ויאהב יצחק את עשו ורבקה אוהבת את יעקב

  • הרב יהודה עמיטל

"ויאהב יצחק את עשו ורבקה אוהבת את יעקב"[1] / הרב יהודה עמיטל

לפרשת תולדות

"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים"

ראב"ע מסביר מה ההבדל המתואר בפסוק בין יעקב לעשו, ואומר שעשו היה איש מלא ערמה, שהשתמש ביכולות הפיתוי והתחבולה שלו בשביל ללכוד ולצוד חיות, ואילו יעקב היה מלא תמימות, ללא כל ערמה והתחכמות. חילוק דומה מובא גם בדברי רש"י, המסביר שאחת הרמאויות של עשו הייתה בכך שניגש ליצחק בשאלות הלכתיות מסובכות ולמדניות, כעין 'כיצד מעשרין את המלח?', בכדי להטעות את אביו ולגרום לו לחשוב שבנו הצייד הוא בעצם צדיק. אין צורך לומר שיעקב אבינו לא היה מעלה בדעתו התחכמות שקרית מסוג זה: "כלבו כן פיו - מי שאינו חריף לרמות קרוי תם".

אולם, לפי דברים אלו לא מובן כיצד אומרת התורה בהמשך "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" - מדוע אהב יצחק את עשו ואת ערמתו? האם העובדה שעשו הוא שקרן מלידה נעלמה מעיני יצחק?

אחת הדמויות הבולטות ביותר המוכרות לנו מבין התנאים הוא ר'בי מאיר. הגמרא בעירובין יג: דנה באישיותו ואומרת דברים מפתיעים:

"גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שהיה אומר על טמא 'טהור' ומראה לו פנים, על טהור 'טמא' ומראה לו פנים. תנא: לא ר' מאיר שמו אלא ר' נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שמאיר עיני חכמים בהלכה... אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי [אמר רבי: זה שאני מחודד מחבריי - משום שראיתי את רבי מאיר מאחוריו, ואילו ראיתיו מלפניו הייתי מחודד יותר]"

לפי דברי הגמרא משתמע שגדולתו של ר' מאיר הייתה בתעוזתו: הוא היה מוכן להוכיח שדבר שנראה טמא הוא טהור, ולהפך; הוא היה מוכן לעמוד מול חבריו בכדי להציג את הדעה השניה, החולקת, שאינה עולה עם פשטות ההבנה. המדרש מתאר שבתורתו של ר' מאיר היו פסוקים כתובים בצורה שונה מהמקובל, ואחד מההבדלים הוא שבמקום הפסוק "וירא א-ל הים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" היה כתוב בתורת ר' מאיר "והנה טוב מוות". ר' מאיר היה מוכן לחרוג מהפשט, ולהסביר את הדברים בצורה מרחיקת לכת בניגוד לחבריו. דוגמא נוספת ניתן לראות בסוגיה בקידושין לו. המספרת שר' מאיר הסביר את הפסוק "בנים אתם לה' א-להיכם" ואמר 'בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים". למרות החידוש והקיצוניות שבהסבר זה ר' מאיר לא נרתע מלומר אותו.

כיצד ר' מאיר עשה זאת? ניתן להסביר זאת ע"פ שינוי נוסף שהיה קיים בתורתו של ר' מאיר: במקום הפסוק "ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" היה כתוב באותו ספר תורה "כתנות אור". ר' מאיר תמיד הסתכל על הפירוש הפנימי, ה'אור' שבעניין, גם כאשר במבט ראשון הדברים נראים כ'עור', גסים ומגושמים. לפי דברינו מובנים דברי הגמרא בחגיגה טו:, על כך שר' מאיר למד מאלישע בן אבויה (אחר) לאחר כפירתו. דווקא ר' מאיר, היודע לחדור מעבר לחיצוניות הפשוטה והפשטנית ולהסתכל ב'אור' הפנימי שבכל דבר, שאינו גלוי לעין, יכול ללמוד מכל אדם, ואפילו יהא כופר להכעיס; "רבי מאיר רימון מצא: תוכו אכל, קליפתו זרק". תעוזתו וחדשנותו של ר' מאיר הם שגרמו לכך שהיה גדול בתורה מכל בני דורו!

לאבות האומה היה תפקיד חשוב בעולם: לקדש את ה' ולשמש אור לגויים. אברהם הצליח בכך מאוד - הוא היה "אב המון גוים" ובכל מקום הכירו בגדולתו. יצחק, לעומתו, היה פסיבי הרבה יותר. ידועה הגמרא בפסחים פה: המשווה את אברהם להר ואת יצחק לשדה. אברהם היה בולט ונראה למרחוק כהר, ולכן הכירו אותו בעולם כולו, אולם יצחק היה כשדה - מרוכז בעצמו ואינו נראה למרחוק.

בתורת הקבלה מסבירים את הפסוק "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר", ואומרים שכל הגרים שגייר אברהם, ה'בארות' בלשון הפסוק, חזרו לסורם בימי יצחק. בימי יצחק הייתה אפוא נסיגה בכל הקשור לפעילות בין אומות העולם. יצחק הכיר בכישלון זה ורצה שהדברים ישתפרו בדור שאחריו, ועל כן בחר בעשו ולא ביעקב. יעקב היה אמנם "יושב אוהלים", אולם למדנות אינה התכונה הדרושה על מנת לפעול בין הגויים. ארבע עשרה השנים שלמד בבית מדרשם של שם ועבר עשאוהו בוודאי תלמיד חכם גדול, אבל הן לא עזרו לו כלל לקדש שם שמים בעולם. על כן ראה יצחק דווקא בעשו - בעל הערמה, הנועז, האמיץ ואיש העולם הגדול - אדם שיש לו יכולת לתקן דברים ולפעול בעולם, ולפיכך ממשיכו של אברהם. כפי שתעוזתו של ר' מאיר איפשרה לו ללמוד מכל אדם, גם אם הדברים שאמר נשמעו לעיתים כחדשניים וקיצוניים, כך גם חשב יצחק שדווקא עשו יוכל להתמודד עם עמי העולם ולגעת בהם, למרות שכולם חושבים שהוא קיצוני ובעל תעוזה.

הקב"ה מדבר מפיו של הנביא מלאכי ואומר: "ואהב את יעקב, ואת עשו שנאתי", אולם הזוהר מסביר את הפסוק בצורה מחודשת ומעניינת:

"שנאתי את הטפל בעשו, אבל אהבתי את העיקר"

מה פשר דברים אלו? נראה שהרקע לדברי הזוהר הוא מהסוגיה בסוטה יג., שמספרת שכאשר רצו לקבור את יעקב במערת המכפלה בא עשו וטען שהוא, הבכור האמיתי, אמור להקבר שם במקום יעקב. הגמרא ממשיכה ומתארת כיצד הגיע חושי בן דן וערף את ראשו של עשו, ובסופו של דבר ראשו של עשו אכן נטמן במערת המכפלה לצד גופתו של יעקב. כוונת המדרש, ע"פ הסבר הזוהר לפסוק ממלאכי, היא שמבחינת עיקר אופיו העז של עשו, 'ראשו', אכן היה ראוי עשו להקבר במערת המכפלה. לכן, למרות שמבחינה מסוימת עשו התאים יותר לתפקיד הממשיך, הקב"ה נדרש לבחור באופן מפורש בבני יעקב כממשיכים - "ואהב את יעקב".

אולם, למרות דחייתו המפורשת של עשו הקב"ה דאג שתכונה חשובה זו, הנועזות, לא תעלם מכלל ישראל; בא צאצאו של עשו - ר' מאיר - והחזיר תכונה זו לעם הנבחר!

 
 

[1] השיחה נאמרה בפרשת תולדות תשנ"ו ולא עברה את בקורת הרב.