ואלה תולדות אהרן ומשה
קובץ טקסט
השיחה נאמרה בליל שבת קדש פרשת במדבר ה'תשע"ח, וסוכמה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.
פרשתנו, במדבר, פותחת את החומש באופוריה: העם ניזון ממן, אינו מאוים על ידי עמים זרים ויכול לעסוק בתורה באין מפריע. הרב יואל בן-נון טען שחומש במדבר ממשיך את חומש שמות, ולכן ניתן ללמוד גם משם על הקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה:
"וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד ה֔' מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן: וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד ה֔' מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן: וּבְהֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם: וְאִם־לֹ֥א יֵעָלֶ֖ה הֶעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד־י֖וֹם הֵעָלֹתֽוֹ: כִּי֩ עֲנַ֨ן ה֤' עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם." (שמות מ', לד-לח)
בנוסף למצב החמרי המצוין וללימוד התורה, עם ישראל נמצא בקשר טוב ביותר עם הקב"ה. ובנוסף, הוא קרוב ליעד. הוא נמצא לקראת כניסה לארץ ישראל:
"וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י ה֖' בְּיַד־מֹשֶֽׁה: וַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֧ה בְנֵֽי־יְהוּדָ֛ה בָּרִאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב: ... אֵ֛לֶּה מַסְעֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְצִבְאֹתָ֑ם וַיִּסָּֽעוּ: ס וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר ה֔' אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־ה֥' דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל." (במדבר י', יב-טו; כח-ל)
ועם זאת, נקודה מסוימת בפרשה צורמת ומעכירה את האוירה:
"וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר ה֛' אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי: וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־אַהֲרֹ֖ן הַבְּכֹ֣ר׀ נָדָ֑ב וַאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר: אֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַכֹּהֲנִ֖ים הַמְּשֻׁחִ֑ים אֲשֶׁר־מִלֵּ֥א יָדָ֖ם לְכַהֵֽן: וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י ה֡' בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י ה֙' בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל־פְּנֵ֖י אַהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם." (במדבר ג', א-ד)
בפסוקים המתארים את "תולדת אהרן ומשה", ילדי משה אינם נזכרים כלל, והדברים תמוהים.
אמנם, הרמב"ן ענה על כך שמבחינת הפשט הם כן נזכרים – מיד אחר כך, כחלק משבט לוי:
"וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: הַקְרֵב֙ אֶת־מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְֽהַעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ." (במדבר ג', ה-ו)
אולם הדברים עדיין צורמים. ואכן, רש"י מביא את דברי חז"ל ששמו לב לכך:
"ואלה תולדת אהרן ומשה – ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו." (רש"י במדבר ג', א)
הפתרון שרש"י מציע, בעקבות חז"ל,[1] הוא שגם בני אהרן מיוחסים למשה, שכן הוא למדם תורה.
הדברים מתחדדים גם בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה, שבה מתואר שאלעזר ופינחס היו מחכמי המסורה שהמשיכו את משה רבנו: ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה.
ועדיין, מדובר בטרגדיה: בניגוד למיכל ש"לא היה לא ולד עד יום מותה" ולכן אימצה את בני אחותה מרב, למשה היו ילדים – גרשם ואליעזר – ואף על פי כן, הם לא ירשוהו. הדברים מתחדדים כשרואים שאהרן אחיו כן יסד שושלת שממשיכה אותו, של שבט הכהונה, ומעבירי המסורה.
ואכן, חז"ל מבינים שהפסוק "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה"[2] מבטא בקשה מצידו של משה לכך שבניו ירשוהו. כך מסביר רש"י:
"יפקד ה' – כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה (משלי כז, יח) נוצר תאנה יאכל פריה." (רש"י במדבר כ"ז, טז)
המצב כמובן מדרדר עוד יותר, כאשר מתברר שלדעת חז"ל נכדו של משה היה כהן בפסל מיכה:
"וכי לוי שמו? והלא יהונתן שמו, שנאמ': ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני. אמר ליה: וליטעמיך, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב: בני משה גרשם ואליעזר! אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה – תלאו הכתוב במנשה..." (בבלי ב"ב קט:)
לא רק שבניו של משה אינם ממשיכים בדרכו, אלא אפילו בני ישראל, בני טיפוחיו ומושא מאמציו, אף הם אינם מעריכים אותו ומוקירים את פועלו, כי אם להפך:
"וישמע משה ויפל על פניו, מה שמועה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר ויקנאו למשה במחנה. אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה." (בבלי סנהדרין קי ע"א)
נציע כמה כיוונים להסביר את הטרגדיה:
"ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם." (בבלי נדרים פא ע"א)
יש תופעה טבעית, והיא שקשה לבנים של מנהיגים או רבנים להמשיך את אבותיהם. לרוב הם כורעים תחת עול ה'ירושה' ונכשלים. אך מעבר לכך, ישנה חשיבות לכך שדווקא אדם שאינו בנו של משה יהיה יורשו. זוהי ראיה שבלימוד תורה, לא ה'יחוס' קובע, אלא ההתמדה. מי שלא ימיש מתוך האוהל הוא שימשיך את משה. "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".
ענין נוסף הוא:
"וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה:" (במדבר י"ב, ג)
דוקא על רקע העובדה שבניו אינם ממשיכים אותו ויורשים את תפקידו, מובלטת העובדה שמשה מטפח את בניו של אהרן, מתוך מטרה לדאוג לעם ישראל, ולא לעצמו. דוקא נבואתו של משה היא הדבר שבו הוא היה מעל כל אדם – יתכן שבשדה החינוך, היו לו מספר כשלים.
כיוון נוסף קשור לפסוק הבא:
"הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו." (במדבר י"א, יב)
אם משה הוא רבנו, מנהיג עם ישראל, או אז, כולנו ממשיכיו, ואין לו צורך בהקמת שושלת משפחתית.
הכיוון האחרון קשור לנושא הבא:
"... שיפה עשה משה שפרש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר ואין עת קבועה לדבור." (רש"י במדבר י"ב, יד)
משה "פירש מן האשה" והסכימה לכך דעת המקום. משמעות הדבר היא שמשה הגיע למדרגה שבה הוא כבר לא היה שייך לנושאי האישות והמשפחה. אמנם, איננו מחנכים לדרגה כזו, ומצינו בכל הדורות שתי דמויות כאלה: משה רבנו ובן עזאי. אך עדין, היותו של משה מופרש ומובדל מעוררת מחשבה: יתכן שאחת התוצאות של דרגתו הגבוהה של משה היתה שהוא לא יכול לחנך כיאות את בניו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)