והיה ברכה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"והיה ברכה"[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת לך לך

בפרשת השבוע מברך הקב"ה את אברהם, ואומר לו: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (י"ב, ב'). רש"י על אתר מסביר באיזו ברכה בדיוק מדובר, ומצטט את הגמרא בפסחים קיז ע"ב:

"'ואעשך לגוי גדול' - זה שאומרים אלוקי אברהם; 'ואברכך' - זה שאומרים אלוקי יצחק; 'ואגדלה שמך' - זה שאומרים אלוקי יעקב. יכול יהיו חותמים בכולם? תלמוד לומר 'והיה ברכה' - בך חותמין ואין חותמין בכולן"

הרשב"ם על הסוגיה מתקשה מדוע הגמרא מגיעה למסקנה שחותמים את ברכת 'אבות' רק באברהם ולא גם בדוד המלך, ומסביר:

"ורבינו שלמה היה אומר: משום הכי לא שייך למימר בתפילה 'מגן דוד', שכבר אמרנו 'מגן אברהם', ותרי חתימות כהדדי לא שייך בתפלה"

אמנם טעמו של הרשב"ם מתקבל על הדעת, אולם יש לשאול האם הסיבה הטכנית שא"א לחתום בשני אישים שונים, היא הסיבה היחידה שבגללה נבחר דווקא אברהם לחתום את ברכת 'אבות'? נדמה, שמעבר לטעם שמביא הרשב"ם, ניתן למצוא עוד סיבות נוספות לעובדה שדווקא אברהם הוא בחיר האבות.

בראש ובראשונה, אברהם היה היהודי הראשון. הוא היה זה שגילה את קיומו של הקב"ה, והפיץ את אמונת הייחוד ברבים. בתחילה היה אברהם בודד במערכה זו, אולם במהלך הדרך הוא התקדם, מבחינה אישית ומבחינה כלכלית, עד שבסוף ימיו מתארת אותו התורה כעשיר, בעל נכסים, מכובד על מלכי האזור, ואב לבן זכר שימשיך את מורשתו.

אולם, למרות שיצחק הוא הממשיך של אברהם, יש הבדל בין הבן לבין האב. יצחק אבינו אמנם היה גדול וצדיק, אולם בסופו של דבר הוא היה ממשיכו של אברהם. כל מי שהביט ביצחק יכול היה לראות בו את דמות דיוקנו של אביו, אברהם, ואין מדובר רק בדמיון ביולוגי, אלא גם בדמיון מסוים בתכונות האופי והאישיות. הכלל שטבעו חז"ל, "מעשה אבות סימן לבנים", איננו כלל המנותק מהמציאות, אלא כוונתו היא שמעשיו של האב משפיעים לא רק על חייו שלו, אלא הם גם ישפיעו, בהמשך, על חייהם של צאצאיו.

אמנם יצחק ויעקב השפיעו רבות על גיבוש דמותה של האומה הישראלית, אולם אין ספק שמעשיהם המשיכו את הכיוון שהטווה אברהם. מסיבה זו, האב שבו יש לחתום את ברכת ה'אבות' הוא מייסד השושלת - אברהם - שהוא השורש לכל האבות, ולמעשה כל מעשיהם של בניו אינם באים אלא מכוחו.

אמנם, נדמה שניתן להסביר את עדיפותו של אברהם על פני שאר האבות בדרך נוספת. יצחק ויעקב נולדו לתוך עולם היודע את ה'. הם אמנם השקיעו רבות בשביל להפיץ את אמונת הייחוד לעמי האזור, אבל במובן מסוים הדרך כבר 'נפרצה'. לעומת זאת, אברהם היה צריך להתוות את הדרך בצורה של 'יש מאין'.

בתחילת הלכות עבודת כוכבים, מתאר הרמב"ם בצורה מאד 'ציורית' את תחילת דרכו של אברהם אבינו:

"כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה. והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג - ומי יסובב אותו? כי אי אפשר שיסובב את עצמו? ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים. והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו" (פ"א הל"ג)

גדולתו של אברהם איננה מסתכמת בכך שהיה המאמין הראשון, אלא היא מתבטאת גם בכך שהוא גם הגיע לכל ההשגות על קיומו של הקב"ה בעצמו, ללא עזרה חיצונית ובניגוד לכל עולם עובדי הכוכבים הסובב אותו. יצחק ויעקב אמנם המשיכו את דרכו, אולם הם כבר צעדו בנתיב מסומן. אברהם הוא זה שסימן לראשונה את הנתיב הלא ידוע של האמונה בקב"ה.

המסר הנלמד דווקא ממעשיו של אברהם הוא, שאדם יכול להתעלות מעל הסביבה הבעייתית שבה הוא נמצא, ולהגיע לגבהים הרמים ביותר האפשריים. זו מעלתו של אברהם אבינו על פני שאר האבות, ובמובן מסוים כל אדם מאמין מאז ועד היום, יכול ללכת בנתיב זה בקלות רבה יותר בגלל אברהם אבינו.

א"כ, אברהם לא היה רק גדול בדורו אלא גם גדול בדורותיו, וברור מדוע דווקא בו ראוי לחתום את ברכת 'אבות'.



[1] השיחה נאמרה בסעודה שלישית, פרשת 'לך לך' תשס"ב, ולא עברה את בקורת הרב.