והארץ לא תימכר לצמיתות

  • הרב אהרן ליכטנשטיין
"והארץ לא תִמכר לצמִתֻת כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עִמדי".    (ויקרא כ"ה, כג)
האם מותר למכור שדות בארץ ישראל?
הראשונים נחלקו כיצד להבין את הפסוק דלעיל: האם כוונתו לאסור על מכירת הארץ לצמיתות, או שמא הוא רק מתאר את התוצאה הטבעית של חובת השבת השדות ביובל לבעליהן המקוריים. הבה"ג - בעל ה"הלכות גדולות" - נקט בשיטה השנייה (ע"פ הסבר הרמב"ן), ולא מנה במניין המצוות שלו איסור למכור את הארץ. הרמב"ם ובעל "ספר החינוך" מנו מצווה כזו, וכך אחזו בשיטה הראשונה.
מעבר למחלוקת על עצם הלאו, הראשונים נחלקו גם בהגדרת לאו זה, כפי שנראה להלן.
שיטת רש"י
על הפסוק שציטטנו בראש המאמר מסביר רש"י - "שלא יהא הלוקח כובשה". נראה שהוא דייק מכך שנאמר "והארץ לא תִמָכֵר" (בסביל), ולא "תמכור" (בפעיל), שהאיסור חל על אדם שקנה שדה ולא החזיר אותה ביובל.
ניתן להבין שלשיטת רש"י, איסור זה הוא סניף של איסור גזל, שהרי אדם המחזיק בשדה שצריך לחזור לבעליו הקודמים - נחשב גזלן. מאידך, ייתכן שאין זה גזל, שהרי הוא קנה את השדה כדת וכדין, וכל חובתו להשיב את השדה נובעת ממצות היובל. אם כך, לוקח זה אינו גוזל שדה מבעליו, אלא רק מבטל מצוות עשה. לפי הבנה זו, הלאו הוא סניף של מצות השבת השדות ביובל.
שתי ההבנות שהצענו תלויות בהבנת מושג ה'מכירה' בזמן שהיובל נוהג: האם מלכתחילה המכירה מוגבלת לזמן מסויים, או שמא המכירה היא לצמיתות, וחובת ההשבה קוטעת אותה ביובל. ניתן להציע נפקא-מינה בין שתי השיטות: אדם שמכר שדה לחברו בשעה שהיובל נהג, ועוד בטרם היובל - הפסיק היובל לנהוג. לפי ההבנה הראשונה, המכירה היתה מוגבלת בזמן מראש עד היובל, ואילו לפי ההבנה השנייה - המכירה היא לעולם, וכיוון שהיובל הפסיק לנהוג - המכירה אינה מופקעת[1]. אם המכירה בזמן שהיובל נוהג היא מכירה לזמן - הרי שהכובש את השדה נחשב ממש לגזלן, אך אם המכירה היא לצמיתות והיובל בא ומפקיע אותה - הכובש את השדה מבטל את מצות העשה של השבת השדות ביובל.
למעשה, גם אם היובל מפקיע את המכירה לצמיתות - ייתכן שהכובש את השדה נחשבת גזלן. יש לחקור, מהו אופי הפקעת הבעלות ביובל: אם התורה הפקיעה את המכירה והחזירה את השדות לבעליהן הקודמים - הרי שהכובש את השדה עובר על איסור גזל. אולם אם ההפקעה היא מצווה חיובית, להשיב את השדה לבעליה הקודמים - אזי הכובש את השדה בידיו מבטל את מצוות ההשבה[2].
שיטת הרמב"ן
בהשגותיו לספר המצוות, קובע הרמב"ן שיש איסור למכור שדות לנכרים לצמיתות, כך שלא ינהג בו דין היובל. לדעתו, איסור זה חל על המוכר בלבד (בניגוד לרש"י, שקבע - כזכור - שהאיסור חל רק על הלוקח).
ניתן להבין איסור זה בשני אופנים: ייתכן שלדעת הרמב"ן יש איסור לעזוב שדות ביד הנכרים, אך ייתכן גם שהאיסור הוא למכור שדות לעולם. הנפקא-מינה בין שתי האפשרויות הוא אדם שמכר את שדהו לעולם, וחזר וקנה אותו מהנכרי: אם האיסור הוא למכור לעולם - הרי שאדם זה עבר על האיסור, אך אם האיסור הוא לעזוב את השדה ביד גוי - המוכר את שדהו ושב וגואל אותו אינו עובר עליו. ניתן אולי להציע נפקא-מינה נוספת: כידוע, אין לוקין על לאו שאין בו מעשה. אם האיסור הוא למכור את השדה - הרי שיש בלאו זה מעשה, ולכן לוקין עליו. אם האיסור הוא לעזוב את השדה ביד גוי - זהו לאו שאין בו מעשה, ואין לוקין עליו.
בעל "ספר החינוך" פוסק שמותר למכור שדה לגוי אם מתנים איתו שיחזיר אותה ביובל. מסברה, ניתן היה להציע שהתורה אוסרת למכור שדה לגוי, שכן בכך מפקיעים אותה ממצוות היובל. לפי הבנה זו, גם אם האדם התנה עם הקונה שיחזיר לו את השדה ביובל - הגוי חייב להחזיר את השדה רק בשל התנאי המוקדם, ולא בשל מצוות היובל. ניתן היה לחשוב שכיוון שהאדם מפקיע את שדהו ממסגרת דיני היובל - מכירה כזו היא אסורה. כאמור, בעל "ספר החינוך" לא פסק כך.
שיטת הרמב"ם
לשיטת הרמב"ם, האיסור חל הן על הלוקח והן על המוכר שמכר את שדהו לצמיתות (הל' שמיטה ויובל י"א, א). בפירושו לספר המצוות (ל"ת רכ"ז), הרמב"ן מנסה להסביר שלדעת הרמב"ם האיסור חל רק אם המוכר אומר במפורש שהמכירה היא לעולם. הרמב"ן עצמו חולק על שיטת הרמב"ם, כאמור לעיל, וייתכן שמחלוקתם תלויה בהבנת המושג 'מכירה' בזמן שהיובל נוהג: לשיטת הרמב"ן, המכירה היא מכירה לעולם, וממילא מי שאמר במפורש שמכירתו היא מכירה עולמית - לא הוסיף דבר, ולא עבר על כל איסור[3]. הרמב"ם, לעומתו, סבור שהמכירה בזמן שהיובל נוהג היא מכירה המוגבלת מראש בזמן, ולכן ייתכן שמי שמתנה על מכירתו שתהיה לעולם - מוכר בצורה אסורה.
ואכן, אם נעיין ברמב"ם, נגלה שהוא סובר שהמכירה בזמן שהיובל נוהג מוגבלת מראש בזמן. בהל' מכירה (כ"ג, ו) פוסק הרמב"ם שהלוקח שדה לזמן קצוב יכול לשנות את הקרקע, והמגיד-משנה במקום מסביר שהרמב"ם למד זאת מהלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג. מכאן ברור שלשיטתו מכירת שדה היא מכירה לזמן, וייתכן שהמוכר שדהו לעולם עובר על איסור.
חלותה של המכירה
בהלכות שמיטה ויובל (י"א, א) פוסק הרמב"ם שהמוכר את שדהו לעולם - מכירתו אינה מועילה. מפרשי הרמב"ם מסבירים שהמכירה אינה מועילה כיוון שהיא אסורה, ו"כל מילתא דאמר רחמנא לא תיעביד - אי עביד לא מהני" (='כל דבר שאמר הקב"ה שלא לעשות, אם עשה לא מועיל' - תמורה ד ע"ב). על הסבר זה קשה מהגמרא בתמורה, המנסה למצוא נפקא-מינות לדין של "כל מילתא דאמר רחמנא לא תיעביד, אי עביד - לא מהני", ואינה מביאה את המוכר שדהו לצמיתות. קושייה זו מופיעה בפירוש הרמב"ן על ספר המצוות (ל"ת רכ"ז), אך למעשה ניתן לתרץ אותה משיטת הרמב"ן עצמו: גם לדעת הרמב"ן, המוכר את שדהו לעולם - מכירתו אינה חלה, אע"פ שאין לאו על מכירה כזו. מעתה, ניתן להסביר שמאותה סיבה שהמכירה לא חלה לדעת הרמב"ן - המכירה לא חלה גם לדעת הרמב"ם, ללא קשר ללאו, וללא קשר לכלל של "כל מילתא דאמר רחמנא לא תיעביד - אי עביד לא מהני".
ניתן להסביר שהמכירה לא חלה מסיבה אחרת לחלוטין. הגמרא במכות (ג ע"ב) מביאה מחלוקת בין רב לשמואל, על המלווה כסף לחברו בתנאי ששמיטת כספים לא תחול עליו, אך אינה דנה במפורש באדם המוכר שדה בתנאי שהיובל לא יחול עליו. הרשב"א טוען שניתן לדייק דין זה מסוגייה בבבא-מציעא (עט ע"א): הגמרא שם מחפשת מקרה שבו אדם מוכר לחברו שדה בזמן שהיובל נוהג ובכל זאת היובל אינו מפקיע את המכירה, ואינה מביאה את המקרה של המוכר בתנאי שהיובל לא יחול. מכך מסיק הרשב"א (ד"ה "הכא במאי עסקינן") שהמוכר שדה על תנאי שהיובל לא יחול על מכירה זו - תנאו אינו חל, והיובל מפקיע את המכירה מכל מקום. הרשב"א מסביר, שכיוון שהתורה נימקה את דין היובל בכך שכל הארץ שייכת לקב"ה - "כי לי הארץ" - הרי שהמוכר אינו הבעלים על הארץ, וממילא אינו יכול להתנות כנגד תנאו של הבעלים האמיתיים - הקב"ה. הרשב"א שם כותב שהרמב"ן דחה את דבריו, וטען כי הגמרא בבבא-מציעא  היא לשיטת רב, הסובר שאין אדם יכול להתנות על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון (כתובות פד ע"א). ממילא, המוכר שדהו בתנאי שהיובל לא יחול על המכירה - לשיטת רב התנאי אינו חל, אך לשיטת החולקים עליו - התנאי חל, ויכול אדם למכור את שדהו ולהתנות שהיובל לא יפקיע את המכירה.
ייתכן להסביר את מחלוקתם של הרשב"א והרמב"ן ע"פ שתי הבנות בדעה שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים. ייתכן להסביר דין זה מדין מחילה: למרות שהתנאי הוא נגד דיני התורה, שני הצדדים הסכימו ביניהם למחול על זכותם, ולנהוג לפי התנאי. לחילופין, ניתן להסביר שדיני הממונות שבתורה אינם אלא הצעה, אך בעלי הדין יכולים לקבוע לעצמם 'כללי משחק' שונים. לפי ההבנה השנייה, סביר שגם המוכר שדהו על מנת שהיובל לא יחול - תנאו קיים, כיוון שבעלי הדין הסכימו על כך. אולם לפי ההבנה הראשונה, ייתכן שכאשר יש איסור דאורייתא למכור את השדה לעולם - אסור למוכר למחול על זכותו, וממילא התנאי אינו חל. כיוון שהתורה קבעה איסור על מכירה לצמיתות - אין המוכר יכול "למחול" על קביעה זו. כשם שהלווה כסף מחברו אינו יכול למחול על הריבית, כיוון שהתורה אסרה על המלווה לקחת ריבית ואסרה על הלווה לקבלה - כך התורה אסרה על המוכר שדה לוותר על חזרתה לידיו ביובל. ממילא, אפילו אם המתנה על מה שכתוב בתורה בממון - תנאו קיים, אין אדם יכול להתנות על החזרת השדות ביובל.
על פי הבנה זו, ניתן להסביר בצורה שונה מהרשב"א את חוסר האפשרות למכור על תנאי שהיובל לא יחול. הרשב"א הסביר, כזכור, שהמוכר אינו הבעלים האמיתיים של השדה, אלא הקב"ה. לשיטתנו, המוכר הוא הבעלים של השדה, אך התורה קבעה שהיובל חל ואסרה עליו למחול על זכותו.
"ארץ ישראל המתחלקת לשבטים"
הרמב"ם פוסק שאיסור המכירה לצמיתות חל ב"ארץ ישראל המתחלקת לשבטים" (הל' שמיטה ויובל י"א, א). מה כוונתו? הלא בירושלים - שלא נתחלקה לשבטים - אסור למכור שדות בכלל?
המנחת-חינוך מציע שהרמב"ם בא לרבות כל מקום שנכבש כיבוש רבים, שאף הוא מתחלק לשבטים ואף בו נוהג האיסור למכור לצמיתות. לחילופין, ניתן להסביר שהרמב"ם בא למעט מקומות שנכבשו כיבוש רבים, שכן ישנו הבדל מהותי בין חלוקת ארץ ישראל המקורית לשבטים לבין חלוקת מקומות שנכבשו: מקומות שנכבשו מחולקים לשבטים מדין ממון הציבור, ואילו ארץ ישראל אינה מתחלקת ככל רכוש ציבורי, אלא באופן מהותי - ארץ ישראל מיועדת להתחלק לשבטים, והחלוקה התבצעה לפי מניין יוצאי מצרים. ממילא, כאשר הרמב"ם כתב "ארץ ישראל המתחלקת לשבטים" - כוונתו היתה למעט מקומות שנכבשו כיבוש רבים, המתחלקים מסיבה שונה לחלוטין.
ניתן להסביר הסבר נוסף. התורה מנמקת את איסור המכירה לצמיתות בכך שכל הארץ שייכת לקב"ה: "כי לי הארץ". לכאורה, כל העולם - של הקב"ה הוא, ומדוע האיסור נוהג רק בארץ ישראל? ייתכן שהאיסור נובע מקדושת א"י, אולם ייתכן להסביר בצורה שונה: אמנם בעיקרון, האיסור היה צריך לחול בכל העולם, אך רק בארץ ישראל יש "שדה אחוזה", השייכת למשפחה מסויימת באופן מהותי. ממילא, ניתן להבין כך את דברי הרמב"ם על "ארץ ישראל המתחלקת לשבטים": רק בארץ ישראל קיימת המציאות של "שדה אחוזה", שכן רק שדותיה חולקו לשבטים והפכו לאחוזות. מעתה, אין זה רק תיאור מקום, אלא גם נימוק - מדוע האיסור נוהג רק בארץ ישראל, ולא בכל העולם כולו.
 
 

[1] הראב"ד (הלכות מכירה כ"ג, ו) מסתפק אם ניתן לדמות מכירה בזמן שהיובל נוהג למכירה לזמן.
[2] חקירה זו היא החקירה הכללית בדיני השמיטין והיובלות: האם "אפקעתא דמלכא" היא הפקעה ממונית או מצווה. מהגמרא בגיטין לז ע"ב, בעניין שמיטת כספים, משמע שגם לאחר השמטת החוב - עדיין הוא אינו מופקע לגמרי, ומכאן שההשמטה אינה הפקעה אלא מצווה חיובית בלבד.
[3] אי אפשר גם לומר שהאדם יתחייב על רצונו להפקיע את היובל, שהרי לא מצינו שהמתנה על מה שכתוב בתורה יתחייב על רצונו.