והאכלתיך נחלת יעקב אביך

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"והאכלתיך נחלת יעקב אביך" / הרב אהרן ליכטנשטיין

 

לפרשת בלק*

במידה מסויימת, אין מתאים יותר מיום י"ז בתמוז כדי לעסוק בו במאורעות ימים גורליים אלו. יום פריצת חומות ירושלים, המכונה בקינות "יום גבר האויב ותִבקע העיר", מתקשר בצורה טבעית לאירועים האחרונים, המתמקדים גם הם בירושלים. אולם, במחשבה שנייה נראה שקישור זה, שלכאורה הוא מתבקש, טומן בחובו סכנות מרובות. ראשית - קיימת הסכנה הכפולה להבלעת מאורע אחד מפני חבירו. בין אם ייבלע הזכרון ההיסטורי של י"ז בתמוז במאורעות האקטואליים יותר, ובין אם יעיב זכרו של יום פריצת חומות ירושלים על האירועים הנוכחיים - הרי שיצא שכרינו בהפסדינו. סכנה נוספת, וחמורה לא פחות, היא יצירת זיקה מוגזמת בין שני המאורעות. אני אנסה לדבר על שני העניינים תוך התייחסות למכנה המשותף שלהם, אך גם תוך ציון השוני שביניהם, מתוך שאיפה שצירוף שניהם יתרום לבחינת כל מאורע לכשעצמו, ולא יפגע בה.

לקרע הנפשי, שמרגיש כל יהודי בדרך טבע בימי בין המצרים, מתווסף השנה מימד נוסף, בשל המהלכים המדיניים. גם הפעם, כתמיד, דרכם של המתנגדים טוטאלית לדרכו של ראש הממשלה קלה יותר. דרכם ברורה וסלולה, ללא היסוסים ולבטים, וניתן אף לבטא אותה ברטוריקה מרחיקת לכת מתוך שכנוע אידיאולוגי עמוק, המכתיב לעיתים גם את ראיית המציאות. לעומתם, מי שמרגיש שהמציאות הרבה יותר מורכבת מוצא עצמו בקרע נפשי. מחד, השאיפה לשלמות הארץ - וודאי לשלמותה המוחלטת של ירושלים - היא מנכסי צאן הברזל של הנפש היהודית, וחלק אינטגרלי מהחזון הציוני, המושתת על החזון היהודי הדתי הקודם לו כרונולוגית וערכית. מאידך, ראייה מפוכחת של המציאות, של מה שעלול להתרחש אם לא נגיע להסכמה, עשויה למשוך דווקא לויתור על שלמותה של הארץ. במצב כזה, האדם נקרע בין משאלת לבו ובין הראייה ההגיונית של המציאות. בדומה לכך, כאשר אנו מתבשרים שהפסגה הסתיימה בלא הסכמה, אנו נקרעים בין הנטייה הטבעית לגלגל הכרעות כאובות לשנה הבאה או לדור הבא, ובין הידיעה שדחייה כזו עלולה לגרור בעקבותיה תוצאות טרגיות; בין אנחת הרווחה הנפלטת כאשר תחושת האחריות והמחיר נגולה כאבן מהלב, ובין התקווה להסכמה ולהסכם שיובילו לשלום היסטורי. ככל שאנו מתבשרים על כך שההסכם הצפוי מתמקד בירושלים, הקרע הנפשי רק מתעצם ומחריף. כיום ישנה הסכמה בין הציבורים הקיצוניים - אם זה החילוני השמאלני או הדתי-לאומי הימני - לפיה אין הבדל מעשי בין ירושלים ובין כל יישוב נידח בארץ ישראל, ודין שניהם שווה. רוב רובו של עם ישראל, לעומתם, רואה הבדל מאוד מהותי בין ירושלים ובין היישובים האחרים, מתוך תודעה יהודית שהיא בחלקה הלכתית ובעיקרה קיומית, היסטורית ואף מטא-היסטורית.

במידה מסויימת, הקרע הנפשי שאנו מדברים עליו עומד ביסוד מפעל הקמתה של המדינה כולה. כבר בשנות השלושים, כשעלו ההצעות הראשונות לחלוקת הארץ, הן עוררו מחלוקת בציבור היהודי בארץ. הדבר מובן, שהרי אנו אמונים על אהבת הארץ ועל הזיקה לקדושתה הנצחית, ומתוך כך כל החלטה לקרוע חלקים ממנה קורעת אף את לבנו. ידועה שיחתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לפני מלחמת ששת הימים, בה תיאר את השעות שלאחר החלטת החלוקה באו"ם, כשזקני העדה נקרעו בין שמחת חידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל ובין צער הויתור על חלקים ממנה. בימים אלו הקרע הנפשי אף עמוק וקשה יותר, שכן ההכרעה הבלתי אפשרית בין שלמות הארץ או ירושלים, ובין ההסכם ההיסטורי- נתונה בידינו, וכך המצוקה הנפשית מלוּוה בצורך לקבוע סדר עדיפויות, להכריע וליישם החלטות כואבות. בחסדי שמיים זכינו לקבל את כל חלקה המערבי של ארץ ישראל, ולפתע אנו נדרשים ליידות גורל על הארץ ועל ירושלים, ולקרוע את הארץ שזכינו לרשתה.

נוסף על המצוקה שבויתור על חלקים מארץ ישראל, אנו נאלצים להתמודד עם המצוקה הפרטית - זו של המתיישבים הנעקרים. השילוב בין שתי הטרגדיות, השבר הלאומי ומצוקת היחידים, מלווה את עם ישראל מראשית גלותו. בין אגדות חורבן בית המקדש וירושלים אנו מוצאים גם את סיפורם האישי של בנו ובתו של ר' ישמעאל (גיטין נח.). אנו זוכרים את מצוקתם גם כדי לעורר לתשובה, אך בעיקר מתוך הזדהות עם צרות עם ישראל וכנסת ישראל. גם אם נתפלל ששלמותה הבסיסית של העיר שאז נבקעה תישמר - ברור שחלקים גדולים מארץ ישראל יימסרו ליד נכר, ורבבות בניה היקרים של ציון ייעקרו ממקום מגורם.

ישנם החושבים שהפתרון למצוקה הקשה שנקלענו אליה הוא ויתור על ראיית שלמות הארץ כאידיאל. ברור לחלוטין שאנו, כיהודים וכישראלים, מתנגדים טוטאלית ל"פתרון" זה, שלמעשה אינו פותר דבר. בסוף פרשת האזינו קורא הקב"ה למשה רבנו "עלה אל הר העברים הזה... וראה את ארץ כנען אשר אני נֹתן לבני ישראל לאחֻזה", ומוסיף מייד: "ומֻת בהר אשר אתה עֹלֶה שמה" (דברים ל"ב, מט-נ). נראה שהמסר שמעבירים לנו פסוקים אלו הוא חד: גם אם לעולם לא יזכה להיכנס לארץ ולעולם לא ידרוך על עפרה של הארץ שכה חשק להגיע אליה - אין עובדה זו פוטרת את משה מחובתו לאוהבה. למרות שלכאורה היה משה מעדיף שלא להרחיב את הקרע בנפשו, ולא לצפות מרחוק על הארץ כאשר הוא יודע שלעולם לא יזכה להיכנס אליה - אהבת הארץ והשאיפה להגיע אליה הם חשובים לכשעצמם. גם כאשר היה ברור לו למשה שלעולם לא יזכה לממש את אהבתו - עליו לחזק ולהטמיע בתוכו את אותה אהבה: "עלה אל הר העברים הזה... כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא". על שני אבות האומה, על אברהם ועל משה, מספרת התורה שראו את הארץ עוד בטרם נכנסו אליה והתיישבו בה, ללמדנו שלאהבת הארץ ערך עצמאי, גם כאשר היא אינה מלוּוה בישיבה בה. חלילה לנו, אם וכאשר נאלץ לסגת מנחלת אבותינו, לסגת גם מזיקתנו אליה. גם אם נראה את הארץ מנגד ועדיה לא נבוא - המרחק הפיסי לא יכרסם באהבתנו אליה, עד שנשוב ונזכה לנוחלה בשנית. חזרנו לגוש עציון רק בזכות אותם אנשים שצפו מרחוק, באהבה, בכיסופים ובתקווה, על האלון הבודד כאשר עוד היה בשליטת הירדנים, ובטוחים אנו שגם אם ננטוש זמנית את ארץ יהודה - שוב נשוב אליה שנית.

קיימת סכנה, שמדברים עליה רבות, שאנשים מסויימים - וצעירים במיוחד - ימצאו עצמם ביום שאחרי הנסיגה במשבר רוחני עמוק. תופעה זו פקדה חלק מהציבור לאחר פינוי ימית, ועלולה ח"ו לחזור על עצמה שוב. עלינו להצהיר באופן חד משמעי: אמונתנו בקב"ה ובעתידו ובחזונו של עם ישראל לא תתערער ולא תיִפגם, ללא קשר לנסיבות הפוליטיות. כנגד סכנה זו, בין אם היא בתוכנו או בסביבתנו, על כל אחד מאיתנו להתקומם ולעמוד במלוא קומתו. גם אחרי י"ז בתמוז, ואפילו לאחר תשעה באב, שמרו שלומי אמוני ישראל על אמונתם, והתלמוד הבבלי - שיא היצירה התורנית - נכתב ברובו לאחר החורבן על אדמת נכר. על אחת כמה וכמה שבזמנינו, כאשר הנסיגה נשקלת במסגרת מהלכים של תקומה והצלה, ואינה מהווה שלב בהחרבת ירושלים ע"י האויב, אל לנו להיכנע ליאוש. אסור לנו לשכוח את המסגרת וההקשר שעליהם מדובר, וגם אם נמצא עצמנו במועקה ובמצוקה - אל נאבד את העשתונות ואל נגרר לשימוש במונחים אפוקליפטיים.

הגמרא בתענית, ובעקבותיה הרמב"ם, מתארת בפרוטרוט את סדרו ומנהגיו של יום תענית. מעיון ברמב"ם נראה שאופיו של היום נע בין שני מוקדים: תיקון החברה והעם מחד, ותשובה ותפילה מאידך. עד חצות היום "בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשי אנשי העיר... ומסירין המכשולות של עבירות, ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי המס ועבירות ומפרישין אותן, ועל בעלי זרוע ומשפילין אותם"; ובחציו השני של היום "קוראין בברכות וקללות שבתורה... ומפטירין בנביא בתוכחות מענין הצרה... ומתחננים וזועקים ומתוודים כפי כֹּחם" (הל' תעניות א', יז). ברור היה לחז"ל שבימי צרה גוברת תחושת האחריות הלאומית, וחלק אינטגרלי מבקשת התשועה ומהחזרה בתשובה הוא תיקון החברה. שומו שמיים, כיום חלק מאיתנו אינם מודעים לכך, וממש בימים אלו, בהם עתיד המדינה נתון על כף המאזניים, שוקדים אנשים להעביר חוקים בכנסת כדי לקבל נתח נוסף מהעוגה הלאומית. אנו, לעומתם, חרדים לדמותה של החברה הישראלית. הכאב שאנו מרגישים בימים אלו אינו רק על השינוי שעתיד לחול במימדיה של המדינה, אלא אף על השינוי שחל באופייה, בצביונה, בדרכה ובערכיה. לעיתים נדמה שחלק מהציבור הישראלי מתמקד רק בגודלה של המדינה ומתעלם מאופייה ומערכיה. אם אלו חלק מאנשי הציונות הדתית מצד זה של המפה הפוליטית או חלק מהשמאל מצידה השני של המפה - ציבורים אלו מתעלמים מזהותה של המדינה ודואגים רק למימדיה. עלינו, כיושבי בית המדרש, מוטלת אחריות כבידה לדאוג לגודלה של המדינה, מתוך שאיפה לשמור על ריבונותה על הארץ כולה, אך גם להבין שבדאגה זו לא מסתיימת אחריותינו, ואין משימה זו מעיבה על המשימה השנייה המוטלת עלינו - הדאגה לאופייה, ערכיה ורוחה של המדינה והאומה. חס וחלילה, גם אם גודלה של המדינה יצטמצם, לא נרים ידיים ולא נוותר על המשימה הכבירה השנייה שנותרה לנו.

* * *

ימים אלו הם ימי צרה. דווקא בימים כאלו, עלינו לשוב ולהזכיר כיצד צריכים אנו להתנהג ביום של תענית. נפעל לתיקון עצמנו והחברה כולה - הן במישור שבין האדם לחבירו והן במישור שבינו לבין קונהו - ונתחנן, נזעק ונתוודה מתוך תפילה לריבון העולמים שיֵענה לתפילותינו.

"הלא זה צום אבחרהו - פתח חרצֻבות רשע, התר אגֻדות מוטה, ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו; הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערֹם וכִסיתו ומבשרך לא תתעלם.

אז יבקע כשחר אורך וארֻכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך; אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני, אם תסיר מתוכך מוטה, שלח אצבע ודבר און... אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פי ה' דִבֵּר". (ישעיה נ"ח, ו-יד)

גם אם נאלץ לוותר על חלקים מנחלת אבותינו - נתעצם, נתחזק ונמשיך לקוות ולהאמין שיקויים בנו מה שהובטח לנו, נקרא אל ה' והוא יענה, נשווע ויאמר הנני. לאחר שנפעל ביתר שאת לתיקון החברה, נפרוס לרעבים לחמינו ונביא עניים מרודים בית - אז נזכה ותתקיים בנו גם סופה של הנבואה, "והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פי ה' דִבֵּר".

 

 

 

* סיכום שיחות הרב בי"ז בתמוז ובסעודה השלישית בשבת פרשת פנחס התש"ס. השיחה פורסמה בדף קשר מס' 768.