שקלים | דף ט | והייתם נקיים

הסוגיה בדף ט' ע"א מפרטת את האזהרות שהוטלו על מי שנכנס לתרום את תרומת הלשכה. מטרת האזהרות לוודא שהוא עושה את מלאכתו נאמנה, ואינו נוטל מן הממון לעצמו. אזהרות אלה נוגעות לבחירת המועמד המתאים לתרומת הלשכה (כגון שלא יהיה "קווץ" – הרמב"ם פירש שלא יהיה אדם עני, שיש חשש שיזדקק למעות לעצמו, ואילו הראב"ד פירש מלשון "קווצתיו תלתלים", דהיינו אדם עם שיער ארוך, שעלול להחביא מעות בשערו), לבגדים שהוא לובש בעת שהוא נכנס למקום המעות, לאופן התרומה ולפיקוח המתמיד על מעשי התורם.

הגמרא קובעת כי אכן חובה גמורה היא "לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום". חובה זו אף מפורשת בתורה, בנביאים ובכתובים. המקראות שמצטטת הגמרא מן התורה ומן הנביאים קרובים בעניינם. מן התורה מצטטת הגמרא את הוראת משה לבני ראובן, גד וחצי שבט המנשה להיחלץ למלחמה עם אחיהם בארץ ישראל, ורק לאחר מכן לשוב לארצם (במדבר לב, כב). משה דורש, למעשה, כי את היתר החזרה אל עבר הירדן המזרחי יקבלו שניים וחצי השבטים מאחיהם בני ישראל, כדי לוודא שהם עמדו בהבטחתם.

המשך אותה פרשייה בפסוק שמצטטת הגמרא מספר יהושע. מסופר שם שבני ישראל אכן שילחו בשלום את שניים וחצי השבטים אל עבר הירדן המזרחי, אלא שאז התעוררה סערה: השבטים בנו לעצמם מזבח מעבר לירדן! כלל ישראל שבארץ כנען חששו שמא שניים וחצי השבטים מייסדים להם מקדש פרטי, ובכך כופרים בעבודת ה' שבמשכן. חשד הבריות מגיע באותה פרשייה לידי מעשה, עד כדי כך שהשבטים שבארץ כנען כמעט יוצאים למבצע צבאי כנגד אחיהם שבעבר הירדן! רק כאשר שניים וחצי השבטים מסבירים שאין מדובר במזבח פעיל אלא במזבח שיהיה לאות בלבד, נחה דעת כולם. באותו מעמד מכריזים שניים וחצי השבטים (יהושע כב, כב):

"אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה' אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה' אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה".

הצהרה זו מבהירה את עניין "והייתם נקיים מה' ומישראל": הרי בעיני הקב"ה הם היו נקיים כל העת, והמטרה היא שגם בעיני ישראל יזכו להיות נקיים. לשון אחרת: הקב"ה יודע נסתרות, אך חובה לנסות להפוך את הנסתרות הללו לנגלות, כדי שידע עליהן גם המתבונן מבחוץ.

הפסוק השלישי שמצטטת הגמרא הוא מספר משלי, ובו הדברים אכן מפורשים: כדי לשאת חן בעיני ה' די בעבודה פנימית, אך כדי לשאת חן בעיני אדם מוכרחים לעסוק גם בעבודה חיצונית, כך שהדברים יראו ויובנו.

הגמרא מסכמת שהמקרא הראשון "מחוור שבכולם", ומסביר על כך בעל "תקלין חדתין" ששם "מפורש ציווי", כלומר מבואר שהדרישה להיראות טוב בעיני הבריות איננה עצה טובה בעלמא, אלא ציווי גמור.

והנה, יש שהקשו על הסוגיה כולה מן המשנה הידועה באבות (א', ו'):

"והוי דן את כל האדם לכף זכות".

אם אמנם יקפיד כל אחד מאיתנו לדון את חברו לכף זכות, אין צורך בכל האזהרות החמורות שבסוגיה: וכי יעלה מאן דהו על דעתו שהנכנס לתרום את הלשכה יכניס מעות לפיו או יסתירן בין שערותיו?! האם אין לדון אותו לכף זכות, שהוא עושה את מלאכתו נאמנה?!

התשובה לקושיה זו (ראה שו"ת משנה הלכות ה, צה) מחדדת את יסוד ההלכה שלפנינו. אמנם, דרשה תורה ודרשו חכמים לדון לכף זכות. אולם דרישה זו אינה אלא "שלב שני". ההלכה הבסיסית היא שאדם נדרש להתנהג בדרך שתהא מקובלת על הבריות, ולא להעמידם בניסיון של "לדון לכף זכות". לשון אחרת: על האדם לעשות כל מאמץ שלא להגיע למצב שבו מתעוררת השאלה האם לדונו לכף זכות או לדונו לכף חובה. האחריות על "נִרְאוּת" המעשים היא אחריות בסיסית וחשובה, וכאמור, המפרשים כאן רואים אותה כציווי וכחובה גמורה.