעת ולהכיר את מקומו, "כשאני לעצמי מה אני".
הרגשה זו של המיוחדות ש"בשבילי נברא העולם" הריהי טבועה בנפש האדם, כאתגר ודחף להכיר את המחויבות שלו בעבודת ה', אבל מאידך עבודת האדם היא: "להסיר מנפשנו מידת הגאוה", להסיר את כל חלקי השלילה שבדבר.
(שפתי חיים, מדות ועבודת ה', חלק א', עמודים קי"ב - קי"ג).
בעולם החסידות מבוטא הרעיון באמירתו המפורסמת של ר' שמחה בונם מפשיסחא:
איתא מהרבי ר' בונם ז"ל מפשיסחא, שלכל יהודי צריך להיות שני כיסים. אחד - בשבילי נברא העולם. והשני - ואנכי עפר ואפר.
(קול מבשר, חלק ב', "וערטער").
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ג
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   דברי הימים ב, י"ז, ו.
[2]   שמות, ל"ו, ב.
[3]   עד כאן.
[4]   הגאון רבי ישראל סלנטר.
[5]   על ידי.