נשא | ואחר ישתה הנזיר יין

השיחה נאמרה בשנת תשנ"ז ולא עברה את ביקורת הרב.

כשהתורה מתארת בפרשתנו את ההלכות המיוחדות של הנזיר, היא מתחילה באיסור יין ושאר מוצרי הגפן: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל" (במדבר ו', ג'). במפתיע, בפסוק הבא ממשיכה התורה ואוסרת את אותם דברים בדיוק: "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל" (שם, ד'). מדוע התורה חוזרת פעמיים דווקא על איסור שתיית יין ואכילת תוצרי הגפן?

הקושיה ביחס לאיסור שתיית היין מתחזקת, כאשר אנו מביטים בסופה של הפרשה. לאחר שהתורה מתארת את התהליך שעובר הנזיר בסיום ימי נזירותו, היא מוסיפה: "וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן" (שם, כ'). התורה איננה מזכירה כי בסיום ימי נזירותו הנזיר רשאי להיטמא למת או להסתפר, למרות שגם איסורים אלו הותרו, ומדוע היא מציינת דווקא את התרת איסור שתיית היין? במה שונה איסור זה מיתר האיסורים?

נדמה, שהתשובה נעוצה בקריאה מדויקת יותר של הפסוקים הראשונים של הפרשה. בפסוק ב' מתארת התורה את מושג הנזירות מבלי לפרט מה כולל מושג זה: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'". בפסוק ג' מגדירה התורה את ה'נזירות' בתור הזרה והתרחקות מיין ושכר: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל" (המילים 'יזיר' ו'נזיר' הן בעלות שורש משותף). במילים אחרות, ההגדרה של נזיר היא היותו מופרש מפירות הגפן. בעקבות דיוק זה מסביר רש"י על אתר:

"אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפרש מן היין"

מדברי רש"י נראה בבירור כי ההפרשה הראשונה החלה על הנזיר היא ההפרשה מפירות הגפן. בהתבסס על הסבר זה, מתורצת השאלה שהעלנו לגבי הייחודיות של איסור שתיית היין: איסור שתיית היין הוא האיסור הראשון שמקבל על עצמו הנזיר, והוא המהווה את הסמל להפרשתו מהחברה הכללית.

הגמרא במסכת תענית יא. מביאה מחלוקת מעניינת:

"אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא דתניא: ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. ר' אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר: 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו' - ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה"

גם בסוגיה זו משתמע בבירור שהפרישה מן היין הינה מרכיב מרכזי בריחוקו של הנזיר מהחברה, והיא מהווה סמל להינזרותו הכללית של הנזיר מן ההנאות הגופניות. בניגוד לאיסורים האחרים החלים על הנזיר (כגון איסור ההיטמאות למתים המבטא את דמיונו של הנזיר לכהן, ואיסור התספורת הקשור לפן הקדושה של הנזיר), מטרת ההינזרות מן היין היא לבטא את הפרישה של הנזיר מהחברה וחולאיה.

כאשר אנו מתייחסים ליין כסמל, נדמה שניתן לעשות זאת בשתי רמות. ראשית, כפי שהדגשנו עד עתה, היין מסמל הנאה גופנית. בהתאם לתפיסה זו משתמש הרמב"ם (הן בשמונה פרקים והן במשנה תורה) בנזיר, כדוגמא לכך שאין לשלול לגמרי את התאוות של העולם הזה:

"שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כוהני העובדי כוכבים. גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא. שהרי הוא אומר בנזיר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה" (הלכות דעות ג', א)

אולם, מעבר להיותו מייצג את כלל תענוגות הגוף, יש ליין אופי מיוחד משלו. היין מהווה הנאה לא רק לגוף, אלא גם לנפש: "אין שירה אלא ביין"; "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים, ק"ד, טו); ועוד. מסיבות אלו נוהגים להגיש יין בכל מיני שמחות, כגון חתונה וברית מילה, כדרך לעידוד רוחו של האדם.

אמנם, למרות שתי ההיבטים של ההנאה שמנינו, היין יכול להיות גורם לשכרות. ללא שליטה, שתיית יין יכולה להוביל לאיבוד השליטה העצמית ואפילו להשחתת האופי האנושי. לכן, אם אדם מאפשר לשתייה לגבור עליו, התוצאות יכולות להיות הרות אסון. האם אפשר לומר את אותו הדבר לגבי שוקולד, סרטים וקוקה קולה? האם דברים אלו יכולים להביא את האדם לידי תוצאות כה הרסניות? בהיבט זה, היין מסוכן יותר משאר הנאות העולם. יש בו את היכולת לרומם את האדם, מבחינה גופנית ורוחנית, כשם שיש לו יכולת להרסו.

אם כן, מה קובע איזו מבין שתי התוצאות הללו תגרור שתיית היין? נדמה שהתשובה היא פשוטה - שליטה. אם אדם שולט בשתייתו היין יכול לגרום לו הנאה, אולם האדם המשתעבד לשתייה יכול לגרום לתוצאות הרסניות.

בימי הביניים נפוצה בין הפילוסופים האמונה, שכדי להגיע לשלמות רוחנית שומה על האדם למנוע מעצמו את ההנאות הגופניות של העולם. אם אדם הולך בדרך זו, הסכנה כי הנאות העולם הזה יכריעו אותו היא מינימאלית. לעומת זאת, המחשבה המודרנית נוקטת בגישה שונה לגבי הנאות הגוף. הן הרב קוק זצ"ל והן הרב סולובייצ'יק זצ"ל, למרות שחלקו בעניינים רבים, הסכימו שניהם על כך שעולם החומר הוא טוב ביסודו. הם לימדו אותנו כי ניתן להפיק הרבה טוב משימוש נכון בדברים פיסיים.

אמנם, לאלו ההולכים בדרך זו חשוב מאוד להגיע לאיזון נכון. אם אדם מאמין שיש ערך רוחני גם למגע עם עולם החומר, חובה עליו ללמוד לקח מן היין. אם אדם שולט בדרך שבה הוא מפיק תועלת מעולם החומר הוא יכול להפיק ממנו רווח רב, אולם אם אדם מרשה לעצמו להיות נשלט על ידי עולם החומר הוא ייתקל בקשיים חמורים. זהו יתרונו הגדול של היין, וזהו גם חסרונו.

במידה מסוימת, התקופה שבה אדם נמצא בישיבה מקבילה לתקופת הנזירות. הוא מנותק במקצת מהנאות העולם, ומתמקד בלימוד תורה. במשך תקופה זו, על האדם להטמיע את הצורך בשליטה בכל מגעיו עם עולם החומר. אם הוא יכול להטמיע מסר זה לתוך אופיו, הוא יוכל לשלוט בצרכיו הגופניים גם מחוץ לישיבה, ולנצל אותם למטרות חיוביות. על ידי כך, הוא בעצם לוקח את המרכיבים החיוביים שבנזירות, ומיישם אותם בעולם האמתי; "ואחר ישתה הנזיר יין".